סינגל חדש

איציק פצצתי (עומר מור) מתרוצץ במסדרונות המלנכוליה האורבנית. העיר מככבת כאן. אין בה אנשים. יש מעלית, תקרה מזכוכית. יש גם מי שמנסה להאמין שהוא חפשי.  אנחנו גרים בתוך העיר, יוצאים החוצה אל הרחוב, מחליפים את הבדידות הקיומית בחברותיות אורבנית. האם

עוד לפני שלחצתי להאזין, חלפה השאלה – האם זה קאבר למוסיקה של מוסטקי כמו גם לגרסה המוכרת של חוה אלברשטיין? עברה עוד שאלה – מי זו הילה? מה סיבת  הסתרת שם משפחתה? הא בהא תליא? להעצים הילת מסתורין סביב הגרסה

כטקסט ה"על מאתיים" של אמדורסקי נשמע יותר אמצעי מאשר מטרה לספר סיפור או מסר. אמדורסקי עושה היום פופ רקיד בלי להתנצל. חשוב לו לשמור על רוח נעורים עכשווית, אווירת מועדון, ושיהיה דאנס בכיף. השיר? רגעים של פלירטוט על מרפסת, ראש

אם חשבתם שפרויקט "מטרופולין" הותיק של עופר מאירי שבק חיים, מגיע סינגל חדש עם נפשות מוכרות מגרסאותיו הקודמות – אפרת גוש ודנה עדיני בתוספת קולו של הראפר, מיכאל סוויסה. מה יום מיומיים? – חידוש מהפכני? לא ממש, אבל ה"טוב" של

החיים שלהם סרט או סדרה? יש הבדלים? לא בטוח שהגר יפת שאלה את השאלה או ירדה לפשר התשובה.  הדביקו לה טקסט הממחזר תסריט שברון לב מפס היצור שמנפיק שירים לכל דורשת או דורש. כבר במשפט הראשון – "היי אתה" יש

עמרי וקנין משתמש במשפט "נאבק מול השתקפות ברגעים של חוסר ודאות". לפי טון השירה האמוציונאלי והמנגינה  – אי הודאות מייצרת לעיתים מצוקת חרדה.  אנחנו מכורים לשליטה, חיזוי, ניבוי, ניהול סיכונים, נתונים מתעדכנים, או בקיצור תחושת ודאות.וקנין אכן נשמע כמי שאיבד

איך אפשר בלי גשמים בשיר על לב שבור מאהבה נכזבת. יש לו מה להגיד לה בשם ההגיון והרגש. הוא היה מוכן להציל אותה אפילו ממנה – אז לפי השכל הישר יש לו על לבסס את התחינה שלא תוותר עליו. מבחינת

שנלך על שיר פוליטי? למה לא. הזמן ממש מתחנן לאיזה שיר פוליטי של שלמה ארצי. הוא הרי קונצנזוס. מפתיע – הטקסט אינו שלו, אבל כמו נכתב מפיו. מה שיותר משמעותי: לשמוע את קולו על רקע מציאות הזויה. מסר פוליטי? אפשר

ואלרי חמאתי לא חתומה על הטקסט הזה, אבל היא שרה אותו ברגש גדול. האם עד כדי כך הצליחה להפנים את זרימת המילים המאולתרת.  אנשים שכולם לומדים לשקר, והיא שצריכה ללמוד לוותר, לברוח מגעגוע, ואז "זה הולך עם הלב". מה בדיוק

מעשה הבריאה מגויס לספר אהבה אולטימטיבית מהי. אוהד חיטמן הלחין ושר מילים של הדוד עוזי חיטמן ז"ל. לא רק הראשים שלהם מדברים אלא גם הלבבות. אוהד שר אהבה ניצחת של חיים שלמים שלפניהם לא היה כלום ואחריהם לא יהיה כלום.

אצל תקליטני חתונות השיר מככב. מרים חוגגים, שמחת עם ישראל – עניים ועשירים. עושה טוב על הלב.  חנן בן ארי ותומר בירן לקחו שיר אהבה פשוט והפכו אותו לסערת רגשות מלהיבה. זוהי המוסיקה ה"חסידית" של ימינו. שיר  קליט ומלא נשמה.

זאת אהבה של ילדים או לא? רוצים לדעת? תקראו בדפים שכותבים ומוחקים. זה אפילו גדול עליה. אז גם אם שומרים הכל בפנים – הפנים אינן משקרות. יכול להיות שהן משקרות כשמדובר בגיל. מיקה משה רק בת 14, אומרת ההודעה לעיתונות.

לי בירן טעה? מה עושה שיר קיץ בעיצומו של חורף? בחוץ סערה, והוא משתובב על אהבה במכונית פתוחה, פנים מאירות ללא דאגות, והכל בסבבה, כאילו מנותק מזמן. אז כן, אם מחפשים דוגמית לשיר קיץ קליל כנוצה ברוח – זה השיר

הסיפור של אן מושר בגוף שלישי (היא) ושני (את) הצירוף מציג את המצוקה ואת המודעות אליה בהיבטים אישיים שונים. יפית טסה שרה את הנרטיב מתוך הזדהות עגומה. מה הדוברת של אן רוצה לומר? בתוך התוהו ובוהו של החיים, עצימת עיניים

נופר סלומון מספרת את צערה באיפוק נוגה, ועם זאת, לא משתפך. שיר פשוט על חיפוש אהבה. לא פואטיקה נשגבה ומורכבת, אלא ישירות כנה ובלתי אמצעית. הטון האפרורי, המנגינה והביטים משאירים אותה קרובה לעצמה, ואותך (המאזין) קרוב לה. הביטים האלקטרוניים הם

עדן חסון מתיימר לייצג את כולם. "חיפשנו רחמים" הוא שר. מילא ההכללה, אבל מה מהות חיפוש הרחמים הקולקטיבי?  לשון הרבים "היינו חיילים", "חיפשנו אלוהים" לא  ממש מסייע לאמינות הטקסט. יותר אבסורדי: "יש מיליונים שכמונו מתחילים להבין שכולנו רוצים אהבה". רמת

בהאזנה ראשונה נשביתי ביופיה של המנגינה כמו גם בשירתה הנוגה-נוגעת של שלומית אהרון. בהאזנה שניה כבר שמעתי טקסט ופחות התפעמתי. מישהו מחפש את עצמו ועושה שימוש בדימוי די שחוק: החיים=נהר. החזרה התכופה על "כמו נהר" אינה מיטיבה עם השיר. הבית

אני מאלה שקורא טקסטים לפני שמאזין ליצירה השלמה. רום שינדלר כתבה שיר שנראה כמו תרגיל טכני בסדנא לכתיבת שירים. שינדלר מביעה געגוע לאהוב אחרי שנה שנפרדו. הרגשות צפים מחדש. היא מבקשת לחדש יחסים לאט ובהדרגה. השיר כתוב פשוט, חסר ברק

יש משהו מאוד אֱנוֹשִׁי, חָנוּן ורָחוּם בקולו של אביתר בנאי כשהוא שר סיטואציות סותרות בשיר על נתק ביחסים בין אב לבן, שבהן מתערבבים רגשות של פחד, שנאה, אהבה, ריחוק, קירבה. הקונפליקטים מתבהרים במוסיקה שמניעה את הנרטיב במנגינה ובקצב עקב בצד

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. בָּרוּךְ אַתָּה ה´, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם". מי לא מכיר. תפילת ההודיה להשם יתברך, הנאמרת מיד עם השכמתו של האדם בבוקר. אביהו פנחסוב עשה מהתפילה חאפלה בסגנונו המטורלל. דחס

הטלת ספק בקיום האישי הפיזי, ומצד שני – חוסר היכולת להיפתח רגשית, לשחרר טראומות. זה הנרטיב של גיא ויהל בשיר הזה. האופק לא מבשר טובות. "הייתה לי הזדמנות/ נפלתי בטעות/ ואין כבר דרך חזרה". יותר מזה: הוידוי מוביל לפטליזם ("בסוף

הילדות, החלומות, חשבון הנפש. חנן בן ארי מתחיל בילדות של אבא, עובר לילדות שלו, ובתוך הזכרונות מחפש את עצמו, למעשה תשובות לשאלות שמקננות בו. רוצה להשקיע לא רק בה (זוגתו) אלא גם בעצמו ובהגשמת חלומותיו. הגשמתם קשורה  גם ביכולת שלו

בואו נרקוד ונשים קץ לסיוט ולפחד. יש אף מצב שהעצב ישיר לנו שיר תקווה. זהו? – זהו. דני רובס גויס לחרוז למתי כספי הגיג שמניע את הזמר, האקורדיון והדרבוקה. כספי לא חיפש להמציא עצמו מחדש בשיר אלמותי שייכנס לרשימת שירי

דווקא "בסוף העולם" נזכר בה? לאן צריך היה להגיע? לאנטרקטיקה? חיפשתי תשובה בשיר – לשוא. בלדת גבר בוכה בלילה בנלית. כמה מתגעגע-כואב-מקנא, ורק שתדע שהא לא כזה חזק כמו שנדמה. בדף היח"צ שנשלח עם השיר נכתב שזה אינו עוד שיר

שי נחייסי עוסק בתופעה מוכרת: ילדים בוגרים/ צעירים  (ולעיתים קרובות להם עצמם כבר ילדים משלהם), מבקשים עזרה באיחוי קרעים משפחתיים, לעיתים כאלו הנמשכים שנים וכן בליבון ענייינים לא סגורים מן העבר שמלווים את המשפחה כמו צל. משברים וקונפליקטים מתמשכים במשפחת

אז מה יותר קשה?  העדרה של האהובה בזמן שהיה זקוק לה או תוצאות הבחירות המאכזבות? לפי יובל מרגלית הא בהא תליא. הזיכרון מחבר בינה ובין האירועים, שהתרחשו לפני ארבע שנים. לא ברור מה הוא בדיוק "חוגג" אחרי ארבע שנים. מכל

אז כנראה שהיא באמת לא אהבה אותו, והוא באמת אהב אותה נורא. אין כמו אהבת נעורים שמשתלטת על החושים. אתה סוחב אותה איתך לצבא, מתרפק עליה עד התקפי חרדה. אהבה חזקה, משכיחה ממך הכל, מטלטלת אותך. הוא ידע עליה הכל,

היה זה וולט דיסני שאמר: “כל החלומות שלנו יכולים להתגשם, אם יש לנו את האומץ לרדוף אחריהם”. או: נוח לנו להישאר במקום שאנחנו נמצאים בו, ובכך אנחנו מפסידים הרבה דברים וביניהם גם את החלומות שלנו. אלישע בנאי מתכוון לאותם הדברים