מוסיקה לטינית

שי נעוס מספר לנו שלמרות האבולוציה, לא הצלחנו להבין שומדבר על מהות חיינו. מעפר באנו ולעפר נשוב, שזה לא משהו שהיינו צריכים לחכות כדי לדעת דווקא מנעוס. גם ההצעה שהוא מציע – להרפות מלחפש את מהות החיים – כלומר לא להתפלסף

עדי מדנס סרקסטי, מחפש שינוי סדרי  עולם על רקע תסכוליו . "כשלדוגמנית יפול התחת ולדוגמן פחות יעמוד – אני ושכמוני נצא אל הרחוב לרקוד". ואללה.  ולגבי עצמו: "היו ימים שאמרו לי להחזיר חלקי גופי תמורת שלום עם עצמי". המשורר התכוון

אתה נעלם, ממשיך בחיפושים אחרי גורל אבוד,תלוי על חוט במציאות, אתה שחקן בסרט זר, כמו פרפר כבול ללא כנפיים. בלילות עושה אהבה עם הבדידות. ויש בשיר גם רומנטיקה זרה, אישה שחורה, מראה שבורה ורכבת לברלין.   ובואו נסיק כבר עכשיו

 נגמר הכוח, אומר פטרובר. נגמר הכוח לבעוט-למרוד-לשרוד-לבכות-לרעוד-לרצות עוד. מה קרה? אולי לפי הפואנטה תתבהר התמונה: "תסתכלי אלי/ אתן לך את חיי/ רק שובי אלי". והנה הסיבה לאפס הכוחות הזה. פטרובר והיהודים עושים מזה תבשיל רוק דרמטי. 5:54 דקות של זעקה

האהבה הזו, יש והיא גואה. אצל דניאל היא גואה. כמעט תמיד גואה. הוא חי אותה בספירות שלו, בטנור הנאיבי שלו, בתזמורים המלודרמטיים האלה שעשויים אגב במקצוענות ראויה לשמה ("אלקטריק ליט אורקסטרה?) אז מה הסיפור? "את כל כך יפה, היתכן שאהבת

קטע מספר 3  Beautiful Agony – דאנס אלקטרוני מהיר ומצליף מחזיר אותנו מרצפת הריקודים של "תיאו ותיאה" (מס. 2) אל חדר המיטות, בקולה הנאנק של משתגלת. ז'אן מישל ז'אר, מחלוצי האלקטרו מיוסיק עושה גם פורונוגרפיה. זה אלבום האולפן ה-14 שלו

קדריק מייטון ורויידל "אשאנטי" ג'ונסון בני ג'מייקה, ייזכרו לטוב על תקליט שהוא ציון דרך בתולדות מוסיקת הרגאיי Heart Of The Congos  (1977) שמבחינת חשיבותו יש שמעמידים אותו בשורה אחת עם Natty Dread של בוב מארלי והוויילרס ועם "מרקוס גארויי" של

הרוקרים ההולנדיים – Within Temptation באלבומם הגרנדיוזי ביותר עד הלום (יותר מרשים מ-  Mother Earth, למשל) מלודרמת ענק שמתמשכת על פני 11 שירים. הם עושים את זה עם גיטרות שמצלצלות מטאל, מנגינות קליטות וגם עם תזמורת סימפונית, משדרגים את הביצועים

אירוני הוא לפעמים נאיבי ולפעמים אף באנאלי. כל מה שמויאל רוצה להגיד בשיר הזה, שמרגע שהוא התחיל להצליח – כולם לידו חושבים רק כסף וכוכבות, ושזה המסר שלהם. להיות כוכב, לעשות כסף – זה משמעות של להצליח  … והם (מי

ב-1961 ז'אק ברל היה במיטבו ובשיאו, עדיין לא סובל מהעישון האובססיווי שבהמשך גרם לו לאבד חלק גדול מריאותיו, ולמותו ב-1978. כששומעים את האוסף הזה, קל להבין את הקשר האינטגרלי אצלו בין  תיאטרון למוסיקה. כל שיר כאן הוא יותר מחזה מאשר שיר.

ענת בן-דוד   ענת בן-דוד היא החולייה הישראלית בהרכב האלקטרו הגרמני הכל-נשי "צ'יקס און ספיד"  (המורכב גם מגרמנייה, אמריקנית ואוסטרלית) ואמנית סולו. היא  גדלה בירושלים, למדה ציור ובלט קלאסי. כבת כיתתם של להקת נושאי המגבעת, היא החלה את דרכה האמנותית

צריך להתבונן בפנים של פיטר ברנשטיין ברגעים שהוא מאלתר סולו, כשהחיוך מתחלף להבעה מאומצת, כדי לנסות ולחוש מה עובר עליו. כאילו הוא סוחט מעצמו רגשית את כל מה שאפשר. והפעם אלה היו לא רק מחיאות כפיים מנומסות שאחרי סולו,  אלא

 "שלום, שלום איפה היית, שלום שלום למה לא באת", נסערת אביטל לבני. הציפיה היא ל"ילד של אור", "כוכבים שיפלו מהשמיים", שנוכל להתחיל להבין דברים, להתחיל להאמין. לבני, לשעבר סולנית להקת חיל האוויר, שחקנית תיאטרון מצליחה, הלכה על פופ אקוסטי מהיר,

אופיר כהן שר ומסלסל בשבילה מהלב, ומדובר בלב לא מוקטן שמסוגל להעביר תחושות גדולות אל מיתרי הקול. בואו נדלג לרגע על הטקסט, אבל נחזור אליו. נטו – יש כאן ללא ספק זמר מצוין, בז'אנר הקרוי בפי הם "ים תיכוני", אם

סיבך והסתבך, רוי אדרי, בשיר הזה שמדבר על יחסים של משיכה-דחייה אם הבנתי נכון. במסגרת מדורנו גברים בוכים בלילה (ואני הייתי מציע לפתוח את מועדון הלבבות השבורים של הגברים המקומיים) – יש לנו שיר על מצב מסובך, שמצד אחד הדובר

  קול רך, תמים משהו כיוון של מוסיקת פולק, מעבר מלודי יפה, אקורדים פשוטים. אתה זוכר, היא שרה, ולמעשה נזכרת-מספרת סיפור על אהבה יפה שיום אחד הסתיימה. פעם היינו ילדים של אהבה, ריחפנו כציפורים, מלאנו את חיינו בשירה, ואפילו במז"ט התחתנו,

להאמין, מאמין אריאל הורוביץ זה דבר חיובי. וצריך להאמין בימים שיבואו. למעשה, מה נותר לו לאדם לעשות, כאשר הוא לא יכול לשנות הרבה את הטבע. זה לא הוא שמביא את חילופי העונות, אבל חילופי העונות גורמים לאדם להשתנות. מה כן

  אני כותב על דיסק האוסף של מירי אלוני ערב מופע המחווה שעורכים לה במועדון "צוותא", וזאת במסגרת סרט דוקומנטרי שמצולם עליה בבימוי ניצן גלעדי. זוהי נקודה בזמן לחזור ולהתיייחס לזמרת שבשנים האחרונות מופיעה במופעי רחוב במדרחוב נחלת בנימין ובעוד מדרכות. האוסף הזה מעיד ללא

ההמשך ל-Just Be של 2004, והפעם טייסטו, אשף הדאנס ההולנדי מנסה באלאנס בין שירה נשית לאלמנטים של טראנס ואלקטרוניקה עם נגיעות פופ ורוק. בצד הווקאלי הוא ממשיך את שיתוף הפעולה עם BT, מפיק ששיתף איתו פעולה בעבר, בקטע אנרגתי כ-

עומר פארוק הוא מולטי אינסטרומנליסט, איש מוסיקת העולם הגדול, שנענה בשמחה לשיתופי פעולה, וכאן הוא חוזר לכלים הבסיסיים שלו – חלילי הניי (Ney) והקאבאל (Kavala) שמייצגים נאמנה גם את המקום שממנו הוא בא – טורקיה. טקבילק לא בוגד בשורשיו, בליבו

הייתם מאמינים שלינדה רונסטאדט שרה "מלגניה סאנרוסה"? מה לזמרת המזוהה עם פולק קאונטרי שנות השבעים לרפרטואר ספרדי-לטיני? עיון ברשימת האלבומים שלה מראה, שזה כבר אלבום שלישי על טהרת הספרדית. האוסף הזה יצא בעיתוי הכי נכון, כשגלי המוסיקה הלטינית-קובנית  שטפו את

מגאדת' הוקמה זמן קצר לאחר שהגיטריסט הראשי דייב מאסטיין פוטר ממטאליקה עקב סכסוכים אישיים בינו לבין חברי הלהקה. מאסטיין צירף אליו את דיוויד אלפסון הבסיסט  ולקח לעצמו את תפקיד הזמר ומחבר המילים. הלהקה עברה במהלך שנות פעילותה שינויים ותהפכות, ואולם

 החדש, הרביעי,  של קרן אן נפתח בצליל  מלנכולי כבד. קול נמוך, טון  סגרירי–מסתורי-מדוכדך, אווירה קודרת, מתכנסת-בתוך-עצמה כדי לשיר: "אני יודעת שאתה יכול לומר שאינני יכולה לעזור לעצמי, אבל אני יכולה, כי הכל שקר, הכל שקר". את הבלדה הכואבת הזו חפרה

אילן סאלם – חליל וחליל אלט, קני וורנר – פסנתר, ג'והנס וויידנמולר – בס, איתן איצקוביץ' – תופים. Ilan Salem – Flute  & Alto Flute, Kenny Warner – Piano, Johannes Weidenmuller – Bass, Eitan Itzcovich – Drums     אילן סאלם,

סקרצ'ינג, היפ הופ, סול. האנטיתזה שמומי לוי עשה ל"ולנטינו" של קובי אושרת (המוכר מגלי עטרי וחלב ודבש) תזזיתית, אנרגתית, מהוקצעת פחד. תנו רגע לנשום. חוטפים מקבץ של אמירות-סלוגנים-סיסמאות שמנסים להתחבר  לאיזו תובנה. יש שירים שלא שרים, אל תרגיז את אלו

הישנו הפרברים את סגנונם? היפתיעו במקצב חדש, בהרמוניות לא שגרתיות, בטקסטים נועזים נגד ממשלת אולמרט, במתכון היפ הופ שיצית את דימיונו של סאבלימינאל? מצטער לאכזבכם. לקראת אוסף המיטב שיוצא או-טו-טו, מסתפקים הפרברים בשני שירים שמתמצתים פחות או יותר את מה

 נתחיל במברוק על העיבוד. מצליל פסנתר בפתיח עוברים לגיטרות חשמליות בקצב מדליק, ואז פראזה מלודית – ואחר-כך ראפ. ואללה. הפקה מודרנית ברמה בינלאומית. המילים: עוד שיר בסדרת הגברים בוכים בלילה – והפעם בגלל נו מה – נשים. פיצוצים. פיגוע ביחסים.

הייתי בכיכר בהפגנה נגד אולמרט. בין הנואמים השחילו זמרים. גם אביב גפן, איך לא,  הגיע. היו שם גם שי גבסו, גלעד שגב ונמרוד לב. באו לשיר מתוך הזדהות. איכשהו הייתה הרגשה שהזמרים הם קישוט. פרט לאיזו אמירה זניחה של נמרוד לב – הם באו עלו, ולא הותירו

מה, לא ראיתם אותה ב-MTV. הפאולה הזו, שיני חלב, אבל לב ענק של דיוות נשמה בדרך. היא מחוברת לסטארמייקר קלייב דיוויס, והיא לוקחת את הקול הצעיר שלה לראפר ליל וויין שהפיק בעבר את טימבאלאנד ומשתפת פעולה עם Dey וגם עם

הונגריה. Unsubstantial Blues – Magdi Rúzsa. ג'ניס ג'ופלין ההונגריה. בלוז בנוי לתלפיות. מטפסת נהדר בסולם הרגש. גם לעיבוד לא חסר דבר. זה הונגריה? 9/10. אירלנד. They Can't Stop The Spring – Dervish. חליל אירי, בלדה אירית חפה מיומרות. האם באירוויזיון