שירים חדשים

צריכים מעט דלק חדש להתניע מופע הזריחה המסורתי של ברוזה במצדה. (לא פאסה? ברוזה, חדש משו, שנה פאזה לפחות – למופע שקיעה. לילה בלי שינה – כבר לא רומנטי כמו פעם ) דויד ברוזה עוד נמצא שם. רק הקהל מתחלף.

תמיהות פילוסופיות בשתי אגורות ("מה יש אחרי הכל", "מה יש אחרי כל הלילות"?) מובילות את שלמה גרוניך לגעגועים רומנטיים לאחת "יחפה רוקדת עם הרוח", "אהובה שותקת עם הרוח", שסופם ככל הנראה שתיקת היחדיו. אם יש מוסיקה מצילת מילים – זו

השיר הגיע כמה שעות לפני שאייל גולן עלה לשיר לכבוד הנשיא בבנייני האומה. איזה דיסוננס. איזה באס. למה, למה לך אייל גולן לתרגם סכסוך בינך ובין רעייתך לשעבר לשיר?! ניסיתי לחפש צידוקים (פיוטיים, מוסיקליים) בשיר, במוסיקה. לא מצאתי. זה הופך

נקמת הטרקטור הכריחו אותי לקחת מילונים. כלומר: מסוג השירים-פיוטים, שאין שום סיכוי שאבין את הטקסט ללא עבודת ביאור קשה. החיפוש הוביל לגילוי, שאבי בללי בחר לעצמו רק את חלקו הראשון של השיר של משורר הימי הביניים. רובו של השיר חסר.

לחן מילים וטון של תום ראשוני. ככה כבר אין כותבים בימינו. דורון שפר שר על אורגניזם יצירתי. השיר הוא בעל חיים. יוצרו, האיש מאחוריו חווה היוולדות, שיש בה סיום – עד ללידה המחודשת. הדרך הזו, שיש בה מהמורות (בדידות, הליכה לאיבוד,

אין מנצחים במלחמות, שרה עלמה זהר ב"מזרחית" מצויה. יש רק מפסידים. עלמה הלכה בנתיב מוסיקת הכפיים הים תיכונית? אולי מפני שכמו במלחמת תרבות, אין מנצחים.If you can't beat them, join them. זהר נכנסת לאולם השמחות להגיד: די נשבר לי. המלחמות

צוחק או בוכה? ואולי יותר "חושב המון" מאשר צוחק ובוכה. לא יודע מה זה "לחשוב המון", אבל לפי הטקסט הזה, שלומי סרנגה חושב דל מאוד. וגם אם הוא חושב המון – מה זה מוסיף לשיר המצ'וקמק הזה, שאפשר לתמצת בצוחק,

כמה עצוב הרומנטיקן. לחבק את העצב שלו,  כי הוא נעים ומלטף, אפשר גם לקחת לריאות וללב ללא חשש. כמה פעמים אפשר לשמוע בשיר אחד, שהוא לא ישן/ נרדם? נו טוב, יש סיבות: יש עצב מבפנים "שלא מוצא שבילים החוצה" (טוב

אני קורא שיר ששורתו האחרונה היא – כולנו מחפשים "רגע רך", ובפשטות – אהבה. כדי להגיע לתובנה הזו, עשתה לנו צרויה להב מסע קצר מעט מסתורי שכולל גם רבדים הסטורים של העם בתוכו אנו חיים, שהולך מסיפור עגל הזהב ומגיע

מה מחזיר את אביתר בנאי לתל-אביב? לשיר מצורף מידע של בנאי עצמו כהסבר לתהליך שעבר מאדם חילוני לדתי (קראו למטה). הוא מדבר על חלום שבו הוא חוזר למקום (דירה) מוכר, אלא שהוא מוצא אותו ריק. הסיטואציה מפורשת במבט על עצמו – "כנראה

אופרטת דאנס על יחסים בין שניים שאינם מצליחים לתקשר על רקע מצב נפשי קשה. השיר מתחיל בניסיון שלה להרגיע אותו: אל תדאג, הכל סדר, אתה מתבונן בשקט שלך. קח את הזמן. הכל יסתדר. אבל אז בוקע קולו הגברי הנמוך, ומתברר

לאן שהדמיון הוביל את מיכאל בן שמעון. לא סתם דמיון, אלא גם מסקנות חיים במבט לאחור. הסוסים הדוהרים והעגלות השבורות מזכירים עבר, שבדיעבד התברר ככישלון. יותר מדי מילים, אבל כוונות לא נכונות. ברטרוספקטיבה אפשר לנתח דברים בנינוחות. המנגינה והשירה של

איך אמר פעם ראש ממשלתנו: הם פוחדים. למה אתה אומר על משה וליאור שהם פוחדים? מה יש לך נגדם? ממה הם פוחדים? אני אגיד לכם ממה הם פוחדים: הם פוחדים מהקהל! אחרת איך נסביר את המשך סאגת מוסיקת השמחות של

בתוך עמנו אנחנו חיים, ויש לנו תחושה שאנחנו מיוחדים, ושכל אחד הוא "אחד משלנו", אבל יענקלה רוטבליט בא להרוס לכם את המסיבה. אנחנו עם ככל העמים. אנחנו מבינים מהו צדק, אבל גם לוחצים על ההדק. אחד משלנו פתח עסק, אחד

הוידוי של קרן פלס מופנה למי שאיתה – כהתנצלות על העלבונות שהוא סופג. הניסיון הוא לפנות תחילה להיגיון שלו: מי אינו פגיע מפגיעה אישית, מביקורת, למי אין חולשות, מי אינו מכור למשהו, מי אינו לוקה בנרקסיזם. אני שונה מאחרים – על חולשותיי ומגרעותיי.

תנו לדמיון לראות "צער מרוח על צומת מורשה". דמיוני לא הרחיק עד כך, כמו שהוא התקשה לעכל רצף ההזיות שבשיר הנוגה הזה, המנסה להכיל/ לבטא יחסים טראומטיים – כסוג של תאונה או התאבדות או שניהם – כדימוי לחוסר סיכוי תהומי