"קונצרט וידאו", קראו לערב. לא "שורות של אנשים", כשם אלבומם החדש. בדרכי לאמפי שוני, הסקרנות פיעמה. מה רע ב"שורות של אנשים"? לא שם מסחרי מספיק? ואולי הוידאו הפעם הוא מרכיב כזה דומיננטי, משהו מעבר להקרנת וידאו ארט מאחור – שראוי
בטח ששאלתי אם התקליט הזה יעורר בי צמרורים כמו פעם. התשובה: לא פחות. במצברוח מסוים – יותר. "כמו צמח בר" יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של
ברבע לעשר (תשע השעה בכרטיס) עלה האנריקה בכובע מצחיה. שעה וחצי לפני, ליד שער 9, הבנתי שאנחנו בערב של מעריצות. הן חיכו להגעתו. ואמנם, אחרי דקות ארוכות שמעו תושבי יד אליהו את הצווחה, שלוותה בפלאשים, סמארטפונים, אייפונים. הוי, אמא, צילמתי
פעם שלישית שאני שומע את היפנית האלהית אצלנו, ומהפעם הזו קשה להירגע. פסנתרנית כזו לא שמעתם. הירומי אוהרה (Hiromi Uehara) היא פצצת כישרון, כולה יצירתיות אנרגטית, מציבה רף חדש גבוה מאוד מול הפרמטרים הקונבנציונליים של נגינת פסנתר הג'אז, בנגינה שיש בה
מה קרה למוסיקת הרגאיי במהלך עשרים השנה האחרונות? קרו דברים, אבל לפי זיגי מארלי, כמעט כלום. אני לא מדבר על האלמנט הרפטטיבי של המוסיקה הזו, ועל העובדה שכמעט רוב השירים שלו נשמעים כמו שיר אחד. אני מדבר על "גרוב", על
יש להקות שאני מתקשה להאמין שהן עדיין קיימות. השם 10cc– נשמע פרה-היסטורית רוק. 39 שנים אחרי הקמתו של ההרכב יליד מנצ'סטר, הוא מגיח מהאוב, ואפילו יתייצב לשתי הופעות (27-28.6) בתל-אביב ובבנימינה לההגיש דוגמיות מהעבר. 1972. הרכב בריטי של נגני אולפן הקורא
פרח אדום בשערה, שמלה לבנה כשל כלה בחתונת כפר. ערב טוב תל אביב, היא אומרת ככוכבת שבאה להופעות. ובאמת, תל-אביב היא נקודה על מפה בשביל יעל נעים. בסיס היציאה פריז, שם היא קיבלה גם את ההודעה על בחירת לזמרת השנה
מה היינו מפסידים אלמלא נודע על "זמרת השנה בצרפת" Best Female Singer. הצרפתיה "משלנו" ממוצא ישראלי, כמה-אוהבים-את-זה-כאן, הטפיחה על השכם הישראלית הגאה, אבל הגאווה – כולה שלה, של יעל נעים. יש לה במה. גם כשהיא הוציאה ב-2008 את New Soul,
נעים נעימה. אדיבה. סימפטטיק. גם גל השאלות המטומטמות במסיבת עיתנאים עמוסה – משאירות חיוך על שפתיה, ההצלחה מכתיבה. היא אינה הודפת אותה. לידה דויד דונטיין, שותף לכל. בית, אולפן. מוסיקה. בשבילנו – ישראלית. או כמו ששמעתי משדרן מאוד מוכר –
מה הגורליאז היו עושים בלי הטכנולגיה. מה עולם הרוק היה עושה בלי טכנולוגיה? ותמיד החידוש: זה האלבום הראשון בתעשייה שנעשה כולו על iPad, מחשב הלוח בעל מסך המגע של אפל. מעין אקספרינט שדמון אלבארן Damon Albarn התנסה בו בטור האחרון
אני מרגישה כמו בריאליטי. משפט ראשון על הבמה אחרי 23 שנה בלי במה. אבל אסתר שמיר היא שהחליטה לחזור למציאות, לא ל"ריאליטי", מצב אמיתי (טבעי) חדש מאוד מבחינתה של עמידה על במה מול קהל, הרכב חמישה נגנים, קהל שחוזר אליה,
מה Blue צריכים את האירוויזיון? להקת הבנים הבריטית, שהוקמה בשנת 2000 כבר שיחקו אותה בגדול, שלא לדבר על כך ששלב החשיפה הוא מבחינתם פרה הסטוריה.החבורה מכרה לא פחות מ-13 מליון דיסקים בקריירה שלה, זכתה בשני פרסי Brit והצליחה להגיע 40 פעם
Mojave 3, הרכב הרוק אלטרנטיבי הבריטי יגיע במאי להופעה יחידה בתל אביב (בארבי 7.5) . את Mojave 3 השוו לניק דרייק וטים באקלי בזכות האווירה המיוחדת שההרכב מייצר במוסיקה שלו.. ההרכב נוצר אחרי ש Slowdive (אחת הלהקות החשובות שפעלה בלייבל
אם אייטיז, אז אייטיז. אם פוסט פאנק – אז פוסט פאנק. תמיד עדיף המקור על איזשהו חיקוי, emo אמו-שמימו, ואיאן מקאלאך Ian McCulloch הוא מקור. בגודל טבעי, המשקפיים הכהים, השיער שאם הוא עדיין טבעי – מנופח דיו לצורך שרידות דימוי
אל תכריחו אותי להגדיר Yemen Blues. בחו"ל – אחת הביקורות הכריזה על ז'אנר חדש. בואו נהיה צנועים יותר: סגנון אתני חדש. רביד כחלני בהחלט המציא משהו, ואחרי הערב בזאפה, הייתי אומר כדי למנוע אי הבנות: שום קשר בינו ובין הסגנון
אקו והבנימן Echo & The Bunnymen, – להקת האייטיז המצליחה, שהוקמה בליברפול ב- 1978 חוזרת להופעה ברידינג בתל-אביב, אחרי שהופיעה כאן ב – 2006. "אקו והבנימן" היא מלהקות הרוק הבולטות שיצאו מעירם של הביטלס – ליברפול, וביניהן הרולינג סטונס, וולווט
לא נסתיר את החולשה: אנחנו אוהבים שמוסיקאים מחייכים אלינו מהבמה. ריצ'אד בונה, נגן בס וזמר מעולם אחר, תפס אותנו בחולשתנו. החיוניות שלו, ההומור, שמחת החיים, התקשורת – סחפו אותנו עם הזרם השוצף קוצף שלו. הכל נראה ונשמע כל כך קל,
לחיים! כמו שאומר אחד השירים בדיסק. נרים כוסית לאנריקו על האלבום הזה. נראה שהגיל עושה את שלו: בגיל 73 יוצא אנריקו מסיאס למסע במחוזות העממיים שלו, סיבוב גלובוס שעובר בקהילות ישראל – יידיש (הרבה), לדינו, ערבית, עברית, בלקנית, צוענית, ראיי.
סדרת "מוסיקת עולם" החדשה באופרה הישראלית מארחת בסוף השבוע את ריצ'רד בונה (Richard Bona) הבסיסט והזמר מקמרון, המבצע ג'אז בהשפעות מוסיקה ברזילאית ואפריקאית. בונה זכור לטוב מהופעתו עם הגיטריסט מייק סטרן בישראל בשנת 2008 במסגרת פסטיל הג'אז באילת.יליד 1967, ניגן
כבר אורחים קבועים, ה- Swingle Singers . שנים שהם מגיעים לכאן, בוריאציות חדשות על ההרכב הותיק. שנה לאחר הופעתם האחרונה, חוזרת הלהקה לשלוש הופעות, בתל אביב, ירושלים ,וחיפה. ההרכב הווקאלי, זוכה חמישה פרסי גראמי, המונה 8 חברים, יבצע מגוון רחב
מבחוץ, שעה וחצי לפני ההופעה, שמעתי את הצווחה ההמונית. הסתכלתי על נערות שהתייפחו בבכי היסטרי, כאילו מה קרה. אחרות צווחו בהיסטריה מטורפת. ואתה שואל את עצמך בשביל מה ביקורת. לך תתווכח עם ביבר מניה. אין לי מושג אם מישהו מדד
אין לי מושג אם מישהו מדד פעם דציבלים של צרחות מעריצים. אני יכול לזרוק לאוויר הנחה שגם כאן ג'סטין ביבר שובר שיאים, אחרי השיאים הקודמים – כמו שבעה שירים שלו מגיעים בזמן קצר ל"הוט 100" בבילבורד האמריקני, והסינגל Baby –
היכונו לאנריקה, שלחו רשימת דרישות לקראת הגעתו. מה הוא רוצה כדי להתפנק ביזראל: הסדינים משי צפוף ורך – בצבע לבן, שמיכה בצבע מרגיע על גוונים, של כחול – תכלת , הווילונות – בצבע לבן בלבד, פרחים לבנים בלבד – יש אפשרות גם
את קני ג'י אני מגלה רבע שעה לפני המופע חותם לקהל על דיסקים. אסור לצלם מודיעים לי. ואז מישהו מטעמו שואל אם אני עיתונאי ומאפשר כמה קליקים. נברתי בזיכרוני: לא זוכר זמר או מוסיקאי, שחותמים על דיסקים לפני תחילת הערב.
עיבודי ג'אז מהקלאסיקה של השיר הישראלי אינם משהו חדש בג'אז. השאלה היא, כמובן, מי ומה… הקונצרט הרביעי בסדרת הג'אז בבית האופרה- המשכן לאמנויות הבמה, "סטנדרטים בכחול לבן" יציג בבכורה עולמית שירים מהקלאסיקה של הזמר העברי לדורותיו בעיבודי ג'אז שנוצרו במיוחד
אילו הייתי במקומו, יכול להיות שהיו צריכים לקרוא: "יש רופא באולם?" נפתלי אלטר איש קטן וענו, נטול שעות במה, התיישב מאחורי הקלידים ושר את שירי חייו, החדשים, הישנים. הרופא שבאולם נשאר חסר תעסוקה. נדמה לי שהוא נהנה. ואלטר נשאר בחיים. הדיסק החדש
לפני כמה ימים הגיע אביב גפן לעשות פרומו לבלקפילד אצל לונדון וקירשנבאום. במקום לשיר לנו משהו בלקפילדי, או לפחות "מעונן עכשיו" באנגלית (Cloudy Now) דיבר גפן על סיימון וגרפונקל, לכבוד סרט דוקומנטרי שישודר איפשהו. בסוף השיחה, אמרתי לעצמי: אני חייב
דני סנדרסון חילק את האוסף לשני דיסקים – דיסק הלהיטים המכונה "הגלויים", ודיסק הלא-להיטים הנקרא "הנסתרים". השאלה למה לא ללכת רק על דיסק השלאגרים, היא שאלה טובה, שהתשובה עליה נמצאת בדיסק הנסתרים, שמכיל שירים מאותם אלבומים, שלא ממש כבשו את
באחד מרגעי הקונצרט, התלוננה נינט שהיא אינה שומעת די את הקהל בין השירים. "מה זה השקט הזה"? היא שאלה בחיוך. הקהל הבין, והחזיר לה במחיאות ובשריקות. לא בדיוק לזה היא התכוונה. יכול להיות שהיא חשה מעט צינה במקומות שהיא חיפשה חום,
כמעט לכל אורך הערב החלפתי רשמים עם עצמי בנושא הפער בין הקשבה לדיסק ובין הניסיון לקבל אותה רמת חוויה, או דומה לה במופע שמשיק את אותו הדיסק. אביגיל רוז קיבלה באלבומה האחרון מתנה יפה שנקראת יוני בלוך, מי שעיבד והפיק
