קורים דברים בחצר האחורית של יענקלה רוטבליט, יוצר ופזמונאי שחותמו על הזמר המקומי לא יסולא בפז. התכנסו שם המוסיקאים גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף ויצאו עם 14 שירים, שהם קברט פוליטי חברתי סטירי רלוונטי, ציני, מעורב, נוקב. הוא מתחיל
בסופו של דבר זה נגמר בהתנצלות. אייל גולן ביקש סליחה מאלון טאוב. טאוב אולי יקבל את התנצלותו של השופט. אני לא. אלון טאוב, זמר בעל קול ואישיות המשדרים ראשוניות וטוהר מיוחדים, התמודד בשלב תחרות הזוגות מול ענבל בקמן. הוא שר
הספק והדמיון מייצרים תסריטים שונים באשר למה שקורה בחדר הסמוך. מוחו של הדובר בשיר יכול להמשיך בחפירות דמיוניות אין סוף – כולל פנטוז על עצמו – כדי לנסות לגאול את עצמו מהסיטואציה הקשה בה הוא נמצא (בדידות, רחמים עצמיים, רצון
נתחיל עם הדמעות של רז ניצני. היא עלתה עם דמעות, המשיכה עם דמעות, סיימה עם דמעות. סיפורה האישי (נולדה עם לוקמיה מולדת, תסמונת דאון) הגיע בגדול לתחרות. זה היה מקדם רגשי דרמטי ראשון. המקדם הרגשי השני – היא שרה את
מי הם החברים של Barvaz? לפי הדף המצורף, מדובר בפרויקט בינלאומי בהפקה ״כפר גלובלית״. חברי הברווז יודעים יותר ממני מה המשמעות של המושג, אבל אין ספק, שבכפר הגלובלי אתה יכול לייצר מוסיקה און ליין כאוות נפשך. לא חייבים לעבור בידוק
יש שופטים בישראל. יש שולחן שופטים ראוי באקס פקטור. יכול להיות שהקביעה הזו נובעת מההתרחשויות בשולחן השופטים המקביל ב"הכוכב הבא". אמות מידה נקבעות לעיתים לפי הרע. כשהרע הוא רע מאוד הבינוני הוא טוב או טוב מאוד. . שולחן השופטים כאן
זה כמעט פרומו ל"דייט בחשכה". כשמדליקים את האור, כשחוזר החשמל – נגמרת האשליה. אין כבר אמנון ואין תמר. צרויה להב השתעשעה בסיפור אהבה שנרקם בחשכה בחסות הפסקת חשמל. רמי קלינשטיין מנסה לספר את סיפור ליל האהבה החשוך בדרמטיות טיפוסית בקצב
צביקה הדר מרבה להשתמש במושג לְרַגֵּש. "ריגשת אותי", הוא אומר למתמודד או למתמודדת. ריגוש הוא כמובן עניין אינדיווידואלי. לעיתים, מה שריגש את צביקה הדר – שיעמם אותי. לכן המושג "ריגוש" כשלעצמו אינו נימוק משכנע מספק, ממש כמו שסופרלטיב כמו "הכי
שנה מקום שיר ביצוע קרדיט תשכ"ט (1969) 17 הפרח הלבן עמי שביט עיבוד תשל"א (1971) 8 לך אתה אילנה רובינא מילים, לחן תשל"ג (1973) 14 בראשית גבי שושן עיבוד תשל"ג (1973) 6 גוליבר אילנית לחן, עיבוד תשל"ג (1973) 5 שש
תקשיבו. יש לכם ספק שמדובר בלהיט? צודקים – להיט-להיט. הראל סקעת מתיישר בהתלהבות על מסלול פופ ידידותי, Radio Friendly, לוחץ גז ולוקח לכביש הראשי. מצד שני: הגיג טריוויאלי "על החיים" – שיר עידוד עצמי נדוש: האומץ להתחיל מקו התחלה חדש על
בעז בנאי ממשיך לשדר רגשות מעורבים על תדר יחסי בינו-בינה טראומטיים. זוהי מלחמה מתמדת.- "חי על החרב". מצב של אליה וקוץ בה. על ראש שמחתה – "אדרת של קוצים". בנאי מביע אמביוולנטיות של חוסר ישע (הקוצים) אבל גם הזדהות רגשית ואמפתיה(כתיבת
מאז שאני שומע דור דניאל, אני מזהה אצלו טון צער אישי בסיסי, במנגינות, במילים. מצד שני – מאפיין בולט: הצער עולה על כביש המוסיקה הראשי (תקראו לזה "מיינסטרים") בקצב שמתיידד מיידית עם המאזין, מסוג ה- Radio Friendly, לא בלדות עתירות
יש עתיד יפה למיינסטרים הים-תיכוני המקומי. לא צריך לחפש אותו בנרות. הוא כאן ועכשיו. יובל דיין מסמנת גבולות חדשים יפים. קול נמוך, לא מנעד מרשים, אבל הטון האפלולי משדר את סיפור ההשלמה הכואבת עם מציאות של הכרה בכשלון האהבה, למרות
הופתעתי לראות את עמיר בניון בהמעגל של דן שילון. מחשבות ראשונות: מה הוא עושה כאן? מה הוא כבר יכול לומר במרתון שאלות ותשובות פופוליסטי כזה? ואולי המטרה (אלבום חדש – שירי ארץ אהבה) מקדשת את האמצעים. ראיתי אותו כמעט מתפתל
ב-1994 החליטו חברי "פינק פלויד" להעלות מופע מיוחד של "הצד האפל של הירח" במסגרת הטור של ה – Division Bell. הערב הזה רץ 14 פעם באולם Earls Court בלונדון. הוא נערך בצל משפטים ומתחים בין רוג'ר ווטרס וחבריו ללהקה. ווטרס
פבלו לא מתכוון ברצינות. תאמינו לי שהוא נורמלי. איש בר דעת, שמכוון את המוסיקה למיין-מיין-סטרים. היתרון שלו הוא, שגם כאשר הוא שר על טירוף, הוא צוחק. "בטח שאני לא נורמלי, אבל מי כאן נורמלי?" – סוג של הלצה עממית, שנשענת
עליתי על הגל של "תופסים גל" של השדרן גל אפלרויט (88FM בין 10 ל-11). אני מניח, שאין סיכוי שאת רוב השירים להם האזנתי, אשמע בגל אחר, בטח לא בגלגל"צ. ב- 88FM, עורכי תוכניות מוסיקה יורדים מהדרך הראשית לשבילי האלטרנטיב, עיקולים המסכנים
ימים טובים, וכי למה? לא תאמינו: אבל לא הכל טוב אצל דודו. פותח בוידוי: "כשעצוב ורע לי, אני בורח לימים טובים יותר, נזכר איך הייתי ילד מאושר, כמה שקלים לקנות חלום שיעשה לי טוב"… וזה אחרי שקראתי בדף יחסי ציבור,
שום קומוניקט על להקת רוק מהסוג הזכרי לא ייפתח ב"הרכב הרוק הגברי", אבל שכשמדובר בנשים אז מדגישים – "הרכב רוק נשי באלבום בכורה". להקה על טהרת הבנות היא עדיין אטרקציה. הפמניזם נכשל. ל"טרנטינה" הירושלמית (השם – מחווה לבמאי הקולנוע קוונטין
ניק מילר כל כך מאוהב בגיבסון שלו, שהוא כותב לה שירים יפים. יש כאן סיפור אהבה. האמת: מזמן לא שמעתי גיטריסט פורט נעימות מלודיות יפות (כן, זו המילה) על חשמלית. לא, לא מדובר באיזי ליסנינג. אבל גם. פרט לקטע או
מה הפאניקה? השיר נכתב כתגובה של חברי הסמית'ס לשידור של I'm Your Man של צמד הפופ Wham! בבי.בי.סי די.ג'יי בימים בהם התרחש אסון צ'רנוביל (האסון הגרעיני החמור ביותר מאז החלו להשתמש באנרגיה גרעינית) באוקראינה, באפריל 1986. ג'וני מאר, גיטריסט הסמית'ס
אני נזכר במשיח של שלום חנוך. אצלו משיח לא בא, גם לא טילפן. יש שינוי? יש שחושבים-מאמינים, שבכל זאת הכל טוב כאן, ובשם כולנו מבטיחים דברים נפלאים. דוברת העתיד המזהיר, חמוטל בן זאב, חשה בית המקדש בדרך, משיח באופק. גאולה
לפי רשימת השירים, השיר הנושא את שם המופע "איך שהשמש תזרח" מופיע בחלק ההדרן, בין "נובמבר" ל"מבול". והנה – קרן פלס סיימה את הערב בלי לבצע אותו. מה קרה? כיוון שהקהל לא קיבל רשימת שירים, הוא עזב את האולם ללא קול מחאה. אני,
מה מהות הנשימות הארוכות שלה? הזמר הרגשני ינסה לפתור לכם. אני מנסה להבין איזו דרך הובילה את לירן דנינו, זמר מיינסטרים עתיר רגש, לטקסט האניגמטי הזה, סיפור יחסים עם אחת בשמלה כחולה, שלא ברור אם מציאות או הזיה היא, חידתית בעיניו
דנה ברגר עלתה לדואט עם רוני דלומי של "סתם שני אנשים" מהאלבום החדש שלה. מה עושה דנה ברגר אצל רוני דלומי? תוסיפו סימן קריאה. הנה סיפור אמיתי שברגר סיפרה מהבמה: את השיר כתבה לעצמה, אלא שבסיום כתיבתו חשה כי לא
אנחנו בפסטיבל שירי הדיכאון (רעיון למפיקים) ה"מזרחיים". אומר מיד: אחרי ששמעתי את עומר אדם – אני ממש לא בדיכאון. אני גם לא שמח. לא בוכה, לא צוחק. אם לדייק בהגדרת מצבי: אני משועמם. בחור צעיר מאנפף שיר לב שבור חבוט
כמו בכל השירים שמגיעים מכותל הדמעות של המוסיקה הים תיכונית, גם כאן מודה האוהב באשמה (שזייף), אבל האהבה מנצחת במיוחד, כשהיא נישאת על מנגינה. טקסטים כאלה לא עובדים על כותב שורות אלו. מצד שני כשקולו של ישי לוי נוסק עוד
לפי שפת ימינו נתרגם: "היא כוּסִית, כשהיא לובשת את הבגד השחור", לפי המוסיקה – מיכל אמדורסקי מתרחקת גם מזה, משדרת משהו אלקטרו סינטתי, מצטרפת לקול גברי במוסיקת דאנס היפ הופ, טון כאילו מסתורי, אבל מאוד לא אנושי.יכול להיות שזה הכי
ממה אני נסער יותר – מלהקת אורפנד לנד או מהקהל המוטרף שלה? אחרי שעתיים סוערות ומיוזעות, עמוסות אורחים, טעונות דציבלים, הייתה לי תחושה שגם חברי אורפנד לנד עדיין ממששים את עצמם כדי להיווכח שהפולחן הזה הוא מציאות ולא חלום. חלק מהקהל כמעט בהתקף אמוק
צווחות מעריצים (Fans) בפסטיבל הפסנתר מארח? דבר כזה עוד לא ראיתי. "אז מה?" שאל אותי קולגה בסוף הערב. "הגיע הזמן שגם מעריצים יגיעו להפסנתר מארח". ככלות הקול והתמונה, כשם השיר שרוני דלומי ודוד לביא שרו בסוף הערב, יכול להיות שהוא
