ג'ון קייל, מהמוסיקאים היותר מיוחדים בהסטוריה של הרוק, חוזר בתחילת אוגוסט לשתי הופעות. זהו ביקורו החמישי של קייל בישראל. הופעתו האחרונה הייתה בינואר 2005. קייל (יליד 1942, בנם של כורה פחם ומורה מוולש) אינטלקטואל, חיית מוסיקה ביזארית, קשה להגדרה. הוא
נא להכיר: החבר "אני" של פורטיס. זה הילד ההוא שבו, שאינו עוזב בעצם לעולם. הוא מתעורר בבגרותנו ע"י רגשות , אירועים, חוויות, ולרוב הוא נותן ביטוי בהתנהגות שלנו, מבלי שכלל הבנו שזה בעצם הוא, האני הילד שבי."החבר אני" של פורטיס
בדף יחסי הציבור מוצג הזמר כ"הקצב מכוכב נולד 9". אילו אני ארז שמואלי, הייתי מבקש – די, הגימיק מוצה. חוץ מזה, סגנונו ממש אינו מרמז כי עיסוקו של המזמר הוא בחיתוך בשר. הבלדה הזו נוטפת נטו דמעות, ללא טיפת דם.
"מכונת הלהיטים הגדולה מתה", קובע רז שכניק בכתבת שער ב"7 לילות" על גלגלצ ("שתיקת הכבישים") המשתרעת על שלושה עמודים. "המקום שברא את קרן פלס, הוליד קריירות, המציא את המיינסטרים המוזיקלי בארץ וטחן לנו שירים בינוניים – כבר לא איתנו" וגם "גלגלצ
הגרמנים יותר ממבינים ב-Dance. קסקדה, טריו דאנס פופ (נטלי הורלר, יאנו, מניאן) היא דאנס אקט במיטבו. שמעתי 11 שירים שכמעט כולם משיגים את המטרה – להיטים פוטנציאליים לרחבות, למכונית. לאן שתרצו. איוזניות על חוף הים. כולם מלודיים, ריתם א' בלוז
אחרי 14 שירים, אני מבין שמרסדס בנד אינה מעוניינת בזהות אחידה. ההרכב סובל מסכיזופרניה. הדברים אינם נאמרים דווקא בקונטקסט שלילי, כי בפיצול הזהויות הזה, של גל תורן (הכותב הראשי) ושות' נמצא קטעים טובים וטובים מאוד, לעיתים פשוטים, לעיתים מורכבים, למעשה קשת גוונים שנעה
ג'ילברטו ג'יל, מגדולי המוסיקאים של המוסיקה הברזילאית המודרנית, חוזר להופעה באמפיפארק רעננה (24.7). זה הולך להיות סיפור שונה מאשר ההופעה האינטימית (יחסית) בהיכל התרבות. ג'ילברטו מגיע הפעם בהרכב מורחב של 6 גנים, מופע מושקע שמורכב ממיטב אלבומיו, בהפקה בעלת מפרט
את השיר הזה מתוך אלבומה האחרון, תשמעו בהופעה הקרובה של אינטרפול בארץ (30.8) הטון המדופרס שמבקש את אור השמש כדי להגיע לשלוות הנפש, כי מהצד שלו לא רואים שינוי. כמו האלבום, גםהשיר הזה עוסק בהתפכחות מאשליה – מה תעשה כשאין
כמה מסקרן עיתונאים יהודים לשאול כוכב רוק איך הוא מרגיש כיהודי. פול סיימון כל כך מנומס שהוא לא אמר ווט דה פאק, אלא – לא נעים, אבל התשובה מסובכת. מה שהוביל אותו גם להתייחסות עקיפית לשאלה פוליטית, למרות שהועבר מטעמו מסר לא לשאול
אם אתם מתפשרים על רגאיי שאינו הרד קור, לזיגי מארלי יש תשובות לא רעות. אוהביו זוכרים לו את Love is My Religion. הפעם בתמונה המפיק Don Was שסייע לצליל בהיר, צלול ופריך. הדיסק נפתח די במפתיע בדואט עם Woody Harrelson,
זה ברוזה? מינימליסט. שנסונייר. שיר ראשון מפתיע: "שפה שלישית" פותח חלון אינטימי חדש: "כאשר תתעוררי אהיה רחוק בעיר זרה", "אני נפש תאומה שלך" ו"איך אדע שזאת היא אהבה"? שר כמעט בלחש. אקוסטית וקצב במינון צנוע. מעין ולס. שריקה נוסטלגית. התרפקות.
סתכלו לו בעיניים. האיש בא מאהבה לא מקיטורים. לא ממחאה. אפילו שיר על המציאות העכשווית בישראל כמו "סתכל לי בעיניים" בנוסח הדג נחש אינו הופך אותך לזמר מחאה. עדיפה אהבה, האחזות בג'ה, האלוהים הרסטפרי. אין יאוש. וההמתנה עד שנגיע להבנה.
יומן שישי ערוץ 2 שלח כתבת לעשות סיפור על "2 צדדים למטבע" – פרויקט גרסאות הכיסוי שיזם נדב ביטון בו זמרים אשכנזים מערביים מבצעים "שירים מזרחיים" ולהיפך – זמרים "מזרחיים ים- תיכוניים" מבצעים שירי (יענו) רוק. לביטון לא הייתה שום יומרה
חצי גמר ראשון. חצי גמר שני. גמר. לאוהבי אירוויזיון: דיסלדורף ב – DVD מציעה סחורה טובה יותר מאשר אוסלו 2010. נו, מה – הגרמנים. ממש לא צחקתי. הם פשוט לא יכולים להוציא מתחת לידיהם מוצרים בינוניים. רזולוציות טובות. חדות תמונה.
"העתיד הוא ימי הביניים" מגיע מלהקת האינדי פופ פוסט פאנק מלידס. אלבום רביעי. מכירים את להיטם I Predict a Riot? מספרים כי האלבום הזה נולד כולו על פלטפורמה דיגיטאלית. אני שומע השפעות מכל כיוון. מהתשעים, להקות כמו "סופרגראס" ובלר" שחותמן
תנו לי להבין משהו: השיר הזה יוצא רק מפני שאנחנו בתוך הקיץ? כי כסינגל ראשון מתוך אלבומו החדש – הייתי מהסס, אם לא גונז. נראה שהקיץ אינו מקור השראה כזה שחייבים לכתוב עליו שיר. למה אני מתכוון? אני מתכוון לקסם.
נתחיל מההדבר האחרון, כלומר מהסוף שאף נקרא "הדבר האחרון", זכרונות ילדות, טון געגועים במקצב ומנגינה מחניפים. בלי דציבל של ריתם סקשן. בחירה נכונה לשדר טוהר עלומים שממרחק הימים נראים נפלאים, ערגה שטבועה בטון, בסגנון האקוסטי-פולקי נטו, איזשהו קונטרסט למה שיבוא
טוב שיש ארי פפר. הוא הרד של הרדבנד. יש לו אנגלית מחוספסת נהדרת לשירים האלה. לפעמים הוא וילי נלסון בסולואים. לפעמים הדואטים מצטלצלים יפהפה בשילוב עם זמרינו. יש פה כמה חיבורים שעשו לי את זה. איך שפפר שר עם יהודית
פול סיימון מגיע. האם אני מתרגש יותר מדילן? במונחים מיתיים לא. הוא לא עושה מעצמו "אגדה". במונחים בימתיים – כן, הגם שאני לא מת על הופעות איצטדיון כשמדובר בסינגר-סונגרייטר. הריגושים עדיין חזקים. זו תהיה הופעתו השלישית של סיימון בישראל. הוא
מה הייתה אומרת החותנת על האלבום? מהללת? או: מה עוללת לשירי? תמר גלעדי היתה כנראה מתה לשמוע את דעתה של נעמי שמר על כלתה (נשואה לאריאל הורוביץ בנה), אבל כמי שמכיר את פתיחותה – נדמה לי ששמר הייתה מתלהבת מעצם
אם אתם לא על רחבה, או במסיבת גן-גג, אפשר גם להקשיב תוך כדי רחיצת משהו (כלים, רצפה) אל תתעמקו ב – Put That A$$ To Work. חבל על זמנכם. הילוך חמישי כבר בטרייק השלישי – Party Rock Anthem. אם שכן
אוהד לוי מנסח את הישראליות. מסתבר כי הכי טוב לבדוק את הצביון שלי-שלו-שלך על כביש ראשי. שלא נדע. בעיקר אלימות. מגבירים רדיו, כי תמיד אנחנו על תדר אסון. כנראה שגם גולדסטאר קרה לא תרכך. אבל גם גולדסאר היא חלק ממציאות.
כמעט התנצלה על כך שאת "יונתן שפירא" היא תגיש בגרסה מזרחית-חפלאית, לא ממש ניסיון להגיע לקהל אחר, אבל קריצת עין, ואם זה גם יעזור לאחד הנגנים לקבל פרנסה בחתונות – אז שיחקה אותה. צחוק, צחוק, אבל כנראה שהז'אנר הקלאסי של
באייטיז, One Night Only הייתה כובשת עולם. ב-2011 כנראה קשה יותר, אגב, זה אינו אלבום של 2011. תנו לי לנחש שהאלבום שיצא ב-2010 יוצא עכשיו מחדש בגלל תחושת פספוס – ובצדק. גם צילום העטיפה שונה מההדפסה של אז. אני שומע
נקודת המפגש שלי עם המוסיקה של צח דרורי היא בנתיב שוליים, דרך צדדית שיורדת מהאוטוסטרדה של המיינסטרים ומחפשת כפר קטן, שבו אתה יכול לעצור את הדהירה הגדולה לשומקום. צח דרורי זורם באפיק בודד, לירי, מינורי ושקט, אינו מצטרף לנחלים אחרים,
פטריק וולף מאוהב. הוא מת שכל העולם ידע על כך.שילך איתו עד הסוף בהזדהות עם טון התשוקה של הבריטון העשיר. מי שלא מכיר את הקודמים שלו, יכול להתחיל מהאלבום הזה. השוואות מיותרות. פופסטאר בריטי החדש. הסקרנות גוברת אחרי שאפילו ליידי
פעם הייתי אומר: תכינו את הממחטות. איך מנגבים היום דמעות. קינת האהבה ושברונה בדואט. ערבית – אינה שפה מדוברת בארצנו (גם אם רשמית – היא השנייה, ולא אנגלית, כפי שרבים טועים), אבל מוסיקה ערבית מתקרבת בצעדי ענק, יודה גם המעבד
כשאתה בדאון – עננים שטים לתוך השיר. כשעצוב – אתה מתפלסף, שואל שאלות. חוזר למהות הקיומית. אבי בללי מחזיר את נקמת הטרקטור לאלבום חדש – בשיר מינימליסטי שמבטא את עומק החידלון. אפילו השמש והירח לא לטובתו. המסקנה – אין ישועה,
מעניין על איזו "ילדה" שרה מאיה בוסקילה. למעשה, הפניה בשיר היא של מישהו לא מזוהה שאומר לילדה – למרות שקיבלת "אורות זוהרים" – "בכית מבפנים". ועכשיו "זה הזמן שלך" או במילים פשוטות העובדה שאור הזרקורים הופנה אלייך, לא עשה לך
הפעם זה אינו "הטרור התרבותי" עליו דיבר המפיק הותיק שוקי וייס, כאשר להקת הפיקסיז ביטלה הופעתה בישראל. הפעם זוהי בעיה הכי פרוזאית: נזק למיתרי הקול של סולן דוראן דוראן. תנשמו לרווחה. סוף סוף ביטול שלא קשור לפלשטינאים. ההודעה הרשמית שיצאה
