כמה שנים הם נפגשים? "נפגשנו", שלושה מוחות של יוצרים מופלאים, מיטב הכוורת, וזה מה שיוצא מהאולפן שלהם? גרסת כיסוי ל"המענטזת" של ג'קי מקייטן? נכון שהכל נשמע כאילו בצחוק, גימיק, לעורר קהל לזוז ממושביו, אבל הייתי נרגש יותר, אילו הטריו שמיר-קלפטר-אולארצ'יק,
קולו של אריק איינשטיין מצטרף לקולו של מאיר ישראל במיקס חדש לשיר ישן. הקצב והמנגינה אומרים תחושה של אחרי הכל ולמרות הכל – רוצה אותה. עונות השנה חולפות. אבל משהו בכל זאת אינו מתחלף. אולי אינה יודעת, או אינה רוצה לדעת, אבל
יעל דקלבאום "בעברית", מכריז דף היח"צ. מה-מוזר שדוברת עברית שרה לפתע בעברית. אבל נכון : זה מפתיע למי שקיבל ממנה עד היום סולו באנגלית. אני שומע רוח אופטימית נושבת בחוזקה מהשיר ומהשירה, זו הרוח החדשה שאמורה להביא את אהבתה. הקצב
מאחורי הרגשנות הזו בטח מסתתר סיפור, אחרת – איך סהר חגי מגיע להשתפכות כזו. שיר ההצלה הגדול. הוא יציל אותה למרות שקריה – "מעיר של פנסים בלי מנורות", ישמור עליה מאנשים, הוא גם יציל אותה גם מעצמו – "מכל מה
אם לקצר סיפור: הוא רוצה אותה למרות הכל. המאזין ייאלץ לקבל את כל סחף הרגשות הזה . הצלקות שהיא השאירה, הסיפורים והשקרים, היופי המשקר, הלילות הקרים, וגם הקוטב הנגדי – "יש בך משהו", "פרי אסור". זה יותר חזק, רחמנא ליצלן
מוסיקת מערבונים ישראלית? אניו מוריקונה הירושלמי? דג נחש עצבני שהוציאו אותו מהמים? לא זה ולא זה ולא זה. שיר על נקניק. מפחד מנחשים. נמנע מעימותים, קיפוד בלי קוצים, מעדיף קינואה-עדשים וכוסמת על פני בשר. חייל של אהבה. נמר בשדות חיטה. הקיצר
גבר אוהב אינו מבין מה הסיבה שגברת אוהבת נוטשת. החדר מתמלא הסברים, אבל מצידה אין חרטה, גם לא התלבטות. המסקנה שלו: "היא רודפת אחרי החיים, אבל בעצם היא בורחת" שודלר שר את הסיפור בגוף שלישי, מתבונן בסיטואציה מן הצד. הטון
מאילו סיוטים סובלים האינפקטד מאשרום? אני מנסה לתרגם תרגום חופשי: "לשמור עליך שפוי, כשאתה מתפוגג, כי נפלת שוב, לקחת שתי גלולות להישאר ער, מחבק 6 ארנבות והוזה סיוטים ורודים". מה זה? פתרונים למאשרום. סיוטים יכולים להיות גם סיוטי ארנבות ורודים.
בואו למסיבה. מה שהחבר'ה של מילק&שוגר עושים ללהיט הותיק של מרים מקבה. למעשה למה לא? יש קצב טוב, יש אפריקאיות מאירת פנים. מי זו מרים מקבה? תתביישו. למעשה, למה שתתביישו. מי סיפר לכם עליה? קראו לה "מאמה אפריקה", ילידת 1932,
העולם-החיים אינם מושלמים? זה כל מה שמרב סימן טוב באה להגיד? וגם: אם לא מוצאים תשובות, יש עדיין שמץ תקווה. מסוג השירים הסתמיים שמנסים להגיד עוד משהו קלוש-נדוש על מהות החיים. שרה שקט, עדין, מהורהר, צליל אקוסטי שמשאיר אותה בקווי המתאר פולקיים
הדוברים ה"מיוסרים" מטילים זה על כתפי זו מטלות – לפתור לעצמם כל בעיות החיים: היא מבקשת להישאר כמו שהיא, לשים מאחוריה את העבר, הוא – לסלוח על טעויות, לעזור לו לאסוף השברים ולמצוא את האמת שבתוכו. יש כתיבה פשוטה. יש פשטנית. מיכאל וקנין התבקש לכתוב שיר לשניים וחילק
מה לי ולהללו יה? אבל האוזן החילונית לא תתנגד לשיר משבח השם כשהוא מעוטר בצלילים יפים. דיאלקט, מאהוול, שירה תימנית. סגיב כהן יספיקו. כהן מוריד לעצמו אפליקציה למורשתו. הוא נמצא כאן, אבל שורשיו נטועים בחצר בית אבותיו. קולו משתוקק. טנור
העצוב של ארקדי עוטף שיר על המולדת – שהוא שיר על עצמו. מולדת היא עובדה, אבל עם כל הכבוד לה, אינה פותרת את מצבך האישי. מיכה שטרית מתייחס לפער. "גולה" משמעותו – נאלץ לעזוב את ארצו. המטפורה מורכבת: על הנייר
רוצה רומן וינר לומר – קיים ניכור מוחלט ביני ובינך, יחסים חסרי סיכוי, תהום עמוקה, אז מדוע לסבך את המאזין בטקסט יומרני כמו "לפעמים אני מרגיש שהיית מוכנה למכור את התחושות שלי לנפש זרה ולקבל תמורתן אנשים שאת לא מכירה".
נראה שפבלו רוזנברג מתיישר דרך קבע על קו נוח מבחינתו. למה להרחיק, כשיש לחנים מוכנים. מתרגמים, מעבדים ומפיקים, מוסיפים את הווייב הלטיני המתאים. נדמה לי פבלו כבר אינו דורש הרבה מעצמו, אלא את הקל-קליל-קליט-מרקיד לקהל "ממוצע" שאוהב את המקצב המחניף בקולו החם והמתכוון
אם יש משהו שלא התנסיתי בו, זה ללכת יחף על ביצים קשות, כי מה חוכמה ללכת סתם יחף. אבל ביצים קשות? אלון ברקאי שחש מיוחף, ידע להסביר ולהמחיש. בללכת יחף יש משהו משוחרר עד מופקר, בין אם על חול ים
ועכשיו אפשר להגיד את זה יותר ברור: רונה קינן סינגר-סונגרייטרית. תרצו: משוררת-זמרת. הגדרות נוחות למבקרים… אני שומע 12 שירים, ומחזיר בשלט כדי לפענח זרמי תודעה. השירים – כוחם לעיתים עומד להם כשהם עירומים על הדף ללא צליל בודד. לא משוועים
Shall We Dance? שאל יול ברינר את דבורה קר בסרט "המלך ואני". גם תמר אייזנמן מציעה שיעור ריקוד, אבל לבד. גיטרות הרוק החשמליות מפנות מקום לגיטרה אקוסטית ובנג'ו שתמר עצמה מנגנת בעיבוד סולידי. תביטו איך היא רוקדת. למעשה, תקשיבו. ריקוד
אם הטקסט הזה הוא מימוש פסיכותרפי (של ריקוד) שעושה אותה "הכי מאושרת בעולם" – ניחא. אבל יש לי תחושה שדורון מדלי את הנרי לא התבקשו או לא התיימרו יותר מאשר למחזר את מיכל אמדורסקי לרחבות בעוד שיר אינסטנט. מילים פשוטות:
ניסו להציג את השיר כהימנון או אחד מהמנוני מחאת מעמד הבינים. השיר נשמע כמו מחאה נגד מחאה – "לא נוכל להיות כמותם". וגם סימן השאלה: "על מה אני נלחם? בוא נעמיד פנים בעינים שלהם זו מלחמה" הלהקה שבחרה לקרוא לעצמה על
אתי ביטון מתבכיינת וחוגגת. זולגת וצוהלת. ככה זה במוסיקה הערבית. הכיוון – לשם. גיספן כבר חזק על הנתיב. מה הסיפור? לא הוא הבעיה, אלא אמא שלו. הכלה בוכה, החותנת לא סובלת אותה. כמה מקורי. פעם עשו על זה סרטי בורקעס.
בלי להפחית כהוא זה מהביצוע המקורי הנפלא של עופרה חזה יאסו מעניקה עומק מחודש לשיר. לא תמיד שירת רגש שמטפסת לשחקים מוסיפה מימד אותנטי, במיוחד בתוכנית כמו "כוכב נולד", שמעצם טבעה גורמת למתחרים לסחוט מעצמם הרבה רגש. החשש הוא של
באמת חיכינו שאיזה פזמונאי, זמר, טרובדור, משורר יביא שיר מהאוהלים. אבל אם כבר עולים על הרכבת, למה לא משהו מקורי, אלא וריאציה מגוייסת על "איזו מדינה" של יוני רועה ואלי לוזון מהשמונים שיואב גינאי התקין לה מילים חדשות. זה משהו
מהאוטובוס החם והצפוף, לקנות מכונית נראה כיציאה מהשגרה, או כמו שמתן פאר שר: למה לחשוב יותר מדי כשאפשר לקנות מכונית שתיקח אל שקיעה בלתי נשכחת. אבל מחשבות נשארות מחשבות. ומוותרים. השקיעה תחכה. גם משימות היום הה לא יושלמו. הלחן (היפה)
נא להכיר: החבר "אני" של פורטיס. זה הילד ההוא שבו, שאינו עוזב בעצם לעולם. הוא מתעורר בבגרותנו ע"י רגשות , אירועים, חוויות, ולרוב הוא נותן ביטוי בהתנהגות שלנו, מבלי שכלל הבנו שזה בעצם הוא, האני הילד שבי."החבר אני" של פורטיס
בדף יחסי הציבור מוצג הזמר כ"הקצב מכוכב נולד 9". אילו אני ארז שמואלי, הייתי מבקש – די, הגימיק מוצה. חוץ מזה, סגנונו ממש אינו מרמז כי עיסוקו של המזמר הוא בחיתוך בשר. הבלדה הזו נוטפת נטו דמעות, ללא טיפת דם.
עזבה-שנאה-כעסה-קללה-הכתה-ליטפה. אהבה. אהבה – מלאכה קשה. לי גאון ניסחה יחסים בפשטות. מה שמונע מהטקסט להישמע פשטני הם המנגינה הצנועה והטון שמשדר אמינות. גאון שרה מינימליסטי, בלי ללחוץ. מבלי להראות שהיא זמרת רגש. העצבות מגיעה ממתחת למיתרים. העיבוד וההפקה משאירים אותה
קאשי, אחרי שיר כזה, אתה חייב להראות לי אותה, ואולי מוטב שלא, למען למנוע מצב של הציץ ונפגע. כלומר, נדלק עליה. הזיה-מדע בידיוני-זרם חשמל. מה: יש אהבה כזו שסוחטת כל סופרלטיב מהשפה? שגורמת לאהוב את אלוהים? ואללה. השיר דווקא פחות דרמטי,
את השיר הזה מתוך אלבומה האחרון, תשמעו בהופעה הקרובה של אינטרפול בארץ (30.8) הטון המדופרס שמבקש את אור השמש כדי להגיע לשלוות הנפש, כי מהצד שלו לא רואים שינוי. כמו האלבום, גםהשיר הזה עוסק בהתפכחות מאשליה – מה תעשה כשאין
אינני יודע אם נדב אסולין תיחקר את מרגול ביוגרפית, כדי להבין מה דחוף היה במקצב "במרוקאית", או שהשיר מגיע ממקורותיו-הוא. זו אינה הבעיה. הטקסט כל כך רזה, שטוח, סתמי, מנוסח מגושם (למה "אני פגשתי"? אי אפשר "פגשתי" בלי "אני" וגם:
