הופעות

לא תאמינו: רבע שעה לפני ההופעה שלו, עלה הבן של לאונרד כהן על הבמה בתחתונים סגולים לברך את זמרת החימום מאיי בלומפילד. הוא לא יכול להכחיש את זה. יש צילומים של אדם כהן בתחתונים. ווט דה פאק, יגיד אדם כהן

לא התמוגגתי. לא שרתי. לא הרמתי טלפון לצלם. לא צלצלתי למישהו/הי תוך כדי. ובמילים פשוטות: לא נפלתי. לא מעדתי. לא נשפכתי. על שתי רגליים יציבות הבטתי משתומם על עם של אנשים (12,000 ואולי יתר) שזרמו לתוך שטפון הקיטש וצילצלו בסמרטפונים

לא ספרתי כמה סיגריות הציתה מריאן פיית'פול במהלך הערב עד ל-Strange Weather של טום ווייטס בסיום. חצץ על המיתרים שלה יספוג עוד זיהום. בשוני היה דווקא מזג אוויר מאוד לא סטריינג'. האיר לה פנים גם לקהל. What a night! היא אמרה

מה הוא קופץ? מהו משתולל? מה הסיפור שלו עם שתי הגיישות? הייתה הצגה. האיש במרכז, בגופיה שחורה, פרי פארל, ארטיסט ענק. אם ככה נשמע הקול שלו, אחרי שהוא איבד אותו לפני כמה ימים, אז או שהוא העמיד פנים, כי לא

ההשוואה לג'וי דיוויז'ן אולי מתבקשת, אבל אם אפשר לסכם כבר עכשיו – להקה טובה, אם כי לא מי יודע תירשם כאחת הלהקות המרגשות שהופיעו פה. רשמתי את תגובת הקהל. ראיתי את ההתלהבות שלו. אצלי משהו לא חלחל בהופעה הזו. אני

כמה נקודות, לפני שאשכח: נזכרתי שבעבר, בביקורות על ההופעות של דילן ירדו על קולו הסדוק. טענו שהוא נגמר. הפעם, איצטדיון רמת גן 2011, מול שלושים אלף איש, חשבתי לעצמי: דווקא הסדוק והשבור הזה התאים לי לעיבודים החדשים שעשו לשיריו סגוון

ברבע לעשר (תשע השעה בכרטיס) עלה האנריקה בכובע מצחיה. שעה וחצי לפני, ליד שער 9, הבנתי שאנחנו בערב של מעריצות. הן חיכו להגעתו. ואמנם, אחרי דקות ארוכות שמעו תושבי יד אליהו את הצווחה, שלוותה בפלאשים, סמארטפונים, אייפונים. הוי, אמא, צילמתי

אם אייטיז, אז אייטיז. אם פוסט פאנק – אז פוסט פאנק. תמיד עדיף המקור על איזשהו חיקוי, emo אמו-שמימו, ואיאן מקאלאך Ian McCulloch הוא מקור. בגודל טבעי, המשקפיים הכהים, השיער שאם הוא עדיין טבעי – מנופח דיו לצורך שרידות דימוי

מבחוץ, שעה וחצי לפני ההופעה, שמעתי את הצווחה ההמונית. הסתכלתי על נערות שהתייפחו בבכי היסטרי, כאילו מה קרה. אחרות צווחו בהיסטריה מטורפת. ואתה שואל את עצמך בשביל מה ביקורת. לך תתווכח עם ביבר מניה. אין לי מושג אם מישהו מדד

אני מכיר לפחות מבקר מוסיקה אחד שהגיע לחולון חמוש בווריאציה על הקלישאה – אלביס התהפך בקברו, יצא החוצה ומיהר לתיאטרון חולון כדי להפסיק את המחזה המביש, כאשר על פניו מבע מיוסר האומר: למה התעללתם בי. אז ככה: הבשורה היא שהקלישאה

"הללויה!" צעק יורם ארבל, אחרי שסיים לצבוע את השלכת בירוק. לפי הקהל, זו הייתה פסגת פסטיבל הגרוב הישראלי הראשון. עד כדי כך? כל הכבוד למי שהמציא את הכותרת "פסטיבל הגרוב" או כל הכבוד ל"התפוחים" שהמציאו מחדש את יורם ארבל, שדרן

התקליט שעל עטיפתו נראים עדנה גורן וקובי רכט בפינת שלמה המלך ארלוזורוב ת"א ליד תחנת אוטובוס דן (לרסקו) יצא בנובמבר 1968. 38 שנים אחרי, לא להאמין, עלו השניים לבמת מרכז עינב לשחזר את המקור. כול שיר נושא מזכרת. אבל נדמה

היו לי כמה כותרות קלישאתיות אחרי הערב של מקס ראבה והפאלסאט אורקסטרה כמו  ניצחון הנוסטלגיה, וגם – פרודיה על השמלץ. בואו נמחוק הכל. כי במופע של החבורה הגרמנית הזו יש גם מזה וגם מזה, ובעיקר שחזור רטרו של תקופה עם כל

אפשר להירגע. אנחנו על המפה: Lover Lover Lover שפותח את אוסף מסע הופעותיו העולמי של לאונרד כהן – הוקלט באצטדיון רמת-גן. ברשימות המפיק המופיעות בחוברת המצורפת, הוא כותב: "כל אוסף חייב לכלול משהו מהקונצרט בתל-אביב, ולמרות כל הבעיות – הערב

מאמה מיה. איזה זמר. שפשפנו עיניים: מייק פאטון, סולנה של פיית' נו מור על הבמה באמפי רעננה במופע מיוחד ,Mondo Cane – שר שירים מרפרטואר הפופ האיטלקי הישן והטוב. ובאמת, היה לי קצת מוזר לשמוע רוקר מהסוג הרד רוק משתמש בטווח המופרע

אם ניו-יורק היא אישה (השיר החמישי בערב), אז מהי תל-אביב? הדימוי של סוזן וגה – הומו. סוג של הומור. אנחנו בחוות רונית, ליל שבת. אסוציאציה מינית? הייתי אומר דו-מינית – חתן-כלה. אבל סורפרייז: בשטח מתגלה מעין אמפי חדש בלי שהכרוז יכריז "וקבלו

ראיתי אותו ברמת גן ב-83' באצטדיון. מה השתנה מאז? כמעט כלום. שישים וחמש מלאו לנער, ולא ברור אם הכושר הוא מבלון חמצן שהוא מחביא מתחת לחליפה או  מהשתלת ריאות, אבל הג'סטות – אותן ג'סטות. הגנדרנות – אותה גנדרנות. כמעט קלקלו

בהופעות אצטדיון, תלוי איפה אתה ממוקם. מי שישב ביציעים ראה בעיקר אלטון ג'ון על המסכים. מי ששילם אלף שקל עבור כיסא פלסטיק בשורות הראשונות – קיבל אותו בגודל טבעי. אז נכון שהופעה בישיבה מול פסנתר בעייתית לקהל אצטדיונים ענק. מצד