המלצות מוסיקה

איך אתה נהנה מהשירים בלי להבין מילה פורטוגזית, שאלתי את עצמי במופע של אנה מורה, צעירה בעלת גזרה של בת הים, שרה בסגנון הפאדו? עזוב מילים, עניתי לעצמי, תקשיב לטון, לצליל למנגינה. להבעה. הם יותר חזקים ממילים. נו טוב, כמה

כמה מילים על קול בלוז ששבק. אטה ג'יימס הייתה קול מעמקים, יחידה אחת של ריתם נ' בלוז, גוספל, בלוז. תחנות הרדיו משמיעים את At Last, להיטה הגדול, אבל שוכחים שירים אחרים בולטים – כמו  Tell Mama גם ל – All I

יום ההולדת השישים של מקס פרנקן היה רק תירוץ לאיחוד הזמני. מינימל קומפקט עולה מן האוב מהסיבה הנורא פשוטה: יש ביקוש אדיר ללהקה בישראל של 2012 ממש כמו ב-  2008. כתבתי אז בביקורת על ההפעה בבארבי, כמה מדהים: "אפשר כבר עכשיו

תתייחסו באוזן סלחנית ואוהבת למה שתשמעו מטה: קיבלתי הקלטות מחזרות (לפעמים שווה לשמוע את ה – Rough של התרגול כדי להשוות לתוצאה הסופית) של שלישיה שמנסה לעשות מחרוזת נוסטלגית ממיטב השלישיות של הזמר הישראליות. השלושה או "השלישייה"  אורי בנאי, ניקי

המנגינה מזדמזת בקלילות נסבלת. גם המקצב מעלה אותה על מסלול נוח להאזנה. אבל איך יכול  טון אנמי להעביר סערת רגש של חווית אהבה ושברונה במקצב דאנס קליל? הנעימות הזו מבטלת את ההתרגשות, הופכת הוידוי של האוהבת לשיר בצבעי מים נעימים.

או-יה. יורד דרומה. יענו בקונטקסט של נתיבות=נשוויל. זה בסדר. רוב הזמן אנחנו לא מקוריים בשומדבר. אם אפשר להעתיק מאחרים, ועד לשחק אותה פוזה שזה קורה כאן, אז למה לא. אני מזהה חיוך בקצה פיו של איתי פרל. הבריחה לצחיח המאובק הצהוב

אביב גפן אוהב להשכיב עצמו על ספת הפסיכולוג עם אותן בעיות, שהוא מדבר עליהן מאז, שאני זוכר אותו. אמא, אבא ברקע. נקודת ראות של ילד שהופכת לנקודת ראות של בוגר, שחווה עדיין את טראומת ילדותו,  הילד שמחפש את הוריו בכמיהה

דנה עדיני, צליל דנין, ברי סחרוף, מיכה שטרית, ריף כהן, אפרת גוש, מוניקה סקס. אבל מה עם "מטרופולין", הרכב הקונספט שאפיין את אלבומיו הקודמים של עופר מאירי, המוסיקאי-המפיק הנחשב-מוערך-מבוקש (בימים אלה – רמי קלינשטיין, אביב גפן, גיא ויהל)? "מטרופולין" הוא

איך עושים מלודרמה מאין-דרמה? תקשיבו לשיר הזה. כלומר: תנו לקול הרגשני הפנומנלי של לירן דנינו לסעור על טקסט שאומר כמעט כלום, כדי להאמין שיש כאן אירוע נפשי מרעיש. מה החלום? מה הסיכוי? מה ההבטחות, מה העננים. ומה הטוב הזה בסוף?

הג'אזיסט דניאל זמיר הזמין פגישה עם הראפר מתיסיהו. הפגישה נערכה על רקע מצב קריטי, תחושה של כאב על מצב העולם, נכון לשעה זו. בדבריו על השיר כותב דניאל זמיר: "העולם נברא כסוג של גן עדן. ציפור שרה, עלה זז ברוח,

למה איננו מאושרים? מפני שאנחנו לא יודעים די על אהובינו, כדי להסב/להעניק להם אושר. מה הם חושבים באמת, מה מסתתר מאחורי שתיקותיהם, חיוכיהם. הראל סקעת מייחל, שהעזר כנגדו יקח אותו אל מסתורי תחושותיו-משבריו – כדי להעניק לו (לאהוב) קורת רוח. הטקסט

כמה שעות אחרי שסיימתי לשמוע את "עץ על המים" הדיסק החדש, אני כבר מול עמיר בניון במועדון (אוכל לפני מוסיקה, מסתובבים הרבה באמצע ההופעה). לא הסתיר התרגשות עמוקה. בסוף הערב, סיפר לי, שההתרגשות קשורה גם במועקה, נטל שההופעה גורמת לו. אם

מאיה בוסקילה, בחורה בוגרת, לוקחת טקסטים מהסוג שלא הייתי מעביר בפתק לנער בתיכון בגיל 14. כמה אפשר עוד למחזר את הקיטש הממוחזר, לייצר עוד אינסטנט. המוסיקה? הטון הכמו טראגי-עצוב מקבל פס קול דאנס לקלאב. נו, טוב מי ישים לב לקונטרסט, וגם

יש איזשהו פוליטיקאי (בפועל, חדש, בפוטנציה) שמוכן לאמץ את הטקסט כמצע לקראת הבחירות? בסך הכל די הגיוני – לא? שמחה במקום זעם, אהבה במקום מלחמה. בלי גדרות ודגלים, בלי מלחמת דתות? יש מישהו שמוכן ללכת על זה? – שיקום. זאב

מירי מסיקה אוהבת לקחת שירים אל שיאי הדרמה או המלודרמה. מרגישה ומתרגשת, והעיקר שהריגוש יעבור הלאה. אני לא נבהל מאמוציות יתר, בתנאי שאינן גולשות לממרח רגשי, הקיטש הזה. מרב סמן טוב המופלאה, המסתמנת ככותבת העכשווית של מסיקה, כתבה שיר על

ממש בשעה שעם ישראל התלכד בסלונים עמוסי פיצוחים סביב The Voice וראה את המנטור אביב גפן לוחץ על כפתור ומסתובב בכיסא חשמלי, עלו "בני המה", צמד הסינת-פופ האולטימטיבי, המוסיקאים אהד פישוף וישי אדר, לבמת תיאטרון תמונע , כדי להבין, שיותר

גבר שר באמבטיה שלה. מה עובר לה בראש? מה קפץ לי לראש? הזמרת ליליה 1989. פעם טענו שזה שיר פרובוקטיבי. אז בדקתי: מצחיק, ציני, מפולפל. פרובוקטיבי? – ממש לא. מה שקורה שניות לפני שמים עוזבים את הגוף והדלת נפתחת. גרסת

שירה (טקסט) צרופה יפה מתנגנת בלחן פשוט כדי לבטא תוגת ההגות של אמיר פייס. מה בא להאיר לנו? מחזור חיים מן הרך הנולד ועד לסב שברקע (ילד, מתבגר, גבר) שאומר דברים על תחושת הסכנות האורבות בחיים, הפחדים מול רצון התעוזה,

השיר ה-15 באלבום, "רומנטי או סימפטי" (כן, הגעתי עד לשם…) מפתיע. דודו אהרון שר על פלרטוטים עם שלוש: "איתך אני רומנטי, איתה אני סימפטי, על השלישית ויתרתי". פתאום התפרחח לנו הבחור, שבכל שיריו מחזר אחרי האחת והיחידה. מה קרה דודו?

הרביעיה? זו הייתה צריכה להיות "החמישיה" מי לא התלבש? נו, ברור. יצחק קלפטר. ראיתי אותו בקהל. עובר תקופת התאוששות. נאחל לו רק בריאות. קלפטר – כי הרביעיה היא למעשה חיבור בין שני הרכבים שבהם השתתף קלפטר: "נפגשנו" עם אלון אולארצ'יק

צלילי גיטרה נוגים יפים פותחים חשבון נפש. את הדובר מאחורי הקול המדוכדך של גיא בוקאטי הייתי משכיב על ספת הפסיכולוג. כלומר – ראוי שיקשיבו לו עוד לפני השיר, העוסק בתסכול מתמשך, על פערים בין המצוי הרע לרצוי הטוב. וכך, לכל אורכו

הפשטות היפה. תמונה שבנויה מרשימת פלאשים, מספרת חיי שגרה של זוג, שאין בה לכאורה כלום, אבל כשהיא נעלמת, מרגישים כמה היא (השגרה) חסרה לו, כמה קשה ההתאוששות מהפרידה.תמונה קטנה שמציגה עולם שלם. משדרת אהבה גדולה, בלי להגיד "אוהב אותך" או

מישהו מוכן לוותר על המושג "מוסיקה מזרחית"? למישהו איכפת לקרוא לשירים טובים שנוצרים כאן "מוסיקה ישראלית"? הבלבול הרי נובע לא משום אי קיום של ז'אנר מזרחי אותנטי, אלא מערבוב של תחומים חברתיים-כלכליים ומוסיקליים. מעולם לא יכולתי לשייך את עמיר בניון