שירים חדשים

געגועים כישות. הווייתם חזקה ממנה – יפה ממנה. אבל קיומם תלוי בהווייתו-מבטו של האהוב. בלעדיו – אינם. הם ירהיבו מבט אל מבטו שעומד ותלוי למרות שהוא בגופו כבר לא כאן. רות דולורס וייס מנסה להמחיש את עוצמת הגעגועים כממשות קיימת

בקשה לימים טובים יותר, ואולי, מעבר לבקשה – ביטחון שבוא תבוא עליו שנה טובה. יש בשיר מים וים ופרפרים במשחקי לשון מטפוריים נחמדים, דקות מתוקות וליטופים של השמש. נשמע כטקסט ברירת מחדל. המוסיקה הסימטרית של אוהד חיטמן מתנגנת בקלות נעימה,

יאללה, בכפיים. ברגליים. בקצות הציפורניים. מי לא רוקד כאן? תקום, חביבי. תצטרף. מה אתה יושב ככה. אז זהו, שאני יושב ככה, כי לא בא לי, למרות שבתוך עמי אנוכי יושב. יושב, אבל לא רוקד. מישהו אמר את זה לפני: אם

אין הסבר ואין שליטה על תחושות כשהן לפתע משתלטות. מה שנראה מכאן הוא לא מה שנראה משם. במקום מילים מתנגן "שיר מוכר". תעתועי האהבה. המתח בין שרידותה לחמקמקותה – בעיניה. שיר שמתנגן במנגינה וקצב ידידותיים, עיבוד פופ מאוזן ותומך, מה

"התחברנו כמו ציור ישן של מגריט", שר דני רובס על הקשר ביניהם. התחרז לו עם "אצלך זו התחלה אצלי האחרית". אם הצייר מגריט מרמז על משהו סוריאליסטי – אז כמו בציור, חיבור חלקי המציאות ביחסים ביניהם אינו הגיוני בגלל הפער

גם אביב גפן יודה שללא העולם החדש – הקליפ היפני של השיר לא היה נולד. הוא (הקליפ) רץ לפני השיר, וכמו בהרבה מקרים בתולדות הקליפים המוסיקליים – מדובר ביצירה אומנותית בפני עצמה, שהקשר בינה ובין השיר נע בין אפשרי למקרי.

יכולים לשאול: עכשיו הוא נזכר שאין אצלנו מה שנקרא "זמר מחאה" אחד לרפואה, כזה שיהיה פה לכל החבר'ה שלימדו אותם שטוב למות בעד אדמה. באיחור של ככה וכמה עשרות שנים, מציע אריק ברמן שיר מחאה סטייל שנות שישים טוב לכל

גיא ורועי זו-ארץ ממשיכים בקו הלדינו, אותה לשון ספרדית-יהודית בת 500 שנה, שהיא חלק מתרבות עשירה שעשתה עליה יפה לארצנו. המטרה היא להנעים בזמר מלודי נוגה-נעים, ולא להכביד בהיתוכים אלטרנטיביים, פיוז'ן, הפקות אלקטרוניות וכו'. אם אפשר לקרב את הטרדישן למיינסטרים –

אריק איינשטיין אהב לשיר אברהם חלפי. שירי חלפי הם חלק מהזהות האומנותית שלו. הגורל והזמן כמוטיבים מובילים. השירים האחרונים שהקליט טרם מותו היו של חלפי. השורות מבליטות את גודל האירוניה: הגורל פתע נכנס הביתה. ומודיע: "היכון בן אדם, היכון". אריק

אז מה קרה שם אחרי שעפו לשמיים ונגעו בהם, צחקו הרבה אחרי שראו את הנוף (מה מצחיק בנוף?) וגם – הביא לה "פרח במקום אס.אם.אס" (לא קראו לזה פעם "מכתב"?) מאיה בוסקילה עדיין מאמינה במלודרמה מופרכת (מילים) בקצב אלקטרוניק דאנס

שיר רגש שמציג את שיר לוי באחת הפסגות שלו, באינטונציה יפהפייה. בהבעה טעונת נשמה. קרא עוד

שם השיר הכניס אותי לציפייה מסוקרנת. משה פרץ שר על מלחמה? הוא השתגע? למה לו מלחמה? הקהל שלו לא אוהב ממנו שירים על מלחמות. לא שלום ולא מלחמה, לא שמאל ולא ימין. שלא ישתנה לו לפתע פתאום. אחרי שתי השורות

האם גם אתם שומעים כאן עידן רייכל? הייתי מפנה את השאלה גם לגלעד שמואלי, שחלקו במוסיקה של עידן רייכל לא יסולא בפז. בעיקר – בפזמון החוזר. לא חייבים אוזן מוסיקלית מיומנת כדי לזהות, לחשוד אפילו בפלגיאט. מה זה השקט הזה

יש אהבה למרחקים קצרים, חזקה, לוהטת, ישירה מאוד. אין לה תאריך תפוגה, אבל חייה עשויים/עלולים להיות קצרים מאוד. מה הלאה? או שהיא מתפוגגת עד אובדן, או שהיא נטענת אנרגיות שונות מאלו שהיו בראשיתה, שורדת למרות המהמורות שבדרך וצוברת עוצמות מחודשות.

אהובתו השיגרה. מה כל כך טוב בשיגרה? שגרה משדרת התמכרות להרגלי חיים, חוסר רצון לצאת מאורח חיים רוטיני. יש רבים שמתנהלים ככה. כלומר – טוב להם בשיגרה. רק שלא יהיה גרוע יותר. שגרה היא האויב של האמן. אמן מקורי שאינו

השוק מוצף בשירי אינסטנט על אהבה ושברונה. מילים מתיפייפות "פלשת לשדות שלי", "היית בסופות איתי", "ימים ולילות מתחלפים כמו תמונה", "השארת רסיסים סביבי". לא חסרים יצרני-משרבטי מילים לשעה לצורך "שירים מְרַגְּשִים". מחברים למלודיה יפה, מתקינים עיבוד אקוסטי מרכך ועוטף בחום.

נער בן 16 שר שיר אהבה למבוגרים. יש לזה שוק. כל מה שנדרש הוא קול יפה. העתיד אולי יוכיח כי צומח כאן איזה אייל גולן חדש. אגב, אייל גולן היה קונה את השיר, אם כי לא בטוח שהוא היה הולך

בטוח שדן סלומון מאמין בדרכו. הבעיה היא שאמונה לבדה אינה מספיקה כשמדובר ביצירה. אפילו שירה רגשנית מלאה כוונה עדיין אינה מבטיחה גדולות ונצורות. הטקסט הזה הוא צירוף מאוד שבלוני של אמירות נדושות-סתמיות. לשאול עד כמה אתה מאמין בעצמך – הוא

רואים לה בעיניים. נכון יותר: הדובר בשיר רואה לה בעיניים. הוא קורא אותה ומשתתף בצערה. לא רק משתתף בצערה, אלא מספק לה טיפ פסיכולוגי שימושי: תני לעצמך לבכות כי "אין שום סיבה להחזיק את זה". כפיר בן ליש שר את

לפי הדף המצורף, יוני פוליקר כתב את השיר על אחיו קובי שנספה בעת שירותו הצבאי (*). השיר נשמע יותר נוסטלגיה נוסח פופ שנות השישים מאשר שיר כאב המתעמת עם הטראומה. יוני מספר על ימי שישי והחברים בקריות, על תקופת הצבא

על איזו מחלה בדיוק שרה נעמה כהן? מה בדיוק השתנה בעולם הזה? בת כמה נעמה שהיא יכולה להשוות את החברה של פעם לחברה של היום? גם פעם היו "לבבות סגורים" – שנשארו סגורים. בעיות סגירות אינן דווקא תוצר של חברה

גבר בוכה בלילה בגלל כניעתו בקרב על דמותה של אהובה שנטשה. לא רק לקחה איתה את שמחת חייו, אלא התמסרה לאחר. או-הא. אשרי המאמינים לאייל גולן, שהוא רוצה לחזור לגלימת הנזיר. אבל זו אינה הבעיה.  אם ללכת על מבחן הטקסט

צערו של יענקל'ה רוטבליט חלחל לליבו של מיקי גבריאלוב. הלחן, הטון משדרים את עומקו. האם לגיטימי לייפות את העצב? הדיכוטומיה הזו קיימת בשיר הזה. הכאב קשה, הצלילים , גם כשהם אינם מביעים שמחה, יפים בעצבותם. גבריאלוב ייפה את העצב. העניק לו

האם ביטחון גמור במישהו – הוא ערובה לאמונה החלטית בו. התשובה לפי נועה קורנברג היא – אל תאמינו אפילו בוודאות עצמה. בחיים כמו בחיים, אתם צפויים להפתעות, לאכזבות. "גם מי שפעל לפי ההוראות/ יתעורר שדוד, יחפש תשובה". יש בכך הרבה יותר