מוסיקה ישראלית

"ועוד תקופה מסתיימת כמו הילוך חוזר" (מתוך "הילוך חוזר")     "שפויים" הוא הילוך חוזר, וריאציה כזו ואחרת על שיר כזה ואחר ששמענו אצלו בתקליט דיסק אחר וכזה. שלמה ארצי נמצא רוב הזמן בהילוך חוזר, כזה שלויימל'ה, שמתגעגע למחוזות רחוקים, הבחור

כוכבים נולדים ממהרים לאולפנים לצאת משם עם דיסק. מה יש למהר? החיפזון מן השטן הוא. יהודה סעדו זה קודם כל הסלסול הזה  וקול הנשמה. הולכים המה לפניו. אבל אחרי ששמעתי את הדיסק – זה כמעט כל מה שנשאר – הסלסול

אם תסובבו את הגלובוס, תמצאו בהערכה גסה לפחות מאה אלף "אלביסים" שמאמינים בלב שלם ובאמונה תמימה ובאהבה גדולה כי הם  האלביסים החדשים. רוחו של האלביס ההוא, הענק והאגדה,  ממשיכה לנשב בתוכנו גם 30 שנה אחרי מותו. הזמר והמיתוס ממשיכים להניב

האלבום הכפול נולד מתוך פרוייקט "דברים בלחש" של הכנסייה בו שיתפה רביעיית מיתרים. רן אלמליח, יורם חזן,  יוצרי הכנסייה,  לקחו את מיטב החומרים של הלהקה ועיבדו-הפיקו אותם מחדש. תוספת הנגנים הקלאסיים והכלים האתניים האקוסטיים  נבעה ממוטיבציה וסקרנות לתחקר את המוסיקה

קרטיס פולר – טרומבון, ג'ים רוטונדי – חצוצרה פלוגלהורן, לארי ויליס – פסנתר, רוברט אנצ'ופולסקי – סקסופון אלט, גלעד אברו – בס, שי זלמן – תופים ג'אז הוא אמנות האלתור, אבל  כשמדובר באלתור משותף, אתה מצפה, ל"דבק" שמחבר  את הנגנים

אחד הסיפורים בדיסק  של גורן ברגוביץ' נקרא "סקס". זו העין הצוחקת של ברגוביץ', שמפעיל כרגיל תזמורת חתונות מלודית, קצבית נהדרת. וישנה העין הבוכה, זו של ההלוויות שמזילה דמעה ב"שיר לכוסות יין ומיתרים", אדאג'ו סטייל ברטוק. ומיד חוזר שוב המקצב הבלקני-צועני

איגי פופ הוא כוכב הרוק שממאן להזדקן, הנציג הותיק של הפן האנטי-מימסדי ברוק. פופ שר: "אני רוצה לחיות מעט יותר", ובהומור הסרקסטי: "אני טוב יותר מפפסי/ אני גזעי יותר מאם.טי.ווי/ אני חם יותר מקליפורניה". פופ מתרפק על "עולם תמים" שבו

"פראנק" במשמעות כפולה: סינטרה,  וגם "גלוי לב". הרשו לנו, אומרים וסטלייף להיות גלויי לב ולהודות שאחרי  12 להיטי פופ מקום ראשון בבריטניה,  בא לנו לשיר את מי שאנחנו אוהבים באמת. וכאשר להקת הבנים מקדישה אלבום שלם לסינטרה, צריך להאמין להם.

הגברים בוכים לא רק בלילה. "הכל נהיה אמיתי כשאת עוזבת אותי", מזמר בכאב לב רן משען, ומבשר על בריחתו ממנה לאי-שם. איפה טעינו, רן משעל? מה ז'תומרת "את באה חזק מדי/ את באה לאט"?  פרט ונמק. בלדה אפרורית, מתחילה בפסנתר

סיפור עממי: לבת ראש הכפר מלאו 16, יש לה עיניים כוכבים ושיער מפוזר, ועל גופה רק כתונת מבד ועדי של צוואר שהיא הכינה לבד. והנה, מסביב לבית מסתובבת עדת גברים מזילי ריר עם גוף בריא – וזוממים על הבתולה, מוכנים

זה לא שיר שיכנס לרשימת הנצח של אביהו מדינה כנכס צאן ברזל. בקושי נכס. למה? כי זה עוד שיר פופ. "עוד" אומר – שגרתי, ללא הקסם הזה שהגיע מאחדים משיריו של מדינה בעבר, ולא צריכים ללכת רחוק עד "הפרח בגני".

"נערה אם את נוף ים/ אני סירה מצוירת"   אי אפשר לזלזל באלבום שנמכר בשבוע הראשון ב-100,000 עותקים. הצליל של השינז הוא של להקת אינדי אייטיז, בסביבה של הסמיתס (מוריסיי)  והקיור – עם נטיות פסיכודליות. ג'יימס מרסר הוא הטון הדכאוני

בבל ג'ילברטו טוענת שזה האלבום הכי בוגר  שלה. אני לא רק מאמין לה. אני מסכים איתה. כבר הכתירו אותה כ"המלכה החדשה של המוסיקה הברזליאית", והעובדה שהיא הבת של אגדת המוסיקה הברזילאית ג'ואאו ג'ילברטו בטח עוזרת לה לקבל סופרלטיב כזה.  הגיוון

הפרויקט הזה המשיך לעורר עניין בשלושים השנים האחרונות, ועדיין שומר על חיוניותו לא פחות מהפינק פלויד. אלן פרסונס, טכנאי סאונד ומפיק  וידידו אריק וולפסון הקימו את הפרוייקט ב-1975. פרסונס עבד באולפני אייבי רוד המפורסמים של EMI  בין השאר על "אייבי

  "איפה איפה הפנים שבפנים/ איפה הקולות שמתחת למילים"   המילים של רונה קינן. הלחן של רביץ. שיר שפותח את החדש שלה. על הניסיון לחפש דברים שאבדו אי שם. זה אולי אומר משהו על מה שעובר על יוצרת כרביץ, שממשיכה לחפש

הזמר מתפעם:  הוא חש תחושה פנימית חזקה של אוצר חבוי, מרגיש את השלווה, מביט למעלה והתפילה אותו בונה. איזו שלמות ענקית! ו… "אני אדם נפלא". יסלח לי עמית חיו, אבל אני מתקשה להשתתף בחגיגת הרגש הזו.  ממש לא. לא עבד

"תעני לטלפון", מתחנן מושיק עפיה "זה צלצול של גבר מאוהב". אנחנו בסדרה הדיכאון של הגברים הים-תיכוניים האוהבים והפגועים על ידי נשותיהם. צלצול של גבר מאוהב מנסר האוויר אבל היא לא עונה לטלפון (מספר מזוהה?) ואני לא מאמין למילה שיוצאת מהפה

גרוניך  שר בהתרגשות – האם יש סיכוי ותקווה לאזור הזה, אחרי הסבל והאבל והדיבורים העקרים על שלום. "האם יש סיכוי שנחיה בלי איבה"? דיבורים על שלום הם תמיד חזרה נאיבית  לשאלות נצח, ובראשן השאלה הכמעט נצחית  – למה? למה אנחנו

"לדעת לגעת זו לא בושה להתרגש/ לסלוח לשכוח לתת לזמן להתחדש/ את האתמול שלא יחזור אליי השארתי מאחור/ אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור"   יש מי שחורז את הביוגרפיה של זהבה בן בזמן אמת. מעכשיו זה אור,

המלחין ונגן הסקסופון הלבנוני טאופיק פארוק המוכר מהדיסק Drab zeen (שיצא ב-2002) מרחיב את גבולותיו מהמזרח למערב, חוצה וחוזר. עוסק הרבה בחקר האינטרקציה בין התרבויות, ומנסה גם מצליח לשזור סולמות, מנגינות ומקצבים, כאילו נועדו זה לזה. האלבום הזה נכנס למדור

מה שגליאנו מצליח להעביר בכלי כזה אולד פאשן כמו אקורדיון. כל קטע מספר סיפור. הוא מפגיש בכישרון בלעדי את הטנגו הארנטינאי עם המוזט הצרפתי עם נגיעות ג'אז. מה שהוא עושה מ- Guarda che Luna למשל, שאני זוכר מאוספי שירים איטלקיים

ג'נגו היה רוצה להיות ביטלס מקומיים. לפי שיר 10 "דיברנו עם אנשים" (דגימת שיר למטה) ברור שליבו של ג'נגו נמצא בביטלס. קשה לטעות בהשפעה, כמעט בכל אלמנט בשיר. לפעמים הוא מלנכולי כשהוא שר "אין זמן לחלום" מוסיקה שאינה מתחשבת בכלום.

אשף ההקשה ההודי טרילוק גורטו הוא עולם ומלואו של ממלכת כלי הקשה, פרקשוניסט שבמשך הקריירה שלו מנסה להתחבר אל המערב. הפעם הוא הגיע למועדון זאפה עם רביעיית מיתרים איטלקית שאוהבת אתגרים. גורטו הוא נגן שמעולם כמעט אינך יודע מה תקבל

בשבילה הוא נוצר, רק איתה הוא קיים, מול יופייה נושך את שפתיו, בשבילו היא העולם. כמו תינוק הוא זוחל אליה, מתפתל כאוב אל זרועותיה. לא אייל גולן אשם בזה. לאשם קוראים ליאור פרחי. הייתי מת לדעת איך לכל יוצרי המוסיקה

ואפתח בבקשה לכל הזמרים ה"ים-תיכוניים": תעשו טובה לעצמכם, ולכו על כותבי מילים טיפה יותר מתוחכמים. הטקסטים האלה לא רק שאינם אמינים, הם נשמעים כמו מוצרים משוכפלים. "בלעדייך אין לי שום סיבה לחיות", "אוהב לנצח כי את הכי שלי בעולם", "כי

נתחיל מהסוף, מתובנת השיר, מהמוסר השכל שלו: "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם". שזה כמו הביקוש לאוכל. מה יום מיומיים? לפני כן, שר ארצי שהוא לא יספר הכל. והנה הוא דווקא מספר – איך חשק בה, ואיך אחרי המלחמה,

דה ניו

דיסק קצר (EP, 33 דקות) של קטעים נבחרים ורמיקסים של להקת הרוק האלטרנטיבית ילידת אוקלהומה (1983). מי שאהב את הכיוון המוסיקלי של הקודם שלה (YOSHIMI BATTLES) יקבל גם כאן כמה הפתעות מלבבות, במיוחד בתחום החביב על החבורה הזו – מיזוגים

מילים ולחנים: חמי רודנר פרט ל"מכונת הלהיטים הגדולה" – מילים: לאה איני. הפקה מוזיקלית: קובי אוז. עשרה שירים – שאומרים סימן שאלה. לא שלי דווקא, אלא של חמי רודנר, שכאילו שואל: מי אני? מה סגנוני ונותן תשובות רבות ומגוונות. זה