שירים חדשים

עילי בוטנר הוא מכותבי הפופ המעולים שהתגלו כאן בשנים האחרונות. מאז "שווים" עם רן דנקר מצא שיטה: את יכולותיו המלודיות הוא מפזר בין זמרים שונים. זו הייתה מהות אלבום הבכורה שלו מ – 2010, דיסק שיצא תחת שמו, מבלי שהוא

המנגינה מזדמזת בקלילות נסבלת. גם המקצב מעלה אותה על מסלול נוח להאזנה. אבל איך יכול  טון אנמי להעביר סערת רגש של חווית אהבה ושברונה במקצב דאנס קליל? הנעימות הזו מבטלת את ההתרגשות, הופכת הוידוי של האוהבת לשיר בצבעי מים נעימים.

איך עושים מלודרמה מאין-דרמה? תקשיבו לשיר הזה. כלומר: תנו לקול הרגשני הפנומנלי של לירן דנינו לסעור על טקסט שאומר כמעט כלום, כדי להאמין שיש כאן אירוע נפשי מרעיש. מה החלום? מה הסיכוי? מה ההבטחות, מה העננים. ומה הטוב הזה בסוף?

הג'אזיסט דניאל זמיר הזמין פגישה עם הראפר מתיסיהו. הפגישה נערכה על רקע מצב קריטי, תחושה של כאב על מצב העולם, נכון לשעה זו. בדבריו על השיר כותב דניאל זמיר: "העולם נברא כסוג של גן עדן. ציפור שרה, עלה זז ברוח,

אלמלא צרויה להב שחתומה על המילים, הייתי אומר – יונתן טל נשמע כמו סינגר-סונגרייטר פולק-רוק (מג'ון דנוור ועד דיוויד גריי) במשמעות הכוללת של מילים-לחן-ביצוע המושרים מאספקלריה אישית. יונתן טל שר על ריצת בדד שאינה מובילה לשומקום – "אתה חי בשביל

למה איננו מאושרים? מפני שאנחנו לא יודעים די על אהובינו, כדי להסב/להעניק להם אושר. מה הם חושבים באמת, מה מסתתר מאחורי שתיקותיהם, חיוכיהם. הראל סקעת מייחל, שהעזר כנגדו יקח אותו אל מסתורי תחושותיו-משבריו – כדי להעניק לו (לאהוב) קורת רוח. הטקסט

מאיה בוסקילה, בחורה בוגרת, לוקחת טקסטים מהסוג שלא הייתי מעביר בפתק לנער בתיכון בגיל 14. כמה אפשר עוד למחזר את הקיטש הממוחזר, לייצר עוד אינסטנט. המוסיקה? הטון הכמו טראגי-עצוב מקבל פס קול דאנס לקלאב. נו, טוב מי ישים לב לקונטרסט, וגם

מחאה חברתית? חשש קיומי? למי איכפת. נחיה בסבבה. נשכח-נברח רחוק מכאן. לבכות או לצחוק או סתם לשמוח? הקרטל מעדיפים לשמוח. שיקפצו לנו כולם. קחו את הפופ פאנקי הזה ותקפצו במקום. לא לקחת לריאות. מוסיקה לא חם לא קר, לא תה

יש איזשהו פוליטיקאי (בפועל, חדש, בפוטנציה) שמוכן לאמץ את הטקסט כמצע לקראת הבחירות? בסך הכל די הגיוני – לא? שמחה במקום זעם, אהבה במקום מלחמה. בלי גדרות ודגלים, בלי מלחמת דתות? יש מישהו שמוכן ללכת על זה? – שיקום. זאב

מירי מסיקה אוהבת לקחת שירים אל שיאי הדרמה או המלודרמה. מרגישה ומתרגשת, והעיקר שהריגוש יעבור הלאה. אני לא נבהל מאמוציות יתר, בתנאי שאינן גולשות לממרח רגשי, הקיטש הזה. מרב סמן טוב המופלאה, המסתמנת ככותבת העכשווית של מסיקה, כתבה שיר על

גבר שר באמבטיה שלה. מה עובר לה בראש? מה קפץ לי לראש? הזמרת ליליה 1989. פעם טענו שזה שיר פרובוקטיבי. אז בדקתי: מצחיק, ציני, מפולפל. פרובוקטיבי? – ממש לא. מה שקורה שניות לפני שמים עוזבים את הגוף והדלת נפתחת. גרסת

שירה (טקסט) צרופה יפה מתנגנת בלחן פשוט כדי לבטא תוגת ההגות של אמיר פייס. מה בא להאיר לנו? מחזור חיים מן הרך הנולד ועד לסב שברקע (ילד, מתבגר, גבר) שאומר דברים על תחושת הסכנות האורבות בחיים, הפחדים מול רצון התעוזה,

צלילי גיטרה נוגים יפים פותחים חשבון נפש. את הדובר מאחורי הקול המדוכדך של גיא בוקאטי הייתי משכיב על ספת הפסיכולוג. כלומר – ראוי שיקשיבו לו עוד לפני השיר, העוסק בתסכול מתמשך, על פערים בין המצוי הרע לרצוי הטוב. וכך, לכל אורכו

הפשטות היפה. תמונה שבנויה מרשימת פלאשים, מספרת חיי שגרה של זוג, שאין בה לכאורה כלום, אבל כשהיא נעלמת, מרגישים כמה היא (השגרה) חסרה לו, כמה קשה ההתאוששות מהפרידה.תמונה קטנה שמציגה עולם שלם. משדרת אהבה גדולה, בלי להגיד "אוהב אותך" או

קובי אפללו ההמשך. כלומר – זהו ללא ספק קובי אפללו. הוא ולא אחר. המנגינה, הטון, הרגש והנשמה. אי אפשר לטעות. כמה ליטוף הרגשות הזה מוכר. האם הדברים נאמרים לזכותו? האם זה כבר אינו מעין "טייס אוטומטי" בכתיבה? אחרי שהאזנתי פעמיים ושלוש

לא זוכר מתי שמעתי בשנים האחרונות שיר חדש של נתן כהן. חשוב לי לשמוע שירים של נתן כהן. ("ברחוב הנשמות הטהורות", "אחרי שהסירות", "שני קולות", "אחכה לך", "נאום היונה", "קפה אצל ברטה", "תחנת דרכים", "כוכב קטן" ועוד) הוא מלחין ייחודי,

נורית גלרון עשתה לי לראשונה הכרה עם יעל גרמן ב-1978. הייתי אומר את הדברים קצת אחרת: גיליתי את נורית גלרון דרך הלחנים של יעל גרמן לשירי משוררים.. אני שולף את התקליט המאובק, לימים דיסק, שנפתח ב"כשהייתי ציפור ביער", מילים של

יש אינפלציה בטקסטים כאלה. החיים תקועים. האהובה רחוקה. אם לא ממש יטוס – אולי יעוף מעל הגגות והכי טוב, שהיא תכתוב לו כדי שיפתחו הלבבות, ויתאהבו מרחוק. שורבט משהו. הקול המאונפף הרגשני מנסה להנשים את המילים במעט נשמה, כדי שהטקסט

בשיר השני, "נדודים", מטפסת נתנאלה במנעד קולה באופן שמעולם לא שמעתי אותה שרה: "האם קולך יוסיף להצילך/ ולא יסבול תנאים?/ בסוף היום אביט על האתמול/ איך נשמתי עוד בי" אולי השיר הדרמטי ביותר שנתנאלה ביצעה מעודה. לחן מורכב, משתמשת בקולה

חמש שנים בלי עלי מוהר, ויש תכונה באוויר. שרים את שיריו. ויש שיר חדש. אני שומע את טון הצער המוכר של נורית גלרון, ליווי פסנתר נוגה. האדם שמרגיש שחווה כבר הכל ועדיין, כשהוא מול הראי – מחפש את זהותו. "מה

בלדה נוגה, קדרות יפה, מלל מעט מתיפיף שיש בה גם מחשבה על עזיבת יופיו של העולם, גם לב שמתרוקן משדים, גם טביעה בים, גם מנגינות עם כינורות בלי כינורות, וגם שוקע ביופייה… או-הא. האם ברק ויס אכן מכיל את כל

לפי הקצב המהיר, נשמע כמעט פופ סיקסטיז, רק שהמילים הם לא קיטש של לב אוהב שבור, אלא ניסיון לחשבון נפש קטן בפרץ רגשות גדול והחלטי שאומר מבחינת הדובר – שחר של יום חדש. עדי הראל נשמע כמי שהקיץ מלילה חורפי

נו, מה תגידו. איזה שיקום עושה לעצמה מרגול, זה כאילו שמישהו ירק, והיא אמרה גשם. מרגול תראה להם מה זה להתרומם מחדש. לכולם. ושכולם יבינו, כי היא לא פריירית של אף אחד. יוצאת לכבוש מחדש. היום רוקדים לשכוח, בכל הטירוף והכוח,

אתי לוי עומדת בגשם ומקוננת את מר אהבתה-אהובה, האיש שחי "חיים כפולים כמו סוכן חשאי". תחת מטר מהשמיים, ועם מוסר כליות ענק כמו לוויתן, היא קוברת הכל ומחפשת לה "רומן קטן בלי לעשות עניין".זה הסיפור. ז'אנר שירי הדיכאון המקומי לא

יום קדוש עושה דרכו מבית הכנסת "היכל יעקב" אל היכל השמחות בקצב דרבוקות סוער. חיבור בין מקורות ומסורת לפופ אינו המצאה חדשה מאז עופרה חזה ז"ל שלקחה את "אם ננעלו" למערב בעיבוד ובהפקה אלקטרונית מדונססת. האותנטיות של המקור עולה על