צליל חד של זורנה וקצב דרבוקות פותח את השיר בסערה קצבית, פתיחה לתפארת, ואז מגיע קולה המודאג עד היסטרי של אלה (30, ילידת ירושלים, סינגל ראשון, עורכת מוסיקה, למדה ב"רימון", ניהלה את יאיר דלל, מנהלת אדמיניסטרטיבית בעמותת "ניצן") – "תבטיח
הבנאדם רוצה להתעורר איתה בבוקר, לשתות איתה קפה במיטה, לומר לה כמה היא מקסימה. אבל הבנאדם סובל מחוסר (מה? אהבה?) ואילו היא סובלת (?) מעודף … פרחים. (מטפורה?) חוץ מזה אומר לנו מר עדו אבן-חן שהחיים הם אשליה. ואללה. מחפפים
עשר וחצי הדקות של Smash הלטיני (מתוך האלבום Continuo) לוקחים למחוזותיו המרתקים ה גרוב-פאנקיים של אבישי, כשהוא עצמו מסיים בסולו למחיאות הכפיים של הקהל במועדון הג'אז היוקרתי. מי שבולט בקטע הזה הוא ג'ימי גרין בסקסופון. חוץ מזה נמצא כאן את
טיפסו 4 בנות לגג שלי והשתרעו על כסאות נוח. הוידאו נדפק, אבל זה נתן להם זמן להתעורר כדי להגיד כמה דברים שפויים לאומה. קוראים להם הדייאמונדז. אפשר לכתוב את זה ב-Z. ארבע שנים ביחד. הדיאמונדז Who? איך כמעט לא שמעתי
כמה אני שמח על האוסף הזה. ג'ון לנון מעולם לא נשמע כל כך קליט, חיוני, רלוונטי כמו כאן, באלבום גרסאות כיסוי לשיריו. האיש שביקש ב"דמיין" עולם אוטופי-אידיאלי – ממשיך להיות אקטואלי כי העולם לא למד שום דבר. ג'ון לנון דמיין עולם שכולו
צליל החצוצרה המהורהר טעון האווירה של ניצן עין הבר תפס אותי על הפתיחה. הכיוון ג'אזי, אבל הנה מגיע הטון והצליל ומחזיר לאדמה הים-תיכונית המליחה, שיר רגש מושר עם טונות של חום, והקומבינה הזו שבה התחבר יהודה מסס עם עמיר בניון (שכתב
לבן ארצי יש שביל באמצע, ופנים חלקים יפים ובתוליים של מלאך, שמזכירים משהו את אבא שלמה מלפני עשרים וכמה שנים. מרגע שהוא מניח שתי ידים על הקלידים, יוצאות מנגינות עגמומיות משהו, ושרבוטי בוסר של בחור שמסוכסך עם עצמו ועם האהבה.
החורף ההוא הגשום היה הכי כבד שהוא זוכר. אין רקע מתאים יותר לספר לנו על אהבה נכזבת, ובן ארצי מבכה את אהבתו כי נכזבת היא. יש בשיר עצב, קרוסלה מסתובבת בקצב שלה, לב נשבר – וגם חבלי כביסה עליהם הוא
הבנאדם תועה בדרכי החיים, מייחל לשינוי, חייב לעשות צעד, ושהגיע הזמן לזה: "לו רק יכולתי לדבר במקום לצעוק או לפזר מילים ללא הסבר". הנה בא עוד בנאי, בעז, 30, סינגל ראשון, טון מלנכולי, יודע לשיר בלי להוכיח שהוא "זמר גדול",
ממקום מרבצו בכורסת הטלוויזיה שופך אריק איינשטיין את ה"אני לא מאמין שזה קורה" שלו מול מציאות מקומית עגומה: הוא רואה אישה בלי בית, בלי עבודה, כנופיה ששודדת זקנים וחלשים, קבצנים בכביש הראשי, כסף שנשפך מול המונים רעבים, אמנים שנגמרים מול "כוכב
מנין באנו ולאן אנחנו הולכים? כמה פעמים שאלו את השאלה הזו, אבל אורי קליאן אינו מתייאש. אלא שקליאן לא כזה פלספן שהוא באמת ירד לעומקה של שאלת הנצח. כל מה שהוא אומר זה "הופכים דפים… בוא נצא לדרכים… כי לעולם
זה נשמע כמו דיסק הדרכה להתפרקות. יאיא, הבסיסט של "הדג נחש" שיצר ושר את החגיגה הפאנקית הסתמית הזו, כמו אומר: יאללה חב'רה מספיק עם הבולשיט. הרי במילא אתם אוכלים חארה רוב הזמן, אז בואו הלילה נשבור, נצחק, נשחק אותה כסף,
אנחנו באגף שירי הדיכאון. מה לעשות זה חלק מהחיים, הדיכאון. רק שבמוסיקה ה"ים-תיכונית" (קומבינה ישראלית) דיכאון יכול להיות גם חאפלה. ובאמת, הדואט של אביטבול (לא טעות) את סרנגה, יכול בהחלט להיכנס לצלחות של המוזמנים לשמחות בישראל, בלי שיגרום להם להזיל דמעה.
"עיר" יוצא 7 שנים אחרי "שלומי שבן" ("אריק", "כולם אומרים", "שרמוטה פוריטנית", "ערב לזכרי") – 13 שירים חדשים שהם מיקס סיפורים ותחושות על רקע העיר הגדולה. מצד אחד אכזבה מנשים שטחיות, לא אינטליגנטיות, מצד אחר – געגועים עזים לאהבה לא
כמה היא נשמעת זועמת ונבגדת בשירים הראשונים – Never Again, One Minute ורק בשיר הרביעי – "מפוקחת" – היא מורידה הילוך. זה האלבום הראשון מתוך השלושה שלה, שלקלרקסון יש יותר בקרה על היצירה וההפקה, והתוצאה – זה אלבום פחות קליט
אין לי מושג למה ענבל דור מצאה לנכון לשיר על בחורה ששמה חבצלת, "בחורת בינתיים", שכל הבחורים פגשו כבר את רגליה-שדיה. מסוג הבחורות שלא לוקחים לארוחות משפחתיות, אפילו לא לצימר בצפון, שיר על מזדיינת סדרתית, דמות שענבל דור בחרה בה
אהבה מחפשות הבנות נחמה, אהבה בלי די, גם בלי תנאי, כי במצב הנוכחי העניינים נעים בין רצון לא להיות לרצון להיות, ובאנגלית, ויש בשיר הזה גם אנגלית, זה הולך בכיון של ספירות עליונות – יש משהו בשמיים שגורם לך להרגיש
היא כל כך יפה שהיא אינה צריכה להתאפר ולהתגנדר, ואף חבל על הכסף שהיא תבזבז על מותגים יוקרתיים. זה פחות או יותר הטקסט שעידן יניב מזמר ל"הכי יפה בעולם". הטקסט אינסטנט, שיר אהבה סינטתית, מתאים לאווירת קניות זחיחה בקניונים, רזה
שירים: Loose, Down On The Street, 1969, t.v. eye, My Idea Of Fun, Dirt, Real Cool Time, No Fun, 1970, Fun House, L.A Blues, Skull Ring, Trollin', Not Right, I'm Fried, She Took My Money, Electeric Chair איגי
השוו אותו לעמיר בניון. אולי משהו בסלסול הקולי. באקצנט, אבל גוסטו ובניון עולמות שונים. בניון אישי, פיוטי, בתוך עצמו הוא גר. גוסטו עממי, איש מוסיקת העולם, פתוח, מקיף עצמו בכלי נגינה אתניים אקוסטיים, מתבל בפלמנקו ואנדלוסית, מחובר לראיי האלג'יראי. הרבה
ככה זה ברוק הבריטי. מגיעה חבורה של ילדים משומקום (למעשה, מפרבר בשפילד, תאריך הקמה – 2002, אלכס טרנר – קול ראשי, ג'יימי קוק בגיטרה, מט הלדרס – תופים, ניק או'מאלי –גיטרת בס) ועושה אלבום ביכורים שנמכר מסחרר, מועמד לשני גראמי,
שירים: בנות, טיפה טיפה, תמונה מטושטשת, בקרקס הזה, פעם 530, באה אליכם, שלום לאמונות, שוב תודה, שירה, ברכת המלך, עכשיו אתה חוזר, אם זאת האהבה שלך, מפלס מצב הרוח, נובמבר. הדרנים: אף אחת, ממי, לשם, שיר תקווה. משתתפים: אורי זך –
אווירת העגמומיות והמלנכוליה של Misery Is A Butterfly הוחלפה במעין מסע מיסטי שבו מורגשות אנרגיות חדשות. זה אומר מוסיקה יותר הרמונית, צליל יותר סופט, יותר הרמוני. קולה הדק של היפנית קאזו מאקינו נהייה יותר הזוי, ריחופי. ספירה אחרת, וגם המנגינות
כמה מיוחדים. כמה אחרים. להקת האינדי רוק הזו מניו-יורק (הוקמה ע"י קאזו מקינו + מאקי טאקאשי היפניים, והאחים האיטלקיים – סיימון ואמדיאו פאצ'ה והפכה לטריו מינוס טאקאשי) באלבום האולפן השישי שלה. צריכים לצלול לתוך הטקסטים האלה. הזויים, מסתובבים אי שם בתוך
קול סופראנו גבוה מאוד מטפס מעל תזמורים מעורבים של הבי מטאל, קלטי, מקהלתי. להרכב ההולנדי הדביקו תווית של סגנון "מטאל גותי". מה ששומעים הוא סוג מאוד פופולארי של שירת פופ אופראית של זמרת העונה לשם שרון אדל, שההבעה המאוד דרמטית
לג'ימי סקוט יש הקול הכי נשי בבבלוז-ג'אז. מתערב שלא תבחינו שמדובר בזמר זכר. סקוט לקה בילדותו בתסמונת הורמונלית שעצרה את התפתחותו והותירה אותו איש קטן עם קול גבוה. אירוני, אבל זה מה שהוביל אותו לקריירה גדולה כזמר שראשיתה בשנות ה-40.
אני שומע צלילי דאב פריכים מאוד בטרייק הפתיחה הנקרא CHILDREN OF ZION . הנגנים אינם ראסטאפריס בני ג'מיי'קה. הם אשכרה בני ציון, והבני ציון האלה הם חיים לרוז ושות' שעושים עבודה שלא הייתה מביישת ענקי דאב. קובי לוי איש "קרמבו
"לאן את הולכת מפה", שרה תמר גלעדי שיר שעוסק למעשה בבריחה. ימים קרים ומרים מגיעים וצריך רק להחליט לאן בורחים כדי להתחיל מחדש, אולי במקום שלנופו פתאום יחייכו הפנים. ואיך בורחים? מי שיכול לקחת אותה אחריו זה הצער, גם השיר
נו טוב, הרי ממנו מצפים לשיר כזה, מהסוג הנורא רומנטי. דניאל סלומון ממשיך לעסוק בשאלה "מהי אהבה". אין הרי תשובה אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא אלף. הוא מציע: "געגוע למשהו לא ידוע", שאני מאמץ בחום. אהבה זה גם עניין
