מוסיקה לטינית

 אוהד בן-אבי מוכן להישבע שמצא את "היום שלו", שזה אומר – אסור לה ביום הזה לסרב לו – "כי נשבעתי שנמצא אחד את השני" (הערה: שגיאה בלשון. ומה עם השני? רק אחד ימצא? האם גם השני ימצא את הראשון?)  השיר

מסנתזים לאמיר פיי גוטמן את הקול. מתאימים לו טקסט עתיר מטפורות. "כשהערב מלטף את היום/ והעצב מתחלף לחלום/ מבטיך רסיסים של אמת/ בעיניך שוב האושר שקט". אני לא מדבר על קיטש. יש בזה גם קיטש. יש לי יותר בעיה איך

 קנדוג, הלא הוא ניר דוד קדמי, ראפר מקומי שנחשף ב"כוכב נולד 4" כאחד ממבצעי "חלומות מתגשמים", תוהה "איך זה קרה שהקרבה בינינו התקררה", ומכל מקום, הוא נותן לה ללכת, "עוזר לה עם המזוודות" ואף מרגיע שהוא אינו אינו מפחד מ"חתיכים

 משתתפים: שולה אלבלק, חנוך אלבלק, שמעון אלוני, יורם אלוני, איציק ארד, תמר בן-יעקב, רויטל בן-אסתי, ניקה ברזק, רחלי גורדון, גדעון גוריון, אלה הריס, אמירה ידין, ירוני יוניש, אברהם לקס, קובי רון, דני שמעוני. נגנים מלווים: יוסי סינגולדה – גיטרה, אילן

הדיסק נפתח במעין משאל רחוב. 51% מישהו מכיר? נשאלים עוברים ושבים. האמת היא שזו אינה סתם שאלה. ראפ והיפ הופ בעברית רחוקים מהמיינסטרים, בטוח ש-51% (חמישים אחוז תשוקה + אחוז אחד שפיות) מאוד היו רוצים להגיע לשם, ובינתיים עלה רעיון

תנו כבוד, אומר קובי סאבלימינל שמעוני  באוברטורה, בקצב היפ-הופ. תנו כבוד לכול מי שעשה היסטוריה.  "השנה 2004, מעכשיו כלום לא יחזור להיות כמו פעם. מהיום הכול משתנה, ואתם כולכם חלק בזה".   צניעות היא לא הצד החזק של האדון שמעוני,

בשנה שהקונצרט הזה הוקלט  (2001), למעשה,  4 שנים לפני שהדיסק יצא, סוני רולינס (סקסופון טנור) היה בגיל (71) שסקסופוניסטים רק חולמים להמשיך לנגן. "בלי שיר" הפותח הוא צליל סקסופון מחוספס אבל מרתק, ומתברר שהקשישות עושה רק טוב לרולינס. הקונצרט החי

"ההלוויה של הלבבות", שיר שני באוסף של H.I.M המנוגן אקוסטית למהדרין (גיטרה בודדת) הוא סיבה לחפש מגבונים לניגוב הדמעות. H.i.m להקת היצוא של פינלנד – בווליוום מס. 1 מלהטיה הגדולים מפזרת כאן בבלדות שלה עצב עמוק. גם השיר הראשון The

הבשורה הטובה בהפקת השיר הזה היא הצטרפותו של נגן הפדל סטיל פול פרנקלין מנשוויל, אשר עבד בין השאר עם הדייר סטרייטס ומרק קנופלר. הצליל שלו אכן משדרג את השיר. הבשורה הפחות טובה – השיר עצמו, שיר אמונה, המדבר על נחישות

לבנאדם חסר אומץ לומר לה את מה שהוא מרגיש. מצד שני גם אם היה חוזר על זה מיליון פעם – "זה לא היה הופך הכל נכון", כל שכן ש"מתוק מדי נהיה כל כך מר/ ברגע שהתחלתי לנשום" הקיצר, החיים זה

הבנאדם מתבונן בעצמו במראה ומגיע למסקנה שהנה זה קורה: הוא מוכן לאהבה רק שתיתן לו סימן/עוד רגע. אלא שמצד שני – הוא בדרך לשמים, נסחף, טובע ומרגיש כמה היא (האהבה) בינתיים מים. איכשהו יצאתי מהטקסט המסורבל הזה (חבר'ה תכתבו מילים

ישראלי שלא היה כאן בשנים האחרונות, לו נקלע באותו ערב לקמלוט, ונשאל לזהותו של האיש שעל הבמה, היה אומר: היפי אמריקני מזדקן, פליט השישים, שמתרפק על הבלוזים והרוקנרולים הישנים, ובטח בחוץ מחכה לו הארלי דוידזון מצוחצח ישן וטוב. "זה אפרים?!"

צמד הקולדקאט ממשיך לרענן  את היצירה שלו. הם תמיד עם פניהם קדימה. איזו קומבינה  יפה הם רקחו כאן מההיפ-הופ, פאנק, ג'אז, אלקטרונית. ג'ונתן מור ומאט בלאק הם אשפי הקולאג'ים המוסיקליים. בקטע הפותח "הכול תחת שליטה" הם מארחים את הזמר גון

זה סוג הקולות הג'אזיים שמעורר את בלוטות הנוסטלגיה. לונדון שנפטרה בגיל 74 התחברו סקסאפיל, זוהר וקול אפלולי-אינטימי. 24 הקטעים (שעברו רימסטרינג דיגיטלי) נשמעים כאילו הוקלטו בחדר המיטות שלה. האלבום מחבר בין  שניים מתקליטיה,  אחד מהם  Julie…at Home  הוקלט בסלון שלה.

קשה לטעות בפרייזינג שלה. שום זמרת ג'אז לא שרה כמו אבי לינקולן. או שאתה משוגע עליה אן שאתה אוהב מאוד. אין אפשרות שלישית. אני יודע שזו דיעה אישית, אבל לא דעת יחיד. היא מהליידיות של הג'אז, הרבה מעל 70 ,

הדיווה הולכת על אסופת שירים לאטין-פופ כולם בשפה הספרדית. המוסיקה מעורבת – גם סוג המנוני הדאנס, מאלה שעשו מג'ניפר סופרסטארית. יותר כיוון "פופי" מאשר Soul. גם בלדות שקטות מאוד קליטות כמו Como Ama Una Mujer משאירות אותה זמרת פופ מהסוג

הוא כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים, בטקסטים

בסדרת הגברים בוכים בלילה, מתחנן עודד גדיר בפניה: "תבטיחי לי אהובתי/ לשמור בסוד את חולשתי/ תשאירי לי על השולחן/ תרמיל גדול וחלום קטן".  היא תניף עליו שרביט מנצחים, הוא ירקוד לה כמו שצוענים יודעים. מערובלת רגשות רגשנית על נושא רגיש

בדיחות מוסיקליות זה בסדר.  אין לי שומדבר נגד. תלוי איך עושים אותן. השובבים לפי דפי היחצנות הם "הרכב קומדי רוק ראשון מסוגו בישראל" (?), חבר'ה המגיעים מתחומי המקצועות שגורמים אושר לאמא הפולניה. יש כאן משפטן – ליאור דראל, עורך דין

הצעה לשינוי סגנון אצל שרון חזיז שמגיש Henree. מדובר בלהיט מ-1994 שבאמצעותו סללה חזיז כביש ראשון בקריירה שלה. והנה הברקה: לוקחים את הטקסט של "קח אותי לשם" (היא מבקשת ללכת אחרי הטירוף שלו, לחטט בחלום שלו)  וסוללים מחדש. איך?  מייצרים

שלפתי את האוסף הזה מתוך איזו ערימת דיסקים שהמתינה אצלי בסבלנות ראויה עד הלום.  העטיפה – לא ממש משכה אותי, גם שם הדיסק "ספורט 5" ממש לא הצית בי משהו מוסיקלי, שלא לדבר על הדליק. ואז קרו דברים טובים. כמעט

 "עד מתי על הגבול אשוטט/ עם לב שמקשיח וזין רוטט"   אלבום סולו ראשון לשאנן סטריט. המוסיקה – פיוז'ן עם כל דבר, קלאסי, אלקטרוני פאנקי. ג'אז. מזרחי. ראפ. אחרי שהקשבת ל-13 קטעים, ברור שהעיבוד והתזמור הם כאן פקטור רציני. התחושה

יש לי בעיקר מילים טובות על הצמד, גם בפורמט הקולי הייחודי של יוסי חורי את ניסים מנחם, במחצית הראשונה של ימי הצמד, ואחרי כן בשילוב של אורי הרפז באוריינטציה של עיבודים עשירים, שהבליטה השימוש האפקטיבי והמצוין בגיטרות אקוסטיות. 22 השירים מתוך

הפתיחה ה"קלאסית" (מיתרים נטו) מבטיחה כאילו משהו אחר. ההמשך אינו אמם אנטיקליימקס, אבל גם לא יצירת פאר. טל שגב מבשר לנו בטון עצבובי משהו, שהיא כל כך יפה, עד שהיא פשוט לא יכולה להסתיר את זה, וגם מי שאינו פוזל

"לב" היא המילה הכי נפוצה במה שמכנים – "הזמר הים-תיכוני". הלב, שר משה פרץ, מחפש תשובה, הלב נשבר, ורק כשהיא בסביבה היא נותנת לו קצת תקווה. טקסטים כאלה הולכים כמו פופקורן. מבקשים מחרזן לפי משקל לייצר, והוא שם על האש.

יש כאן סיפור אישי כואב של הילה הררי (למדתי מדפי יחסי הציבור) על בעלה שחלה בסרטן באמצע התקופה של טילים שעפו מעל עירה, חיפה. אסרף כתב לה דווקא שיר של חיזוק שאומר  לאהוב – באשר תלך –אלך איתך, גם בלילות

 "שנות דיו" הם תקופת הזמר רוני ג'יימס דיו בבלאק סאבאת', והתקופה הזו  זוכה להכרה מחודשת – ובצדק רב.  יש טוענים שלפני בואו, כלומר באלבומים האחרונים של אוזי אוסברן, בלאק סאבאת' הייתה בירידה משמעותית. ואמנם, על דבר אחד אין ויכוח: כשדיו

נ'דור מנסה להיאחז בשורשיו הסנגליים, למרות שהעולם מצפה ממנו לחידושים באוריינטצית  "מוסיקת עולם".  הוא  ניסה לחזור לפולק  המקורי.  מה שיצא זה אלבום אקוסטי שבו נ'דור משתמש אמנם בכלים אותנטיים  (קורה, קסאלאם, ריטי, סאבאר) אלא שחלק מהשירים מזכירים את גל הפופ

מנה שלישית בערב הנוסטלגיה של "פסטיבל הקצב":  על הבמה מתייצב הזמר הותיק  דני שושן.  מאחוריו ולצידו המתופף יזהר טננבוים,  יואל שין ועדי הלל בגיטרות, נציגי הדור שנולדו אחרי. שושן יזמין מאוחר יותר את הגיטריסט חיים רומנו לאזכר במשהו את מי