סינגלים חדשים

כחול עיניה שולט בו עד שהוא מרגיש מריונטה.  "עינייך הכחולות, גורמות לי להיות/ בובה על חוטים/ שפתייך היפות גורמות לי לא לשלוט במעשים שלי", שר עמי אור, מטפורה נחמדת, יענו כה מהממת זו שעוברת ברחוב – שמשתקת אותו עד שחש

שני יצהרי אולי הבטחה, אבל לפני שבנתה לעצמה אג'נדה אומנותית – כבר עובדת על קונפקציות, נוסחאות ייצור המוני. "י'בינתי" הקודם שלה שזכה להשמעות רבות, עורר אצלי  ציפיות:  סברתי שהוא אינו עוד נוסחה שקופה ממוסחרת של "מוסיקה מזרחית", אלא להיט פשוט,

לשיר צורפה הזמנה להשקת הדיסק "ריקודים על פי תהום" המשותף לבני בשן ולבום פם שתיערך במשתה ריקודים חגיגי במועדון כליף המיתולוגי. אם השיר הזה הולך להיות חלק ממשתה הריקודים, אז מדובר באחד ממשתי הריקודים היותר הזויים ומשעממים שנערכו אי פעם

המצב לא קל – דורש מחמי רודנר לאמץ גרונו עד השתנקות רגשית כדי להביע מצב כמעט כאוטי – יום הדין במזרח תיכון ישן שהולך נגדך בקיץ שאינו לוקח שבויים (אם מחאה אז גם – הקיץ ההורג חוטף) , מדינה שלמה

ה"בוקי דללה" – להיט כורדי שעבר טיפול אצל רון יזרעאלי, DJ ,מפיק מוסיקלי ורמיקסר ירושלמי ורונן אבוטבול, ראפר – במטרה לשרוף את רחבת הריקודים.  “בּוּק” היא המילה הכרמנג’ית לכלה. "בּוּקִי דַּלָלַה” הוא היא “הכלה היפהפייה"  – שיר חתונה כורדי מסורתי.  הרמיקס

נכון שאור ניאון הוא יותר ישראלי מאשר פריזאי, ואמנם אורי פיינמן שר "זה כאילו בפריז אבל בעצם כאן איתך". אלא מה: מכאן – פריז הרבה יותר מתאימה לסיפור אהבה.  גם האור המקומי אינו יכול לשמש תאורה תואמת לצלילי הואלס האלה,

גם האנסמבל של שם טוב לוי מצטרף ליוצרים המתדפקים על שערי יוצרי ימה"ב. מעניין מה מושך את בן התקופה המודרנית לשם? החסרים משוררים בימינו? מחסור בפייטנים עכשוויים? האם זו התרפקות על השפה הפיוטית הארכאית, על חוכמתם של המשוררים האלה. פיוטו של

נגדיר את עצמנו? מי אני? מה באמת אני? האם אנחנו לא סך כל החולשות שלנו? עמיר בניון שר: "איזה כיף להיות חילוני, להיות דתי, להיות צמחוני, להיות כל מה שלא אני" האם הוא ציני? ואולי לא. עמיר עצמו מסביר –

כולם חוברים לשיר המעלות גם בלי להבין את המקור המדויק ומשמעויותיו. טרנד. אור טילינגר בחר לשאת שיר למעלות "לאמהות" בשעות שהתפילות נישאות (אפשר להסיר את המילה "בעת") לשערי שמיים, בהמשך מוצאים את האם בקטע שבו מבקש טילינגר להדליק  נר לגיבור שיחזור

אני כותב על המוצר החדש של יואב יצחק, רק כדי לומר שאם היה רף ציפיות מזמר בעל קול כמו שלו – השיר הזה הוריד אותו למקום נמוך יותר. לתומי חשבתי, כי זמרים מבכירי הז'אנר הים-תיכוני יביאו כבר משהו ממרום  גילם,

אני נגד קומיסרים שמתערבים בתרבות, מהסוג שקובעים מה יותר איכות, מה פחות. אבל כיוון שאינני קומיסר, לא שייך לשום גוף רשמי ודעותיי יישארו על דף האינטרנט, אומר דבר אחד: לא אוהב שממסחרים. ממש לא. לא אוהב גימיקים מהסוג הנמוך. שרית

צריך פיס בחיים גם כשמדובר באהבה חדשה. הטקסט כתוב כמעט כמו סיפור רכילות – מצאה חבר חדש "אפילו די מבוקש", והתלוו כל בסממנים המפעימים – פרפרים בבטן, אבל כשהוא מודיע לה משהו שמשתמע כסוף פרשה, היא מגיבה – לא נורא

המודעות של הפריכה החושקת והנאנקת לעצמה ולהתעניינות המינית בה – מעניינת. כי פרימיטיבית ראש תבן לא הייתה מגיעה לתובנות על מהותה (שהיא תמימה). היא פשוט כזאת, אבל נצא מהנחה שחוכמת הרחוב והמועדון עושה את שלה. לזמרת קוראים דניאל. שם מפתה.

מיכל פטש ציידה את שרון חזיז באקט פרוורטי בעל קונוטציות תוקפניות מפחידות. הגברת בשיר, שדוברת גוף שני (את… את…) משתמשת במטפורה אלימה כפיתרון להיחלץ מהבלגנים שלה (בדידות, ניכור),לקבל שליטה על חייה,להרגיש שהיא חזקה  – "שחררי את הכלבים וככה תעמדי מול כולם".  כלומר 

איה שויד חוזרת לחז"לינו שדיברו בשנאת חינם – שנאה לא עניינית שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו. וכידוע, בשל שנאת חינם הזו בין הקבוצות

אהבה. ארבע אותיות שמצטרפות למילה שלעולם תמשיך להפעיל/ לעורר בלוטות רגש, מייצרת עוד ועוד מילים במכתבים, בשירים. בעל פה, בכתב. הגעגועים ללא נודע. מה חדש? לעיתים, עדיפה האהבה עצמה ללא מילים מאשר עוד כמה חרוזים שממחזרים/שטוחנים את הנדוש. רועי נחום מאוהב

מה שונה הלילה הזה מכל הלילות? שברוב הלילות הרחובות של תל-אביב סוגרים עליה, בעלת הלב השבור-כואב, ואילו בלילה הזה – העיר תהפוך פניה, תחבק אותה, תחייך אליה, לא רק זה שהיא והירח ועיר יתפקדו כמו שחקנים בסרט האהבה. האשליה המתוקה

שם המשחק – ניתוק מהסביבה. אדם בתוך מחשבותיו מתחפר. המסביב עובר לידו, מצדדיו, מעליו. חוסר העניין נע מחוויות שמישהו חולק איתו על טיול, יחס ציני באשר לקידומו של הדוד,  ועד למה שאומרים על מצב תעשיית המוסיקה. הדיאלוג שלו עם עצמו

סעדו עצוב. פגש את עצמו בעיר הגדולה, המצב לא נחמד, הזיכרונות שחולפים אינם מרנינים – הזמן כבר לא שייך לו, חולות קשים (בעיר?) שפוצעים  מחשבות. מסקנה עכשווית: "כמה יכול אדם לחיות בשקר" מסקנה עתידית: "כל הדרכים ילכו לחיות את החלום".

כמה רומנטיים סיפולוקס (*) כשהם שרים על  מי שיושבת בהופעה בשורה 22 מלמלטה. כיוון שהשיר מדבר בלשון "אנחנו", סביר להניח שמדובר בגרופית – בשל חיצוניותה ("אודם בלי סוף") אבל מאוהבת באחד ("את תחכי לי מאחורי הקלעים")  ברור שהקשר שנרקם הוא

ישראלי פוגש אמריקני וספרדי, וזו אינה הולכת להיות בדיחה. סאבלימינל אינו צוחק. הוא רציני, רוצה אש, קצב שישרוף רחבות. Fuego בספרדית – אש. לתמונה הלוהטת נכנסת לטינית. לטינית היא באופנה. מתאימה לרחובות. סאבלימינל אינו מסתפק בזה: הוא הביא את טוני טאץ'

מהלכת שמועה בשוק הים-תיכוני כי ג'ולייטה חושקת בכתרה של שרית חדד. אני מקשיב לשיר ואומר לג'ולייטה – תירגעי. עדיין לא, אם בכלל. את מתקרבת. אבל המלוכה תישאר בשלב זה אצל המלכה שרית. נעזוב טקסט ולחן. מהבחינה זהו, גם שרית לא

גלעד שליט יצר גל שירי הזדהות לא רק עם המקרה הפרטי שלו, אלא עם החייל באשר הוא. מהדאגה-חרדה היומיומית ועד תחושת השייכות הלאומית של הכותבים. חייל באשר הוא תמיד עורר תחושה של הזדהות. הפשטות היפה של "כמה טוב שבאת הביתה"

ורד פיקר כתבה שיר געגועים סנטימנטלי אישי ונוגה לאהבה, על זיכרונות שטופי זעם מהולים בריח אהבה שנודף מהשמיכה. מהשיר לא הכי ברור למה בדיוק מתכוונת המשוררת: האם זה סוף האהבה ("אהיה שם ריקה ועצובה") ומדוע הזיכרונות "שטופי זעם". והאם עיקר

מוסיקאים מקומיים אוהבים לסובב גלובוס. יש לנו מכל טוב, ברוך השם. בלקנית במזרחית, ספרדית בקאונטרי, יוונית בתימנית, ועכשיו – גם קאונטרי ברוטב בטעם אמריקני ישן נושן. עוזי רמירז? . אם תחפשו מקור השם – תלכו על פיינרמן. עוזי רמירז הוא עוזי

המשך נכון ומהוקצע ל – Crazy. שירה גבריאלוב על דרך המלך לשמי ההצלחה עם שני יצרני פופ בריטיים מהשורה הראשונה – תום ניקולס וסטיב יאנג. הצבע והטון מותאמים לאוריינטציה של הפקה עכשווית דומיננטית. היא שרה בלי טיפת התמרחות, ישיר, חד,

אמיר דדון מפנטז אהבה בין גלי חולות לגלים של ים. הגברת שלו שטופה בחולות, יפה כמו נווה מדבר, עיניו יפגשו עיניה, שפתיו בשפתיה – כמו ים נוגע בחוף. המטפורות – עוברות בסדנה לכתיבה יוצרת, אם כי לא בציון 100. בסדר.

רוני דלומי מנווטת לטקסטים לא ממש "אישיים", כאלה שנובעים מתוכה. מיני הכרזות – איך הייתי ומה אני רוצה כשאהיה גדולה בעולם שאליו אני נמשכת. יכול להיות שהרוח תיקח אותי לאן שהיא תלך, העולם שאני נמשכת מזכיר לי שהייתי קצת אחרת,

כדי לתאר תשוקתו לגברת שאינה איתו – עושה אלון ז'אן שימוש בדימוי המשומש על פי דון קישוט – "בטחנות רוחי אני נלחם", האביר שהשתגע ובהזייתו – טחנות הרוח נראות כענקים, כלומר – מנהל מאבק בכוחות גדולים וחזקים ממנו שהן למעשה