שירים חדשים

לא חבל על המנגינה היפה? ניסיתי להיכנס לנבכי הטקסט של גיא ויהל. נכשלתי. הסיפור מובן לו או לה. לא לי. מה קרה לה? למה למרות שכואב לה – יש לה אושר? מהו המקום, שבו השמש לא שוקעת לעולם? האם מדובר

יש עוד דרך להקשיב לשירים של קורין אלאל. בנובמבר 2013 שמענו את הביצוע הזה בפסטיבל הפסנתר מארח בסוזן דלל, בערב שנקרא "לתמונה נוספו המון צבעים". המעבד והמוסיקאי מיכאל גוטליב העביר את קורין למגרש מוסיקלי אחר – עיבודים לרביעיית מיתרים. הקונספט

מילת המפתח של לימור בלס לתיאור הליכה נגד כל הסיכויים היא הימור. בעיה לוגית: האם "קפיצת ראש" אל תוך מים רדודים אינה יותר מאשר הימור. היא הרי גובלת בהתאבדות. בלס הולכת מקצה לקצה – מחוסר תעוזה לסיכון של ממש. כדי

מתחברים למוסיקה שעושה חופי קיץ בעין ובאוזן? אישית, חולפת לידי, הגם שהיא חיונית לתחושה אסקפיסטית בביצה המקומית על רקע הביאוס הכללי. "מקסיקאנה" היא מוסיקת חופים מכוונת למועדונים, זרם מילים ממוחו הקודח מחום הקיץ של זאב נחמה, שכל מה שמעניין אותו ואת

הגבר הדפוק מתבכיין. לא מספיק שהיא עוברת ממיטה למיטה, היא עוד מתלוננת שהיא בודדה. הוא היה אחד מקורבנותיה. עכשיו התפקח/התפכח. ("הייתי שיכור") לפי המוסיקה, שרון הולצמן אכן חוזר מפוקח ומפוכח. פופ לכביש הראשי. ראשוני, פריך, בהיר. אם פופ צריך לייצג

הקול מדוכדך-מפוקח. הפניה אליה (ילדונת) היא תרשים מילולי של מאווייו. שיר על פערים בין הזיה למציאות, בין עבר להווה. הפער הוא שיוצר/מפתח את הדמיון. גם אם קווי דמותה של הנאהבת כבר היטשטשו, הוא יודע במה חשקה נפשו – לדמיין אותה

תגישו תלונה נגד המבקר: עזוב אותך, אתה לא תשנה דברים. מה אתה בכלל מתעסק עם זה? הרי זה לא הראש שלך. משהו ממש לא קורה פה.  למעשה, הכל בנסיגה. דודו אהרון אינו הסיפור. אהרון הוא משל לא רק מוסיקלי. הוא

כוכב המיינסטרים הים-תיכוני התורן כבר סולד אאוט, ערוץ 2 בעקבותיו. האם החמצנו את המומנטום? האם הכוכב חמק מבלי שהבחנו בו? בסוף השיר נרגעתי. יש עוד תואם אייל את שלומי. מי שחיפש – בבקשה. קצב משמח לבבות מקדם את הסלסול הכאילו

אריק איינשטיין שר מזווית אבהית דואגת "כמה טוב שבאת הביתה". דרור משען שר מנבכי ליבו – כמה טוב שיש בית, כמה טוב שאתה נמצא בו, ובמיוחד בסופשבוע. שניכנע לטון המלו-מלנכולי הזה? אני אתה והוא חשים את התחושה: אין כמו מוסיקה

מחשבות, חלומות, התפקחות – על המיועד האידיאלי. האווירה – מעט מלנכולית. אבל שירן אלעד יודעת לנטרל בהומור קל. לא מתבכיינת. המוסיקה – מעט פולקלוריסטית, מחוזות הסינג-סונגרייטר האמריקנים. האנגלית תאהב את השיר. הטון – נקי, נאיבי, חף ממניירות. מעבר טוב מהנמוך

מה רצתה להגיד? שעולם כמנהגו? שהחיים זורמים בשגרה ובמחזוריות מבאסות? שקיימת חוקיות מעצבנת של בניה והרס? מה חדש? – אין חדש. נדוש. יצא מעין ראפ בעיבוד מיתרים סטייל "הצליל של פילדלפיה". (ז'אנר סול משנות השבעים)  יוסי פיין במקום לתת לזמרת

מהי "קצת אהבה"? ניתן לכמת? מצד שני הוא לא ממש רוצה את ה"אהבה" שכולם מדברים עליה. האהבה שלו היא לא האהבה של כולם. למעשה, יש לו בעיה עם עצמו. הוא אינו מבין מה הוא רוצה מחייו, אבל יש לו תחושה

המסלול ברור. אביתר קורקוס הוא מסלסל בדם, אז לוקחים אותו לשם. דיקלה מסתמנת כאלט המזרחי, כמי שאינה ממחזרת שבלונות, אוריינטלית בדם, אקזוטית, לא פשטנית. ולמרות זאת, יש תחושה שהחלטה ללכת עם קורקוס, זוכה "הכוכב הבא" לנתיב אמצע ים תיכוני, מסוג שירי

כמה חארה כאן. למי לא נמאס. מי לא רוצה לברוח לאי בודד, לעשות אהבה. אבל כולנו פחדנים. לא אי ולא בודד. גם מיקי גבריאלוב לא מתיימר לברוח לאי שקט,  אבל לקח את השיר לכיוון של – אם המצב כל כך מחורבן,

אילו הייתי מקבל טקסט כזה לבחינה, הייתי ממליץ לכותב לחפש פח לפני שהוא שופך את הלב על הדף. זה טקסט ברמה של מישהו שנדרש להצהיר "לא יודע לכתוב". השיר נכתב ע"י אליעד נחום ורון נשר, אבל מתברר שהשניים גרועים מהאחד.

במחלקה לזיהוי קולי יספרו לכם, כי אין שני אנשים בעלי קול זהה, ממש כפי שאין שתי טביעות אצבע זהות. כנ"ל – אין שני אנשים בעלי נשמה זהה. יש פעמים, שאנחנו שומעים את הקול שבתוכנו, הנשמה שמדברת, אבל לא ממש מאזינים לה,

מתקפת התרפקות של שניים, שאם היו מספרים לי כי נועדו, הייתי מרים גבה. גם כשעמיר בניון חבר לישי לוי, הבנתי, שאין לי מושג איפה הגבול כשמדובר בשתפ"ים במוסיקה. ישי לוי חכם. גם מוש בן ארי מבין, כי כל הדרכים מובילות

הייתה או לא הייתה? האם חלום בלהות הייתה? רן שפירא עדיין אינו בטוח שהוא אכן מה-שאומרים-עליו, שהוא מטורף, או בשפה מדעית – "סכיזופרן". הבעיות, שהמצב מעורר בינו לבין עצמו, ומול מי שעליה הוא אומר "התחלנו לגעת" – עומדות במרכז השיר,

הייתם בחתונה מקומית לאחרונה? אוכל – צרבת. רמת רעש – דרושים אטמים. מוסיקה – כפיים שיורדת לרגליים, מילים פשוטות: אין חתונה בלי מזרחית ים-תיכונית מאגפיה השונים. "נסיכת הלבבות" (גם השם נשמע פלסטיק) תיכנס בין כספת הצ'קים לסלט מיונז מאתמול. בשירים האלה יש

ליאונרד כהן שר – Dance me to the end of love, ולא סתם – אלא עם כינור בוער. אצל זוהר רביץ שום דבר אינו בוער. מציג קודם כל את הבעיה שלו,  העובדה שהוא פוחד לרקוד. גם הוא רוצה להגיע רחוק

הפרשנות של נדב ברנע לוקחת את השיר הדרמטי של פורטיס-סחרוף הזה לקצה חדש – מלנכולי יותר מאשר הגרסה המקורית. ברנע מיזג כאן תחושות אישיות עם דרישת הנרטיב – תוכן סרטה התיעוד של עדי סדקה "השד לא כזה נורא" (של יס דוקו),