"בראשית ברא אלוהים אותך ואת התנ"ך ואת האהבה", שר ישי לוי באלבומו החדש לאהובה. את ה"חוכמה" הזו של נורית בת שחר צפריר (שניסתה טקסט אהבה בהשראת דימויי שיר השירים) בלחנו של רמי קליינשטיין, לקח המעבד יעקב למאי לאולם השמחות הים-תיכוני.
הגם שזה אינו פסקול טיפוסי, הוא נוצר לסדרה בת 8 פרקים שסולן פו פייטרס, דייב גרול ביים עבור HBO (רשת הכבלים האמריקאית), המתוארת על ידיו כ"מכתב אהבה להיסטוריה של המוסיקה האמריקנית". הלהקה הקליטה שיר אחד בכל אחת מ-8 ערים, בהם
"מים, אוויר, אדמה ואש" – שם יומרני מעורר ציפיות למשהו דרמטי, אבל אחרי 11 שירים אפשר להפעיל צפירת הרגעה. שום דבר מחולל סערות אינו מתרחש במוסיקה של יוני פוליקר. בשיר הנ"ל, פוליקר מסמן מטרה צנועה – "מה שביקשתי שיהיה לנו
אחרי ארתה פרנקלין, מגיע גם אלבום הקאברים של אנני לנוקס. האם זהו סוג של תהליך אבולוציוני שעוברים הזמרים הגדולים (ראו רוד סטיוארט). לנקוס הייתה פעם ממובילות גל חדש בבריטניה עם להקת "יוריתמיקס". כאן היא נשמעת זמרת Soul. היא צודקת: יש
שיר אחד מושר בלבד. Louder Than Words – שמסיים האלבום. כל השאר – קטעים אינסטרומנטליים. גם האינסטרומנטלי מספר סיפור. הצליל הקודר של Things Left Unsaid לוקח למחוזות מוכרים. It's What We Do מעורר געגועים של ממש. מי האמין שפינק פלויד
יוסף איסלם? קט סטיבנס? מה הוא רוצה להיות היום? הפשרה – יוסוף/ קט סטיבנס. מה ש/ברור אחרי הקשבה לבלוזים שלו – המוסיקה היא יותר קט סטיבנס מאשר יוסוף האיסלמי. יוסוף/סטיבנס שר בפתיחה בלוז ספקנות מפתיע: I was born in the
ההרכב מלוס אנג'לס חזר לריק אוקאזק (מלהקת ה – Cars) שהפיק בעבר את אלבומיהם Blue ו – Green. אוקאזק לא עבד איתם מאז 2001. חותמו ניכר. הסולן, Rivers Cuomo, כתב ברגשנות על אביו, דרשן, שחזר לחייו אחרי שנים רבות. שיר
ה"ארט" של פרינס חסר זמן. האלבום נשמע היצירתי ביותר מאז Purple Rain. זהו פרינס הישן והטוב שמנצל כל שבב בטכנולוגיה החדשה כדי להעשיר את ההיי אנרג'י שלו (Art Official Cage) בפאנקי של The Gold Standart, בלדת סלואו טמפו כמו Breakdown
האושר של אמנון פישר – הוא בעצם הוצאת ספר-הדיסק הזה, מהודר מאוד, מושקע לעילא מכל בחינה (עיצוב ויזואלי, הפקה מוסיקלית), אלא שאחרי השיר העשירי, הייתה הרגשה שהוא חלף על פני עצמו (או על פני האושר)במוסיקה, שיש בה לעיתים יותר יומרה
לא יודע מנין הורדתי את הדיסק הזה. תום יורק המליץ על BitTorrent. מנסה לבדוק שיטת מכירות חדשה כדי להתמודד נכון עם משבר המכירות הגדול בעידן שדיסק של פעם כבר אינו דיסק של פעם. אלבום סולו ראשון של הרדיוהיסט מאז 8 שנים
היכנסו ללילה של יואב אסינג. חשוך וקודר שם. עצוב שם. גם מזכך. אוירה חלומית משתלטת על אחדים מן השירים, ותודה לאמיר צורף, שעל העיבודים וההפקה, שהעשיר בשכבות סאונד, שמעצימות את הנרטיב, תפאורה מוסיקלית, שבלעדיה – ההצגה של אסינג הייתה כנראה כחושה.
מילים ושירים כמו מים משאירים איזו דרך לצמוח, אולי להכות שורשים. אתה צריך רק להקשיב לעצמך. הייתי ממליץ להקשיב גם למיטל מיכאלי ועציון מאיר. קול ליד קול. קול בתוך קול. שיר פותח באלבום חדש, המספר על חיפוש עצמי. מוסיקה רבת
הקול הזה שמחלחל בחספוסו המסתורי שר "זה כמעט בלוז". נכון, זה לא ממש בלוז. הקול כבר בן שמונים שנה, רוצה לעשות בלוז, כי עולמנו מלא בלוז. מה שהוא ראה, מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש, המסקנה שהוא מגיע אליה: "אין
האם להסתפק ב – A Heartbreak, הפותח? בימים ששירים הם הסיפור ופחות אלבומים, היינו יכולים לנטוש את האח והאחות האוסטרלים כבר בשלב זה. יופי של שיר לכביש הראשי. אבל גם ריק רובין המפיק האמריקאי, שהחתים את צמד הפולק-רוק והביאם מאוסטרליה
לקראת אלבומו החדש Tell ’Em I’m Gone, מוציא יוסוף/ קט סטיבנס, כוכב השבעים שהתאסלם, שני קאברים. האחד ל- Dying To Live, שירו של אדגר וינטר מ-1971. השני ל- You Are My Sunshine, שיר קאונטרי מ-1939. שני השירים – לא משהו
11השירים הם צלילה לעולמו הסבוך והמתוסבך של רן שפירא, שמנסה לגעת בכאב, גם למצוא מפלט והצלה. למעשה ניסיון לתחקר את הכאב, לבדוק מצב נפשי, לרדת לרזולוציות של אני-מול-עצמי. הוא מורכב מזיכרונות ("בלוז לילי"), תיאור מצב נפשי ("סכיזופרן", "כאב"), עקרות יצירתית
לא איש פיוטים אנוכי. המסורות של יהדות המזרח אינן תחום התעניינות שאני מטפח. המושג "שורשים" מכניס אותי ללחץ מסוים. אני משתדל להבין את הצורך לחבור לנכסי השירה של העם היהודי לדורותיהם. מצד שלישי, כשאני שומע יסמין לוי שרה לדינו, אני מוכן
את הכתיבה של אדם דוריץ Adam Duritz הגדירו "החוליה החסרה" בין ברוס ספרינגסטין וואן מוריסון. Palisades Park, הראשון בדיסק החדש, מאשר את התיאור הזה. שיר של שמונה דקות הנפתח בצליל חצוצרת ג'אז מפתיע. דוריץ שר בקול מתייסר אותנטי, בתחושת ניכור.
פשטות? לא בדיוק. קראתי והפכתי בטקסטים. מילים פשוטות: – מצאתי עצמי מנתח שירים. הנטייה הטבעית היא להקשיב למוסיקה בלי להיות צמוד לחוברת הטקסטים. לקרוא טקסט פעמיים-שלוש, לרדת לעומק הגיגיו של אביב בכר, ואז להתחיל להתייחס אל המוצר השלם – עבודה.
עוד שנייה יגיע סתיו, שר מיקי גבריאלוב. המוסיקה – עולם יפה נטול טראומות ובלגנים. קליטה, סמבאית מחויכת, צליל חצוצרה מאיר של עדי מאירי. גם כשגבריאלוב שר "היא אומרת לי שנמאס לה כאן" ו"זה מקום מוטרף וגם מסוכן" בשיר הפותח, המוסיקה
צודק אביב גפן. יש קסם בכאב. כמעט כל האלבום הזה הוא כאב קסום. מלנכולי שירד מגג הרוק כדי להינעל בחדר מחשבותיו המתפכח. עוטף עצמו בצליל כינורות משכך כאב. סינגר סונגרייטר של מהלכי פופ מחניפים, אך לא מלוקקים. בודק את עצמו
הורדתם בחינם? – שווה! אם יש להקה שממשיכה להמציא עצמה מחדש ולהישאר אמינה – זוהי U2."שירי תמימות" החדש שומר על סטנדרטים של אלבומי מופת כמו The Joshua Tree משנת 1987, Achtung! Baby משנת 1991. די לשמוע את הטון של בונו,
פרויקטים מוסיקליים של יוצרים-מפיקים מקומיים מוצאים דרכם אל הזרם המרכזי של הפופ. זהו אפיק פופ, בו יוצרים בוחרים לעצמם מבצעים שונים ההולמים את האוריינטציה המוסיקלית שלהם. עידן רייכל התווה דרך קוסמופוליטית נפלאה. עופר מאירי יצר סגנון משלו – במטרופולין. שמוליק
עד עכשיו, כשדיברנו על קונטרה-בסיסט יצירתי במוסיקה המקומית-עולמית, אמרנו – אבישי כהן. מעכשיו יש לומר – אדם בן עזרא הבחור, הכובע, הקונטרה בס, הקונטרה-בס-צ'לו. הכישרון. תזיזו את הכלי לקדמת הבמה. האוריינטציה: להתקרב לשמיים. בינתיים, הוא בתחילת-אמצע הדרך. לא מסמן גבולות. יוצא למסע
ענת אסתר חיטמן צריכה לצרוח. לא לברוח, לא לשכוח, לא לדחוף, לא לדעת, לא לגעת. רק לצרוח. כך היא פותחת את אלבום הבכורה שלה. עשיתי עליה גוגל. קיבלתי כמה צפוי – "רוקרית", "נותנת בראש". גם הדף שנשלח עם האלבום מכנה
סינגל שני של Moz מתוך האלבום הממשמש ובא בעל השם המתריס World Peace Is None Of Your Business. שיר שעוסק בילדות ובהתבגרות. בטון המלנכולי אי אפשר לטעות. גם במוסיקה. זה מוריסי בעיבוד בס אנד דראמס. נשמע כאן במיטבו. כלומר –
להמתין 23 שנה לאלבום חדש של להקה. מד ציפיות? בשמיים – למי שזוכר חסד נעורים. אכן: הראשון של להקת האלט-רוק (שמלכד 3 אי.פי) באורך מלא מאז Trompe le Monde של 1991. המפגש המחודש של פרנק בלאק- בלאק פרנסיס, היוצר המרכזי
כמעט צפוי שאחרי מותו, מוצאים-מגלים את השירים "האבודים". אצל ג'וני קאש זה כמעט מתבקש. קאש היה ונשאר רלוונטי – בטח בתחום הקאונטרי מיוזיק. האיש בשחורים, אגדה בחייו, שמת לפני 10 שנים, "חוזר" עם שירי קאונטרי במיטב המסורת. מספרים כי שנות השמונים
מיכה ביטון הוא טרובדור מקומי, ששר שירי פולק צבועים בצבעי מים אוריינטאליים רכים. השירים בדרך כלל נוגים, לא דרמטיים, לעיתים עטופים בצלילי מיתר קלאסיים. קול רגיש, מתרגש מתגעגע, כשהוא מזדהה עם חוסר האהבה של "מיקי", נוגה ומתכוון כשהוא שר "ולחיות
האיש עם הגיטרה עצר את נסיעתו בכביש המהיר, ירד לשביל צדדי כדי לבדוק האם מעיין יצירתו עדיין נובע כמו פעם. בשנים האחרונות, היה חשש כי יבש. הקהל חזר להתרפק על נכסיו הישנים, אבל דני רובס הבין שבלי חדש – אין
