סינגלים חדשים

מה קרה שאייל גולן נהייה כזה לב שבור? היא הרי הייתה אהבת עולם, מתנה מאלוקים, נועדה לכל החיים.  בבית השני אנחנו במדור שירי הדיכאון באוריינטציה ערבית. לאן הלכה יפתו, איך פתאום חרב עליו עולמו. שיר דמעות שדורש הרבה ממחטות. כמו בשירים

"צריך להיות משהו בין הרצפה לתקרה ואולי בתוך המים …. איפשהו שם … מקום של תחושות אמיצות ממתינות להיחשף, לגלות את היותך" הקצרים האלה, המעטים שמכילים יותר, ורצוי בשפת האנגלים והאמריקאים, כי כשמדובר בפופ או אלקטרו פופ, או כפי שאני

הסיטואציה נדושה: אנשים צעירים בורחים למזרח. הקלישאה אומרת – "לחפש את עצמם". אולי ימצאו פתרון למצוקות מסוגים שונים. הפנטוז ("אני חיה בסרט") הוא ששם, בתת היבשת של מזרח אסיה, קיים משהו-מישהו שישנה אותם. אורי זך מתייחס לסיפור של אחת שנוסעת-בורחת

אפרת גוש מזמרת בקולה הפתלתל סיפורה של גברת היושבת מול מראה ומתבוננת במציאות העגומה, בסימני הכיליון ההולכים ומתרבים ובאוזלת היד להשיב לעצמה את נעוריה (שגם לא היו משהו – אוהביה זייפו הבטחות כשנגעו בחזה), שהלכו ואינם, ואולי תתנחם בכך שרגעי

דן פרבר מנסה חשיפה קיומית: מרחף באין סוף בגבולות הלא נודע, מנסה להסתיר אבל חושף הכל, לא יודע לבחור בין החושך לאור, טס במהירות האור, מפחד להתוודות, אבל לא שומר סודות, נשאר בתוך בועה, רוצה "להיות". טראומת נפש או טרגדיה

תמי פדרמן מחייכת מתוך מגבלותיה-תסכוליה – איך שהיא מובלת על ידי לוח זמנים שלו, וזמנה אינה ממש זמנה, מצב שגורם לה לוותר אפילו על "החלום" שלה. בשיר פדרמן אינה עושה מתחושת המרירות דרמה, בטח לא טרגדיה. הטון הרך המהלך על

העננה הדומעת אמנם קרבה אליה, אבל הטקסט כל כך מעונן שאתה מחפש בו פתח קטן של הצלה מההתפייטות הסתמית. שירלי צפרי מנסה לומר דברים במילים שיריות על נפש ונשמה ואהבה. מרחפת בינה ובינה, מחפשת נחמה. אבל מרוב מלים יפות, לא

רועי ידיד כתב שיר בעקבות טראומה משפחתית: אחיו הצעיר נפגע בפיגוע ירי, שבעקבותיו הסתגר (האח) בתוך עצמו ובנה סביבו חומת ניתוק בלתי חדירה. הטקסט פונה אליו בגוף שני "אתה יודע … אתה שומע…" הכתיבה היא יותר פרוזה מאשר שירה, ניסיון

עוד פעם נטשה אותו? או שנפנפה אותו מעיניה? מה קרה?! עוד פעם מתבכיין על נטישתה. עוד פעם – בלעדיה חייו לא שווים? עוד פעם – רגיש מעומק הלב? ושלא תטעה – זה הוא ולא אחר שקורא לה לבוא אליו בליל? (יש

עידן יניב מתחרמן בקצב ריקוד ים תיכוני. תמתינו לדיווחי הסלולר. יהיה אחלה. הטלפונים מצלצלים כסף. מה הסיפור? הגברת רוקדת מול הגבר (אפשרויות: במועדון, בחתונה) הוא כאילו לא עושה דבר, לא זז, רק חש נגיעותיה הקלות, ואז, כשיצרו לא עומד/ עומד

שרית אמיתי הראל שרה נואשות על חוסר תקשורת. ביחסים כמעט הכל מתחיל ומסתכם במילים. מבקשת ממי שאיתה – "מגש של שירים" במקום שברי מילים, אחרי שתיקות מחפירות. זקוקה למבע תומך. שיר יכול לומר דברים, שלא ייאמרו פנים מול פנים. ובכל

סגיב כהן מתחקר את מקור הדחף. "השד" הזה שתמיד נמצא, שקורא לו. אנרגיה שמתנקזת אל נשמתו. דחף שמנווט כמפרש ברוח, שמפלרטט עם הגלים ומוביל למקומות "על הקצה" – גם להרס, שדורש תיקון. מתחיל שקט כמו בתחילתו של שיוט, מנגינה שמתפתלת

שיר חדש של אביב גפן מסקרן, במיוחד אחרי תקופת יובש, שבמהלכה שמענו הרבה על פועלו בחו"ל. אז חוזרים ארצה, הפקה מוסיקלית של איש מטרופולין עופר מאירי – שת"פ מסקרן כשלעצמו, אבל כהרגלנו נפתח בטקסט: גפן שר על פרידה רגשית מבת

ירונה כספי יוצאת בשכנוע עצמי, מעיין תרפיה אישית, נקודת מוצא חיובית – להאמין במה שקורה עכשיו, לסמוך על מה שמשדר ליבה, על תחושותיה, כי מה שנדלק בתוכה – רק בתוכה נדלק, לא בשום מקום אחר, יש להציל את המחשבה הטובה.

קח גיטרה. תמציא איזו מנגינה. אתה גם לא חייב להיות מלחין מי-יודע-מה, גם לא זמר שקולו יפה התואר והבלורית מסתלסל כדי שיורידוהו בסלולר. תאנפף את סיפורך, תשיר הכי טבעי, אפילו שאתה לא ממש "זמר". תפעיל כמה שיותר רגש. זה יספיק. קח סיפור

צליל פסנתר מקדים קול נוגה שמביע ריחוק מעולם מנוכר מתוך בית קפה "עם שם מאוד איטלקי במקום הכי אופנתי" (אם זה רע, מה הוא עושה שם?) של אנשים שבנו מחסום, שכולם שקרנים, שחושבים שכסף יעשה קסמים. אליהו  אינו בתוך העולם

יונתן גוטפלד זועק מחאה וכאב – על רקע מלחמה (מורדות הלבנון) מול חיים נמשכים (פקקים של איילון) והתקשורת שחוגגת. יש משהו נדוש אפילו פשטני עד סטריאוטיפי בלהגיד: החדשות חוגגות על המלחמה, עושות רייטינג מדם חיילים. וגם: החיים נמשכים על כל

השיר נפתח במטפורה מסעירה – "מחובקים במצולות של תעתוע", תרצו – במעמקי האשליה. ביחסים האלה הפער ביניהם נראה כבלתי ניתן לגישור. הוא צוחק והיא לחוצה קשות ("האוויר שלי בוער"), הוא בודק גבולות, היא רוצה להשתנות ("לשים בצד את השטויות") אבל

בקומוניקט שמגיע עם הסינגל מתגאים: "הלהקה ששינתה את פני המוזיקה בישראל, שהביאה את הים תיכוני אל המיינסטרים", כאילו כדי לומר. המוסיקה המכונה "מזרחית" או "ים תיכונית" זכתה ללגטימציה בזכות  אתניקס.  כלומר – "אשכנזים" שדאגו להוציאה מהגטו, ועכשיו תראו לאן היא הגיעה. ממלאת היכלים

עמית צח מנסה לגעת במהויות-שאיפות-תמיהות שנוגעות לקיום.להכיל את  כל שאלות החיים בשיר אחד. יומרה לא פשוטה. הוא צירף את לאה שבת לזמר את ההגיג הנשלט ע"י שתי מילים "כמה" ו"אם" והמוטו: "הלוואי שהדברים היו פשוטים". מצד אחד – שאלות פשוטות כמו

סהר חגי וניצן קייקוב מסתמנים כצמד הפורה של הפופ הישראלי הצעיר. יצירתיים, חרוצים, נעולים על קריירה. כותבים בהזמנה. כותבים לעצמם. בוער להם להצליח, וזה טוב. אגב כך, נדמה לי , מסתמן כבר איזשהו גל של פופ עכשווי, עילי בוטנר –

יפעת תעשה מסלסלת את כאבה. אילו הוא היה נותן לה מעט, הייתה שבה אליו, מעניקה לו "את כל הכוחות שאספה בשבילו". הייתה סוגרת בורות שהוא שקע בהם, שומרת עליו מכל הרוחות הרעות. נדיבות שמחפשת אור קטן של תקווה בקצה המנהרה.

יוני בלוך משתובב בתיאור יחסו למגע אהבתה. לא פשוט הוא (מגעה), מסתכם בתשוקה חסרת תקווה המנסה לעורר את גופו התשוש. מייצרת אף כאב, עד כדי שהגוף פיתח "סיבולת לב ריאה" (מינוח מתחום הכושר הגופני) כנגד, וגם רצון לישון, ולכל היותר

מה מביא את זמרינו לשיר בשפת פיוטים ארכאית? מירי מסיקה היא זמרת שלא תשאל פעמיים. מסורת שמסורת. אם ברי סחרוף ומיכה שטרית והטובים בזמרינו חוברים בלהט לשירי משוררי ימה"ב, מדוע היא לא יכולה לשיר את שירי רבי פרץ מגדולי חכמי ג'רבה

יפה, אייל גולן. מתברר שלא חייבים לרדת בכוח אל העם, ואפשר לסטות מדרך המניפולציות של היפיופות והג'ונגלים. שהעם יקבל אותך גם טיפה יותר גבוה. מגיע לו מזמר כמוך. יש יוצרים שממתינים לקולך, הנה הגיעה ההזדמנות של אביעד פניו. ודודו קמה. מי

קול מקונן, מאונפף משגר טונים נוגים בלתי משתנים: מחכה לסימן שלא מגיע (מנין?), בינתיים רוצה לנגן לכם (למאזינים?) שיר, כמו בתקליט ישן שיש בו קסם כמו שיר חדש, "מחבק את הרוח", רוצה לאהוב "עם כל הכוח" (לא עברית, כמובן) וגם "יש

עמיר בניון  שר אינטרפרטציה על חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הטונים בתחילת השיר  רגועים  כאילו המוסיקה היא אילוסטרציה, עד לנקודה שבה מטפס קולו ב – ו"אז תוכל לראות את הפנים כולן/ את מי שלא ראית מאז ומעולם/ את אברהם ואת

שרים אצלנו לא מעט בוב דילן. יש כמובן הצדקה. שלומי שבן – "מותק את אצלי בראש", רמי קלינשטיין – "צעיר לנצח" לפי תרגום של יאיר לפיד, דני ליטני – "גשם כבד עומד ליפול" בתרגומו של יהונתן גפן. שי גבסו תרגם ושר "שרי המלחמה". דילן נשאר

שחר ישי שר תפילת הבוקר בהתפעמות מודגשת. משב רוח אופטימי ער מוציא אותו לזמר את תחושת השמחה. כולו הודיה לבורא שהחזיר לו את נשמתו. לא רק הנשמה משתתפת במצהלת הבוקר, חגיגת אנטומית של ממש – גם הלב "מביט לתוך עצמו"

אדיר אוחיון בחר פתיחה הרמונית באווירה פסיכדלית ארוכה אפקטיבית של כמעט דקה וחצי בתחילת השיר עד שהוא מגיע למוטו: חלומות לא מתגשמים… ("כל מה שרציתי ירד לטמיון"…) הטקסט – שרבוט על מהות חיים. להיות, לראות, לבכות, לחיות. החיים בין חלום