באלבום האולפן השישי שלה, ביורק מנסה שוב להרחיב את גבולות המוסיקה שלה. האלבום נכתב והופק על-ידי ביורק עצמה, אבל בשיתופי פעולה עם אמנים כטימבאלאנד שהפיק את הסינגל מהאלבום – Earth Intruders , מארק בל מ – LFO , אנתוני הגרטי
כולם נמשכים לליאונרד כהן. יש משהו כמעט היפנוטי באיש ושיריו שממגנט זמרים ויוצרים מתחום הפופ והרוק שמצהירים על עצמם כעל מעריציו ומנסים גרסאות משלהם לשיריו. הבעיה שלי, ונדמה לי שהיא לא אישית מאוד שאני מעדיף לשמוע את שיריו של כהן
פורקיופיין טרי עשו 6 קטעים בחמישים דקות, כלומר אשכרה יצירה מרשימה בת שישה חלקים, קטעים (שירים) שמגיעים עד 17 דקות, ואחרי חמישים דקות אתה מתאהב מחדש בלהקה של סטיבן וילסון, ובלי שום קשר למה שהוא עשה עם אביב גפן בבלקפילד..
"שמי פריז מתחת לעינייך/ כל שיש לנו זה עכשיו …והקשת של גבתך" השני של החבורה מניוקאסל מאשר שעידן האלטרנטיב/אינדי בריט-פופ חי קיים ונושם. "מקסימו פארק" עשתה כאן מעין אופרת רוק סוערת. פול סמיתס הסולן שר הרבה על יחסים בקריסתם.
טום ווייטס מתחיל ברוקנ'רול בסיסי (רוקאבילי) את האלבום, פתיחה ל-54 שירים, כן 54 שירים שנדחסו ל-3 דיסקים. זה יותר מרטרוספקיבה – כי יש כאן 30 (!) שירים חדשים. "יתומים"? נדמה לי שטום ווייטס מתכוון לשירים עצמם – חלקם מפרוייקטים שונים
"נערה אם את נוף ים/ אני סירה מצוירת" אי אפשר לזלזל באלבום שנמכר בשבוע הראשון ב-100,000 עותקים. הצליל של השינז הוא של להקת אינדי אייטיז, בסביבה של הסמיתס (מוריסיי) והקיור – עם נטיות פסיכודליות. ג'יימס מרסר הוא הטון הדכאוני
דיסק קצר (EP, 33 דקות) של קטעים נבחרים ורמיקסים של להקת הרוק האלטרנטיבית ילידת אוקלהומה (1983). מי שאהב את הכיוון המוסיקלי של הקודם שלה (YOSHIMI BATTLES) יקבל גם כאן כמה הפתעות מלבבות, במיוחד בתחום החביב על החבורה הזו – מיזוגים
"אם היית שלי/ כל הכוכבים לא היו נופלים מהשמיים/ והירח לא היה מתחיל לבכות/ והארץ לא היתה רועדת" את האלבום הזה מפרידים מערימת הדיסקים. הוא אחר, מיוחד. הוא מגיע מאחת החבורות היותר מקוריות שיצאו בשנה האחרונה מלונדון. ניסו להגדיר את
"ארקייד פייר", הרכב האינדי רוק ממונטריאול רוצה להמציא את הגלגל מחדש. מי שמכיר את רוק האלטרנטיבה של Sigur Ros – אז ארקייד נמצאים בסביבה הזו. הניו-ווייב של האלפיים, רוק פולק אלטרנטיבי רב כלי. ב-2005 ה"טיים מגזין" נתן ללהקה הזו שער והכריז
מי שישיג את אחת הקופסאות הנדירות באיכותן של הפאניק שיצאו במהדורה מוגבלת (25,000 עתקים בלבד), יקבל בין שאר המתנות שבתוך הקופסה המהודרת (שמכילה אוצרות של שמונצעס, תעודת אותנטיות ממוספרת כמו בציורים, דפים מעיתון ישן, סגנון קרקס הוודביל הקברטיש ל סוף
סקוטלנד איז קולינג. מחוז קטן ששמו דרייברג הוא מוצאה של הרביעיה שפעם חיממה הרבה להקות רוק והיום היא כבר על תקן – ההצגה הראשית. אלבום בכורה של אחת מהלהקות שנחשבות הכי הייפ בסצינת האינדי. האלבום שהוקלט בשבועיים תערובת של רוק
אלבום סולו של סולן להקה מוכיח עצמו לעיתים כשגיאה יומרנית מגלומנית. לא יודע כמה מכם מכירים את התקליטים/דיסקים של להקת האינדי-רוק-הפוסט-פאנק הבריטית פאלפ (Pulp ילידת שפילד 1978) שהביאה לעולם לפחות דיסק אחד מעולה – Different Class הסרקסטי, המתוחכם. אבל בואו
האוסף הראשון של פינק פלויד, שעריכתו המצויינת עושה אותו לדוקומנט מוסיקלי איכותי. לא ה"גרייטסט היטס" המסורתי, לפי סדר כרונולוגי, אלא דיסק כפול המכיל 26 קטעים שערוך כסוויטה ומכסה כמעט הכל (חסר משהו מ"אטום הרט מאדר") משלושים שנות יצירה. רוק פרוגרסיווי?
טוקסידמון היא עדיין האלטרנטיבה. החבורה האמריקנית המיתולוגית שהתאחדה אחרי שנים ארוכות לצורך אלבום ("קבין אין דה סקאיי") והופעות, בונה "תסריטים" שמתורגמים לסאונד די מוזר, מוסיקת "פרינג'" עם השפעות וציטוטים מג'אז מיילס דיוויסי, מוסיקה אלקטרונית גרמנית, מוסיקה איטלקית, גל חדש שנות
"סקס איז ויולנס", זועק פרי פארל בעוצמות בלתי נורמליות בקטע מס. 4 – Ted Just Admit It אחרי שמסיימים לשמוע 16 קטעים מובחרים של האדיקשן, מרגישים גלי חום בכול הגוף. "אדיקשן" קוראים להרכב. התחושה הא שזה לא רק אדיקשן לרוק,
הגרסה הנשית למוריסיי? קווים מקבילים עוברים בין "אורגן", להקת אינדי כל-נשית קנדית, ובין להקות פוסט פאנק וניו-ווייב מהשמונים כמו כ"הסמיתס", "בלונדי", "הקיור", ו"ג'וי דויז'ן", בטון הקודר-מדופרס של הזמרת קייטי סקץ' (Katie Sketch) , במנגינות, באווירה המלנכולית, אבל אין לי שום
תום יורק, סולן רדיוהד, אינו נלהב לקרוא לאלבום הזה "אלבום סולו", ובכל זאת זה אלבום סולו, שהופק באמצעות הרכב נגנים, ביטים אלקטרוניים, וטון מנוכר אופייני, שמזכיר את Kid A של להקתו מ-2000 וגם את 'Amnesiac'. העיבודים מאפשרים לזמר להביע את
מי שלא מכיר את העבודות הקודמות של גרין גארטסייד (Green Gartside) יכול בהחלט להתחיל עם האלבום הזה. פעם ב-1999 קיבלנו מ"סקריטי פוליטי" אפילו היפ הופ. הפעם זה מסוגנן עד הסוף, ומדובר בפופ, אבל מסוג אחר. "סקריטי פוליטי" היא גוף של
ביליתי למעלה משבעים דקות עם הפיירי פרנסס. אני מרותק, משועמם, נסער, לא זה ולא זה. שניהם ביחד. לביוגרפיה תחילה: אח ואחות מתיו ואילינוי פריידברגר, כיום ניו-יורקים, בעבר ממהוק פארק אילינוי יצרו זיקית אוונגרדית, כשאת "התה המריר" הם מקדישים לדמות סבתם,
רביעיה איסלנדית אקספרמינטלית, שאין לי מושג לאן לשייכה. שמעתי, לא הבנתי מילה והוקסמתי. מוסיקה כזו יוצאת כנראה מנופים אחרים. השפה היא מוטציה של איסלנדית, וההקשבה לכן היא למוסיקה נטו, צלילים ואפקטים, תזמורים קאמריים, מלודיות של רוממות רוח, פידבק, התפרצויות וולקניות,
מארץ הקור (איסלנד) מגיעים אל חדרי צלילים קסומים. זה נשמע כאילו סיגור רוס עסוקים בלהמציא את המוסיקה מחדש. הקולות, ההרמוניה, האווירה. בטוח שיש מאזינים שרואים בעיני רוחם מרחבים מושלגים, קרחונים וגייזרים מתפרצים. ההרכב הזה ממשיך לייצר מוסיקה קסומה, הזויה. עולם אחר. מנגינות רוויות
אווירת הקדרות, הטון המלנכולי הלא-מהוקצע נקבעים ע"י מוסיקאי וזמר אירי , שהביוגרפיה שלו מספרת כי באישיותו מצטלבות השפעות של ליאונרד כהן, ניק דרייק, טים באקלי וברנדאן פרי מ"דאד קאן דאנס". לי הוא הזכיר גם דונובן מהסיקסטיז של "ללניה". בלייק מספר
בטרייק הראשון Take A Bow ("מושחת, אתה מושחת, מביא שחיתות לכל מקום") שמעתי מלודרמה בומבסטית בסגנון קווין עם קרשנדו אדיר ודיסטורשנים. פתיחה מסעירה, שלאחריה מגיע מעבר ל"סטארלייט", והטון שמזכיר את בונו מ-U2 מגיע בשורה – "רוצה לאחוז בידייך, חייך מחשמלים את
שבע שנות יצירה הולידו אלבום הסולו מהמרגשים ביותר של גבריאל. שומדבר לא צפוי כאן. הסגנונות, האווירה מיוחדים. הוא נכתב ככל הנראה על רקע התמוטטות נישואיו, מתוך הרהורים נוקבים על מה שעובר על הבנאדם באמצע חייו, לפחות בארבעה שירים מתייחס לסיטואציית
כשהם הגיעו ללהיטים "Don't Phunk With My Heart," "Let's Get It Started," "Shut Up" העסק נראה כמו סאשן קריוקי ענק. כולם צועקים את המילים את ההיפ ההופ הריתם נ' בלוז. הבלאקד אייד פיס אינם בדיוק חבורה המשתייכת לקהילת ההרד קור
כבר מדברים על הקאמבאק של החבורה הזו. זו הייתה אחת מחבורות האינדי-רוק המבטיחות של ה-90, שניגנה מוסיקה מעורבת פופ-רוק ייחודית שהזכיר להקה כמו Pavement. סך הכול חלפו רק חמש שנים מאז אלבומה האחרון, וזו תקופה סבירה ללהקה שעובדת על השראה
השלישיה האמריקאית מטקסס מכניסה למצברוח אפלולי. אורליו ואל הזמר שר-מספר כמו-מתוך-הזיה. וויין מאגרודר ושון דונובן הם פרקשוניסטים ואנשי מחשבים שתיכנתו מסגרת אווירה מוזרה מבלוז קודר ועד אוונגרד. הקטע שנקרא "סאונד טראפיק" הוא תערובת של טום ווייטס עם צליל אלקטרוני דחוס
פון פאבלס היא האלטר אגו של דון מקארת'י הזמרת המשתפת פעולה עם נילס פרייקדאל, איש הרכב שנקרא "טיים גורילה מיוזאום" באלבום של פופ אלטרנטיבי קברטי. האלבום המאוד מיוחד וגם יומרני הזה מתבסס על הצגה שהועלתה ב-2002, המתייחסת לסאבוויי, אזור הרכבת
פיטר אולריך לשעבר המתופף של של "דאד קאן דאנס", מוליך את המאזין לטריטוריית הארט-פופ, שופע איזכורים והשפעות, ממוסיקה קלטית ועד "מודי בלוז", שפע כלים ממרימבה וחלילים, כלי הקשה וקולות שבטיים. מעבר לזה, יש כאן מוסיקה רבת גוונים, אפריקה ופלמנקו, בהפקה
