42 שירים? אני מזיע. מוזג לעצמי עוד כוס קפה. זה מגיע מהחצי גמר, מהגמר. קיטש פופ, סופט רוק, רוק-רוק, אתניק-היפ הופ ופופ אופרה. מאנדורה עד אוקראינה. מאלבניה ועד סלובניה. מארמניה ועד סרביה. מאסטוניה ועד לטביה. איזו התנפלות על התחרות. (אנחנו
בקומוניקט כתבו – "זמרת הסול והריתם נ' בלוז הראשונה בישראל", אחרי הערב הזה, הייתי מסייג את הסופרלטיב, אבל אחרי שעל מרגול אמרו את אותם הדברים, אז לאיילה אינגדשט בטח מגיע. הערב הוא מעין סיכום פרק א' בדרכה – עזיבת
She don't care what her mama said/She's gonna have my baby זו שורת הפתיחה באחד השירים היותר מיוחדים Knocked Up ששמעתי לאחרונה (דגימת סאונד למטה) . שבע דקות של חשיפת אבהות צפויה, קצב מיד טמפו, שירה מאונפפת-מרושלת-מיוסרת כזו.
מוסיקאי שחור שמנגן מוסיקה יהודית במיומנות של נגן כליזמר – זה עדיין אטרקציה. ובאמת, כשדון ביירון מסלסל בקלרינט מוסיקה עם הרבה אידישקייט, כל מה שנותר לך לשאול זה – מתי הוא התגייר ולאיזו קהילת חסידים הוא משתייך והאם הוא אוהב
עוד שיר בסדרת הגברים בוכים בלילה. קוראים לו תוקי (תוקי מה?) ולפי דפי הביוגרפיה הוא "יוצר מראשון לציוןן בן 24". הבחור מנסה לייצר בלדת רוק טעונת אמוציות. לא הכי הבנתי מה כל כך מפחיד אותו בתל-אביב. ברור שזה קשור איך
זה מוכר: חיים בעתיד, כי ההווה רע. בהווה, שרה קרלן "אני נהר של טעויות". היא כמובן תרצה לזרום אחרת (נו בטח, אם נהר – אז לזרום) , ומקווה ש"הכל יהיה בסדר", "פחות כואב ומרוקן" וכל הבלה-בלה של מילים-מילים-מילים על כמה
יונתן רזאל (בעבר – מעבד להקות צבאיות, עיבד לתזמורת רעננה והתזמורת הקאמרית הישראלית) בחר בצליל מינורי נוגה משהו להרהר את הרהוריו ביחס למה שרצה לעשות בעולם הזה – להושיט יד לעולם, לפתוח דלת ישנה-חדשה, לשמח את העולם, לרחף בחלל. זה
החיוך שלה יפה כמו חלום, וכשהוא חושב עליה, כל העולם יפה פתאום (נו, מה לא עושים בשביל החרוז), ובכלל ליבו צמא לאהבה שאין לה סוף. תנחשו באיזה ז'אנר מוסיקלי עסקינן? נכון מאוד. מישהו הגדיר את זה "ים-תיכוני". ואגב, כשאני שומע
כהרגלי בהאזנה לשירים חדשים (ויש יגידו הרגל מגונה) אני קורא טקסט בטרם מוסיקה. על הנייר נטו אפשר לקבל התרשמות מה הכותב רוצה מחייו/חיינו, מנין הוא בא ולאן הוא הולך, והאם הטקסט שווה את הטרחה. אורי מור אומר ש"מדברים על זה
לאורך הערב בקמלוט לא שכחו הפורטוגלים לציין בחיוך מתבקש כי ניתן לרכוש את הדיסק החדש בסוף הערב, ואולי בלי שהתכוונו, הם צדקו בדבר אחד: הדיסק החדש מוצלח יותר מההופעה. איריס ועופר פורטוגלי הם זוג יוצא דופן בנוף המוסיקלי המקומי, סיפור
אורחים: ליל ג'ון ב-That's Right, 50 סנט ב- Can't Leave Them Alone. Chamillionaire ב- Get Up. דיוות הריתם נ' בלוז, כבר מכנים את סיארה שמצהירה בקטע הרביעי שהחליטה (אחרי Goodies שיצא ב-2004) לעשות הפעם משהו אחר שנוגע באבולוציה של המוסיקה.
כשהאוסף הזה יצא, ליאן ריימס חגגה יום הולדת 21. זה מדהים, כי כמה זמרים יכולים כבר בגיל הזה להוציא אוסף. אני מקשיב לליאן ריימס וחושב על תוכניות "כוכב נולד" האמריקני. למה "כוכב נולד"? לא מפני שליאן ריימס השתתפה בתוכנית הזו,
לא פעם היו חילוקי דעות לגבי הגדרתה של קסנדרה וילסון כזמרת ג'אז לכל דבר, וזאת בשל העובדה שהיא נגעה גם בפופ ובלוז. האוסף הזה מסיר כל ספק: קסנדרה היא זמרת ג'אז. לא סתם זמרת ג'אז. מהמצוינות. הטיים מגאזין הכתירה "זמרת
אם הייתי רוצה להכיר יותר ויותר דמות מרכזית מהמוסיקה הברזילאית, זה קייטנו ולוסו, מגדולי המלחינים והמשוררים של המוסיקה הברזילאית המתחדשת, קולנוען, אקטיביסט פוליטי. יצא לי לשמוע אותו בארץ, גם בלא מעט תקליטים ודיסקים. "מילניום". ענק ממש. הוא אוסף מייצג מהרפרטואר-קריירה
שיר סיום: "עוד שנה עברה כאילו שתיים/ ובחיים שלי הכול אותו דבר/ מזוודה מלאה בחלומות/ והפחד ממה יהיה מחר" שרון הולצמן, לשעבר בסיסט בלהקת "אב טיפוס" (שכתב והלחין שירים כ"בוקר טוב עולם", "ציפור", "אוקיאנוס") עיבד את השיר לגיטרה אקוסטית בודדה,
זה האלבום השישי של הצמד הישראלי, שחורש יבשות ועושה מיליונים בהופעות מהטראנס האלקטרוני שבניגוד לכל התחזיות לא שבק חיים אחרי כ-10 שנים שהוא מטריף את ההמונים. האמת היא שהרבה לא השתנה ביחס שלי למוסיקת המכונות הזו שבמקרה של אינפקטד מכונה
"מהמר איתן ומשלם בדם/ לא כל הנוצץ הוא בהכרח זהב" מה הסיפור של אביב מיכאל? ועל מה זה ה"תשלום בדם". על מה ההימור? נו, טוב לא תמיד חייבים להבין את "כוונת המשורר". הכל מתחיל במבט מכושף ליד הבאר, אלא
הופה, הופה, בכפיים, ברגליים, בדרבוקה, בגיטרה, בבוזוקי, בכינור. היא בשבילו כל העולם, למענה הוא קיים, היא האושר היא חלום חייו. עפיה, לא נשבר לך מהטקסטים האלה?החיים זה לא כמו בשירים שלך. החיים זה לא רק עינתוז, לא רק אולם שמחות,
טקסט מוזר: הבנאדם מבקש ממנה שלא תיתן לו שקט, שתעשה לו צרות, שתמרר לו את הצורה, שתצרח ותאיים לעזוב, כי רק ככה הוא ידע שהיא אוהבת אותו. יענו – סוג של מזוכיזם. עם אחת כזו, שמאיימת, שתמיד "מתרחקת משלווה", לפחות
"כי נזכור את האיש השקט כמו הים/ שצפן את פניניו במצולות/ נאסף אל חופו שנותר מיותם" נמרוד כהן בן מצפה שלם, נהרג ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה והוא בן 19. דותן ברום במילים רגישות ונרגשות כתב כי ארץ הצפון בחרה
בסערת הרגשות שעוברת על המסכן שהיא עוזבת אותו, היא מנסה לרצות אותו ("אל תאמין לי אני משקרת") לרכך אותו ("גם אם אני לא חוזרת, אל תאבד את הדרך") להסביר לו ("אנחנו שני עולמות נפרדים"). מילא, הסיבוך הבנאלי הזה, אבל למה
מי שהצירוף ג'אז ואקורדיון אומרים לו רק רישאר גליאנו, צריך לשנן היטב את השם הזה – דינו סלוצ'י. אני מקשיב לדיסק הזה – ונפתח פתאום מרחב הרמוני ענק, ים של רגשות שמגיע מאחיו של האקורדיאון – הבנדוניאון. בנדוניאון מתקשר כמעט
נתחיל מהסוף: זה אחד האלבומים הקלטיים-איריים היפים ששמעתי מעודי. נתחיל בזה שלאירים יש מוסיקה משלהם, קשורה לאדמתם, לשפתם. מוסיקה שהלכה איתם גם כשהם עזבו את האדמה שלהם והלכו לרעות בשדות אמריקה. כמעט בכל שיר באוסף הזה פועם לב אירי גא.
Paris מתחיל בכמה מילים בצרפתית סקסית ממשיך בסאונד כינורות וקצב דאנס, שמזכיר את הצליל של פילדלפיה שנות השבעים וקול של זמר סול ששר ממעמקי הרגש. "גרוב ארמדה" – הם הצמד הבריטי טום פינדליי ואנדי קאטו, לא מתחייבת להמשיך ככה. אחרי
יורם חזן – שירה, גיטרה, סקסופון, רן אלמליח – שירה, בס, דוד רז – גיטרות, דני זייבלט – תופים, עמי רייס – פסנתר ואקורדיאון, חן שנהר – כינור ראשון, יוני גרטנר – כינור שני, גליה חי – ויולה, מאיה בלזיצמן
"שמי פריז מתחת לעינייך/ כל שיש לנו זה עכשיו …והקשת של גבתך" השני של החבורה מניוקאסל מאשר שעידן האלטרנטיב/אינדי בריט-פופ חי קיים ונושם. "מקסימו פארק" עשתה כאן מעין אופרת רוק סוערת. פול סמיתס הסולן שר הרבה על יחסים בקריסתם.
השלישי של של הפופ-רוקרית הקנדית. הפעם יותר רוקרית מפופית. גם פאנקיית. (שזה מ- . (Punk מתפוצצת על גיטרות חשמליות. Girlfriend קובע את הטון. Runaway מקפיץ את הפיוזים של החשמליות. The Best Damn Thing – פרוע ושובבני. משהו כבד יותר ממה
הטון העצוב, המקונן, המר-מתוק, השיר שתמיד אומר משהו על אובדנה של האהבה. האנתולוגיה של הזמרת המופלאה, סזריה אבורה, מאיי כף ורדה כוללת מבחר מהשירים שלה מהשנים 1988 עד 2001. סזריה שרה שני סגנונות – המורנה (Morna) סוג של קינה המושפעת
