מוסיקה ישראלית

כשבעה חודשים לפני שאריק איינשטיין נפטר, הוא חוזר למיקי גבריאלוב, המלחין והמוסיקאי, שעיצב חלק מפואר מפס הקול שלו – מ"אני רואה אותך בדרך לגימנסיה" דרך "אמא אדמה", "אני ואתה", "היא יושבה לחלון" ועד "קפה טורקי", "ערב מול הגלעד" ו"עוף גוזל".

תצמדו לסלואו. דנה ברגר מצמידה לסלואו של פעם. "מתנות של זמן" (רונית שחר-מאיה הרמן) שיר הנושא לוקח אתכם לשם. הטקסט אינו דרמטי, לא תסכול, אלא השלמה עם ההווה והתרחקות מן העבר. העבר מתקשר למשברים, חסרים, דמעות. בהווה – אינה עוד

צודק אביב גפן. יש קסם בכאב. כמעט כל האלבום הזה הוא כאב קסום. מלנכולי שירד מגג הרוק כדי להינעל בחדר מחשבותיו המתפכח. עוטף עצמו בצליל כינורות משכך כאב. סינגר סונגרייטר של מהלכי פופ מחניפים, אך לא מלוקקים. בודק את עצמו

בקומוניקט שנשלח עם האלבום מדברים על סגיב כהן, "הדור החדש", שקיבל את הלפיד מדקלון, נציג הדור הישן. מה רצו לומר? שסגיב כהן הוא ממשיכו של דקלון מבחינת סגנון וז'אנר? אני מסופק אם סגיב כהן היה חותם על זה, אבל הוא העדיף

"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" מה היינו עושים בלי "שיר השירים", ספר האהבה. כוחה של האהבה כה גדול, שהיא עלולה להיות הרסנית – "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה"להקת "איבי הנחל"

קול גבוה שמתכוון. עידו רצון ברגעים של התעלות. שיר של שכנוע עצמי שמעיד על ניסיון לייצר חוסן נפשי מפני משברים. רצון שר על עולם שמסתובב בתוכו שמנסה "לא להישבר/ לא להיפגע" על ציר תנועה שבין אושר, תקווה ואכזבה. המרשם –

נצא מהשם המקורי – "עם קומץ שמיים". זהו שיר הסיום באלבומו החדש של רועי שפיגלר. הוא נוגע בהם. המילים של אברהם חלפי. "עם קומץ שמיים ביד/ הייתי עובר את חיי/ הייתי חוצה את הים ברגלי/ עם קומץ שמיים ביד". שיר

קאבר נועד לעיתים לגאול-לחשוף שיר שגורלו נגזר– מצולות השכחה. שלפתי את אלבומו של ארז הלוי – "הלילה" כדי למצוא בתחתית הרשימה את השיר הזה. בים המוסיקה – צריכים לעיתים סיבה כדי להיאחז באי בודד קטן. ארז הלוי שר על מהות

 עמיר בניון מרגיע: "בן תמותה אל תפחד … כי זה אצלך הכל בתוך הראש". טקסט קצר וקומפקטי שזורם בכיוון אחד: על האדם לא לבזבז אנרגיות על פחדים ו"חפירות", כי "הכל בראש". מחקרים הוכיחו, כי כאשר האדם יכיר בכוח של המחשבות

המוסיקאי הישראלי החדש מזמין את הזמרת ההודית לשיר שיר עתיק נושן, ושניהם יוצאים לחפלה ערבית-בלקנית. מהשושנים הנושנות של אורלנד את זעירא נולדו שושנים חדשות ע"י תזמורת בת 15 נגנים שמתנסה בשעטנזים מפולפלים, המכוונים למשבצת מוסיקת העולם הגדול. שבעים שנה עברו

כסף לא קונה אהבה? ואללה. איך לא ידענו? בעז שרעבי מתכוון לזה. בואו נשתחרר לרגע מציניות, נהיה אופטימיים לרגע יחד איתו? הא? הידעתם שעושים טעויות בחיים? – עושים. לא נורא. הידעתם שאפשר לתקן? – אפשר. ואתם יודעים מה? יש גם הפי

אחרי "תמימה", הסינגל הקודם, מתעטפת שירן אלעד בשקט בגעגועיה לאהבה. מילים של הרבה רגש. על הכאב שבחסר האהוב מכסה הרבה שקט. "עם השקט נעלמת" וגם "רק בשקט מתעטפת". ויש בשיר "לב שנשרף", "גוף עייף". מערבולת של תחושות טראומה בכתיבה מעט שבלונית

כשהיא תבוא אליו פתאום, הוא ילך על שביל זהב, תיכנס אליו ללב שהתכווץ עם הזמן. עכשיו הזמן לתפור בגדים לערב חג. עינן פרל שר את השיר בכנות וברכות יפה, הקצב והקולות המלווים הופכים את השיר מעין המנון. הד געגועים עולה

אורן דה-גרציה כורך סיפור יחסים של לילה אחד עם גורל אנשים צעירים שלא יחזרו הביתה מהמלחמה וגם עם עולם מתאבד-מתמוטט. כותב השיר עמס על מבצעו נרטיב שמגיע עד למשפט "ובבוקר היא ידעה עד כמה הייתה צמאה / למין לילה שכזה

שיר על מידותיה. בול. כל כך תפור שאין בו שום הפתעות. זו היא. הרגש שרץ לפניה. אבל לא קונפקציה. לא שיר ממפעל שמייצר עבורה. שמעון בוסקילה אינו מהסוג שדופק כרטיס. נעם חורב יודע למי הוא עמל. הטקסט הדרמטי-כביכול: "באהבה הזאת

שני עלים נידפים ברוח נפגשים, מחזרים על הפתחים. התחושות דומות. הייאוש המכרסם. בכל זאת יש הבדל. "אבל אני חייב להיות חזק", "רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי". ההבדל בין חיים על הקצה ובין הנפילה לתהום. שרון הולצמן שר את

המילים "איך אני מעז לפחד" – יש בהן מן הבחירה, כאילו יש לו אפשרות לא לפחד. למעשה – אשליה של בחירה, כי תחושת הפחד אינה שואלת אותו אם הוא מוכן לבחור בה. היא אינה רציונאלית. למרות ניסיונו הרב בחיים, למרות זוגתו

"מסתובב"? פרומו לדה-וויס? במלחמות הרייטינג – הכל הרי מותר. הפעם אביב גפן מסתובב במסגרת חיפוש עצמי. מי שדלת ליבו סגורה מעמת עצמו מול המסביב: מי שאיתו, העולם (שחוגג מול השקט שלו) נשאר עם עצמו בתחושה שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה.

הפתיחה הקצבית מזכירה את I Put A Spell On You, אלא שכאן שום כישוף לא יעזור. אין סיכוי שמשהו ישנה את האיש "המשונה והארור" שהיא עזבה. למרות זאת, היא שומעת עצה ממי שמביט על מצבה מהצד – "תחזרי אליו". הטקסט

על מה השמחה? מה פתאום עכשיו שמחה? לא רק שמחה אלא "מהפיכה של שמחה". לא פחות. על מה?! האזור בו אנו חיים רותח, עשרות משפחות באבל, איבדו בנים, אחים, בעלים, חברים, אבל החברים ליאור נרקיס את עומר אדם קוראים לכולם

אבהיר מיד: אני לא מאלה שהתחננו בקול זעקה ובבכי תחנונים (לפי דף היח"צ) בפני חברי אינפקציה לחזור להופיע. אני גם מוכן להודות שלא עליתי על הפולחן הזה, ואינני נמנה על קבוצות המעריצים שלהם. היום כל להקת רוק מצהיבה היא קאלט,

לוס כפרוס מרצים לנו הרצאה על עליה. טיפוס אל החלום מצד אחד, וגם נגיעה בתהליך ההיקלטות של עולים חדשים בישראל. בפזמון מוחבא צמד המלים ברוסית המחבר בין העלייה לארץ לבין המסע האישי של חברי ההרכב. לא סתם אמרתי הרצאה, כי

מה יום מיומיים? מה הביא את צביה אהרוני להחליט שזה הזמן "לקחת אוויר, לברך על מה שיש, לפקוח עיניים, לקחת נשימה". מה הסיבה "שזה רועד, שזה צורם". מהו ה"זה" הזה? אין תשובות בשיר, אבל אולי כדאי לגלות אותן בתשעת השירים

מה גרם לה לגלות, ליידע אותו, שתמיד היה בשבילה התקווה לנצח? עד היום הוא לא ידע? אין לכך תשובות בשיר. אולי אדיר גץ, שכתב, יודע יותר מהמאזין התוהה והתועה. אבל בסיפור אהבה, כמו בסיפור אהבה, לא חייבים תמיד תשובות. מה מהות