צוותא ת"א 5.4.2007. כארבעים שנה אחרי שהכל קרה, סוף שנות השישים. כשהביטלס, הרולינג סטונס והפינק פלויד היו בשיא תהילתם, והעולם נשא עיניו לוודסטוק. הכוכבים בארץ היו אילנית, הגבעתרון ויהורם גאון, אבל באיחור ענק התחילו לקלוט גם כאן שמשהו קרה בעולם.
תמיד אמרו עליו שהוא הבלוזיסט העברי היחיד. יכול להיות. יש כאלה שחושבים כי בלוזיסט יכול להיות רק מי ששורשיו הם בלוז, ואלה הם בדרך כלל אנשים שעורם שחור. אבל בטוח שדני ליטני גדל על בלוז כמו שהוא גדל על בוב
מוניקה, ממובילות סצינת הריתם נ' בלוז עירונית העכשווית, הכינה תסריטים אישיים כדי לחבר דיוקן אישי מהשנים האחרונות בחיה ונכנסה לאלפן עם בכירי המפיקים בתחום ג'רמין דופרי, מיסי אליוט, שון גארט, בראיין מייקל קוקס, אנדרדוגס. ב-2003 היא הוציאה את "אחרי הסערה"
"לתת לך לשתות מים זוהרים ולהשאיר אותך צמא…" רונה קינן – בקווי המתאר המוסיקליים המעודנים שלה – שרה על תשוקות בלתי מוגשמות. על מערכות יחסים בבעיה. המעין הזוהר שמשאיר צמא. הטון המתגעגע, המנגינה רבת היופי. אף אחד לא אמר
אלבום כפול שמאחד את יצירתו בשנים האחרונות – כולל בנוסף לאלבום הבכורה שני אלבומי ה-EP "קר" ו"גיבור גיטרה". נגנים באלבום הבכורה בנוסף לאוריון (גיטרה, שירה) חגי שלזינגר – תופים, ספי אפרתי – בס, סינתי , שירה, דפנה קינן –
יזהר אשדות – שירה וגיטרה, צוף פילוסוף – בס, רן עפרון – קלידים, גיטרה, אקורדיון, שי ברוך – תופים. אורחים: רונה קינן, פיטר רוט, הראל סקעת. תחושת הדז'ה וו הגיע כבר על השיר הפותח. 12 שנים לפני ישבתי כמעט
קודם כל העטיפה – ספרון מאויר מובנה ובתוכו סיפור. כזה דיסק אי אפשר לצרוב. בחיים לא, לפחות לא באיכות הזו. ריי קודר, יוצר וטרובדור אמריקני, גם מפיק בעל חזון, עתיר פרסי גראמי, בא לספר לנו סיפור באמצעות דמויות של בעלי
רובין מקל (קנדית במוצאה) מזכירה את זמרות הארבעים-חמישים, מאלה פיצג'ראלד ועד דיאנה וושינגטון ושרה וון. בג'אז סגנונות כידוע אינם מתיישנים, והזמרת הזאת היא זמרת ג'אז בכל מובן המילה סטייל ישן אבל טאץ' של עכשיו, שרה בליווי ביג באנד כמו שפעם-תמיד
טום ווייטס מתחיל ברוקנ'רול בסיסי (רוקאבילי) את האלבום, פתיחה ל-54 שירים, כן 54 שירים שנדחסו ל-3 דיסקים. זה יותר מרטרוספקיבה – כי יש כאן 30 (!) שירים חדשים. "יתומים"? נדמה לי שטום ווייטס מתכוון לשירים עצמם – חלקם מפרוייקטים שונים
באמת תדהמה: ילדים וילדות בני ובנות 13 ו-14 ישראלים צברים וחילוניים מצטופפים ונדחסים בהאנגר, רוקדים במופע של בחור חסידי מניו-יורק ששר בסגנון רגאיי. מה הקשר בין רגאיי לחסידי? נו, טוב זה נורא קל – ציון. אבל עד היום לג'אמייקנים מקינגסטון
כוכבים נולדים ממהרים לאולפנים לצאת משם עם דיסק. מה יש למהר? החיפזון מן השטן הוא. יהודה סעדו זה קודם כל הסלסול הזה וקול הנשמה. הולכים המה לפניו. אבל אחרי ששמעתי את הדיסק – זה כמעט כל מה שנשאר – הסלסול
"בלדה" מוגדרת כשיר סיפורי, ליריקה עצובה וגם סיפור או שיר עממי. כששומעים את אוסף 19 השירים, ההגדרה יכולה לקחת גם מזה וגם מזה. "שיר עצוב" – עובד ברוב המקרים. "שיר סיפורי", בסדר, אבל לאו דווקא. חסרים לי אהבה, רומנטיות,
אם תסובבו את הגלובוס, תמצאו בהערכה גסה לפחות מאה אלף "אלביסים" שמאמינים בלב שלם ובאמונה תמימה ובאהבה גדולה כי הם האלביסים החדשים. רוחו של האלביס ההוא, הענק והאגדה, ממשיכה לנשב בתוכנו גם 30 שנה אחרי מותו. הזמר והמיתוס ממשיכים להניב
האלבום הכפול נולד מתוך פרוייקט "דברים בלחש" של הכנסייה בו שיתפה רביעיית מיתרים. רן אלמליח, יורם חזן, יוצרי הכנסייה, לקחו את מיטב החומרים של הלהקה ועיבדו-הפיקו אותם מחדש. תוספת הנגנים הקלאסיים והכלים האתניים האקוסטיים נבעה ממוטיבציה וסקרנות לתחקר את המוסיקה
קרטיס פולר – טרומבון, ג'ים רוטונדי – חצוצרה פלוגלהורן, לארי ויליס – פסנתר, רוברט אנצ'ופולסקי – סקסופון אלט, גלעד אברו – בס, שי זלמן – תופים ג'אז הוא אמנות האלתור, אבל כשמדובר באלתור משותף, אתה מצפה, ל"דבק" שמחבר את הנגנים
אחד הסיפורים בדיסק של גורן ברגוביץ' נקרא "סקס". זו העין הצוחקת של ברגוביץ', שמפעיל כרגיל תזמורת חתונות מלודית, קצבית נהדרת. וישנה העין הבוכה, זו של ההלוויות שמזילה דמעה ב"שיר לכוסות יין ומיתרים", אדאג'ו סטייל ברטוק. ומיד חוזר שוב המקצב הבלקני-צועני
איגי פופ הוא כוכב הרוק שממאן להזדקן, הנציג הותיק של הפן האנטי-מימסדי ברוק. פופ שר: "אני רוצה לחיות מעט יותר", ובהומור הסרקסטי: "אני טוב יותר מפפסי/ אני גזעי יותר מאם.טי.ווי/ אני חם יותר מקליפורניה". פופ מתרפק על "עולם תמים" שבו
"פראנק" במשמעות כפולה: סינטרה, וגם "גלוי לב". הרשו לנו, אומרים וסטלייף להיות גלויי לב ולהודות שאחרי 12 להיטי פופ מקום ראשון בבריטניה, בא לנו לשיר את מי שאנחנו אוהבים באמת. וכאשר להקת הבנים מקדישה אלבום שלם לסינטרה, צריך להאמין להם.
הגברים בוכים לא רק בלילה. "הכל נהיה אמיתי כשאת עוזבת אותי", מזמר בכאב לב רן משען, ומבשר על בריחתו ממנה לאי-שם. איפה טעינו, רן משעל? מה ז'תומרת "את באה חזק מדי/ את באה לאט"? פרט ונמק. בלדה אפרורית, מתחילה בפסנתר
סיפור עממי: לבת ראש הכפר מלאו 16, יש לה עיניים כוכבים ושיער מפוזר, ועל גופה רק כתונת מבד ועדי של צוואר שהיא הכינה לבד. והנה, מסביב לבית מסתובבת עדת גברים מזילי ריר עם גוף בריא – וזוממים על הבתולה, מוכנים
זה לא שיר שיכנס לרשימת הנצח של אביהו מדינה כנכס צאן ברזל. בקושי נכס. למה? כי זה עוד שיר פופ. "עוד" אומר – שגרתי, ללא הקסם הזה שהגיע מאחדים משיריו של מדינה בעבר, ולא צריכים ללכת רחוק עד "הפרח בגני".
"נערה אם את נוף ים/ אני סירה מצוירת" אי אפשר לזלזל באלבום שנמכר בשבוע הראשון ב-100,000 עותקים. הצליל של השינז הוא של להקת אינדי אייטיז, בסביבה של הסמיתס (מוריסיי) והקיור – עם נטיות פסיכודליות. ג'יימס מרסר הוא הטון הדכאוני
בבל ג'ילברטו טוענת שזה האלבום הכי בוגר שלה. אני לא רק מאמין לה. אני מסכים איתה. כבר הכתירו אותה כ"המלכה החדשה של המוסיקה הברזליאית", והעובדה שהיא הבת של אגדת המוסיקה הברזילאית ג'ואאו ג'ילברטו בטח עוזרת לה לקבל סופרלטיב כזה. הגיוון
הפרויקט הזה המשיך לעורר עניין בשלושים השנים האחרונות, ועדיין שומר על חיוניותו לא פחות מהפינק פלויד. אלן פרסונס, טכנאי סאונד ומפיק וידידו אריק וולפסון הקימו את הפרוייקט ב-1975. פרסונס עבד באולפני אייבי רוד המפורסמים של EMI בין השאר על "אייבי
"איפה איפה הפנים שבפנים/ איפה הקולות שמתחת למילים" המילים של רונה קינן. הלחן של רביץ. שיר שפותח את החדש שלה. על הניסיון לחפש דברים שאבדו אי שם. זה אולי אומר משהו על מה שעובר על יוצרת כרביץ, שממשיכה לחפש
הזמר מתפעם: הוא חש תחושה פנימית חזקה של אוצר חבוי, מרגיש את השלווה, מביט למעלה והתפילה אותו בונה. איזו שלמות ענקית! ו… "אני אדם נפלא". יסלח לי עמית חיו, אבל אני מתקשה להשתתף בחגיגת הרגש הזו. ממש לא. לא עבד
"תעני לטלפון", מתחנן מושיק עפיה "זה צלצול של גבר מאוהב". אנחנו בסדרה הדיכאון של הגברים הים-תיכוניים האוהבים והפגועים על ידי נשותיהם. צלצול של גבר מאוהב מנסר האוויר אבל היא לא עונה לטלפון (מספר מזוהה?) ואני לא מאמין למילה שיוצאת מהפה
גרוניך שר בהתרגשות – האם יש סיכוי ותקווה לאזור הזה, אחרי הסבל והאבל והדיבורים העקרים על שלום. "האם יש סיכוי שנחיה בלי איבה"? דיבורים על שלום הם תמיד חזרה נאיבית לשאלות נצח, ובראשן השאלה הכמעט נצחית – למה? למה אנחנו
"לדעת לגעת זו לא בושה להתרגש/ לסלוח לשכוח לתת לזמן להתחדש/ את האתמול שלא יחזור אליי השארתי מאחור/ אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור" יש מי שחורז את הביוגרפיה של זהבה בן בזמן אמת. מעכשיו זה אור,
המלחין ונגן הסקסופון הלבנוני טאופיק פארוק המוכר מהדיסק Drab zeen (שיצא ב-2002) מרחיב את גבולותיו מהמזרח למערב, חוצה וחוזר. עוסק הרבה בחקר האינטרקציה בין התרבויות, ומנסה גם מצליח לשזור סולמות, מנגינות ומקצבים, כאילו נועדו זה לזה. האלבום הזה נכנס למדור
