ביקורת סינגלים חדשים

נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) לוקח על עצמו את תפקיד החברה ששופכת את כל מה שיש לה להגיד עליו (האהוב לשעבר) ועל התקופה המחורבנת של אהבה כפוית טובה. את כל מה שיש לה להגיד – הוא אומר, כמו כדי להזדהות ולרדת

תעבירו לפסיכולוג את המשפט: "אני לא הצלחתי מעולם לחיות את החיים שלי". זיו רובינשטיין ישמח לשמוע אבחון מצב. הוא הרבה יותר חזק מהמשפט "השדים שבראשי/ יוצאים כבר במחול/ ודימיוני נכנע לתעתוע",  או אפילו האמירה האקראית "בין השקר לאמת/ ישנו מדבר

מה הטעם לערבב צרפתית ועברית? מה הטעם לחגוג במרוקאית?  הא והא תליא? ומה מתי כספי עושה עם השחקן הצרפתי גד אלמלח בסמטאות השוק במרקש? כדי לקבל תשובה חלקית, חזרתי ל"מוריס והיונים" ו"נחליאלי" של מתי, בדיחות-פרודיה מפילות מצחוק .  זוכרים? גוגל

תשאלו איך הסולטן הגיע לספת הפסיכולוג של רועי ניצני כולל המשפט בערבית בסוף השיר.  ניצני מקונן על נתק בינו ובינה.  משהו השתנה אצלו. האם טראומה כזו משנה את האישיות? "זה לא אני לא אני לא אני/ לקח לי קצת זמן

שפת השיר – מכתב פרוזאי מאשים מאוהב מתוסכל לאהובה מתסכלת ללא ברק פיוטי. את המילכוד ביחסים הלחין לורן פלד כסטורי טלר מדוכדך במוסיקה שמספרת את הסיפור מהזווית השל מי שמודע למצבו האמביוולנטי. הטוב שהפך אכזרי, האהבה שנהייתה בלתי אפשרית. הפתרון

תוגת הרגיש הקיטשי – בזה לקרן פלס אין מתחרים. לקחה את השבירות הכללית, את החיים בפחד ונתנה להם מנגינה והרמוניה נוגים וענוגים. בקליפ זה מגיע עם שדות וים וחיוכה המתייסר. פלס שרבטה מיני קלישאות פסיכולוגיסטיות על הכלל  בהתפייטות אסתטית מיופייפת

הראפר  מפציץ בשאלות ובתהיות. מי אני, מה אני, אנה אני בא ולאן אני הולך. ראה אלף מטרות. לאן לכוון? האם "עולם אחר" יציל? המוסיקה? אז כן, מירוץ החיים מבאס, עד שמאבדים תחושות. המסקנה גם היא מוכרת ונדושה: אם אין אתה

ליאור טבת מסכם חיים ומדינה בשיר ראפ, או ליתר דיוק – ספוקן וורד מעוטר בשירת מקהלה נשית. זה שיר פשוט על ציפיות שנכזבו. הדברים נאמרים כמובן בדיעבד. היבט האכזבה הוא הסטורי אנושי ממרחק הזמן. הררי האכזבות נערמים לאחר ההתרחשויות. יש

בנים, מה אתם מציעים לה? היא תעשה מה בראש שלה. הולכת חשוף. את הזהב שרואים עליה קנו לה באל. איי. היא יוצאת למסיבות בלי כסף בארנק, נכנסת לחנות בלי מזומן,  למרות שיש לה ערימות בבנק. אין בעיה: כל אחד רוצה

חשים שהכותב חי במקום שבו מתלקחות מלחמות. השימוש בהן הוא פיזי – "שתיקת התותחים" ומטפורי – "מטחי שרב רועמים בשמי הסתיו". האמירה דווקא אופטימית: במקום בו מתחוללות מלחמות יש תקופת רגיעה של שגרה הבולטת בשלהי הקיץ: "אנשים לובשים לבן /נשים

עובדה שאין עליה עוררין: אב אוהב את בנו מכיוון שהוא בנו, והסגולה הזו – להיות בנו של האב – אין שום מעשה שיוכל להפר אותה או לפגום בה. השאלה עד אנה? לשם כך נטה את הפועל רגש. נקבל מכל הבא

האם אפשר להלחין ולשיר תחושה אפוקליפטית? תקשיבו לשיר הזה. עומר קורן מנסה לשדר אותה. התזמור האלקטרוני, הטון הנלאה מייצרים את האווירה ההזויה.  משהו קרה, אבל יש נתק. היא לא עונה. המעלית נתקעה במפלס התחתון. אנשים רצים במדרגות. המילים אינן מנסחות

עילי בוטנר תפר ליהורם גאון  ברכה לשנה החדשה לפי מידות ישנות. tailor-made. בוטנר סובב את מחוגי הזמן לאחור. שמע את גאון בעיני רוחו, כלומר הכי גאון והכי קלאסי-גאון. מילים? השיר נשמע כאילו אנו חיים בתש"ל. (1970) עידן חדש, האקלים משתולל,

איך קרה שמכל הרגשות בעולם, מה שמתלווה תמיד לאהבה הוא דווקא הפחד? שני דברים ברורים אפשר לומר עליה, על אהבה. האחד הוא שהיא משאת הלב הגדולה ביותר של רוב בני האדם. היא נתפסת כמענה עמוק לכמיהותינו ותהיותינו, לחוויות החיים האולטימטיביות.

האם הטקסט הזה נותן תשובות למהות הקיום? זה שיר אמונה המנוסח בסוג של חשיבה המדקלמת עקרונות חיים. השיר אינו מבטא אמונה בצורה של תפילה אמוציונאלית אלא באמצעות שירה מדידטיבית המבוססת על אמירות סרק כמו "מאמין שאני אלון בסלע",  "העצב הוא

מסכנים הרומנטיקנים של המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. כותב שורות אלו מתבקש 3-4 פעמים בשבוע להשתתף בצער הדואבים. היה לנו כל כך טוב, ורק הזמן יספר את הסיפורים הנפלאים שנרקמו ביחסים בינינו. שר לירן דנינו. ואז יגיע משפט מחרב כמו "לפעמים

את מר לבבה וביאוסה על הגבר המאכזב שרה ספיר סבן בגוף ראשון רבים ("קבענו שתבוא") ובגוף ראשון יחיד ("וכשעצוב לי אני רק רוצה הביתה"), ואילו את העובדה שהיא לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה – בגוף שלישי ("הוא משקר"), כאילו

איזו הפתעה מרעננת. דואט מהסוג הנדיר, הלא צפוי. הקולות, צלילי הגיטרות. המנגינה הקסומה. דויד ברוזה ותומר ישעיהו מעדנים קולות כדי למצוא שביל זהב מוסיקלי מחבר. שיר אהבה לא פשוט. האינטימיות של לקנות פרחים ביום שרב לטו באב, לכתוב לה פתקים

וידויו של מי שהחיים לא חייכו אליו. כפיר צפריר משחרר מקבץ מבואס על בנאדם, שחייו מובילים לאם-אין-אני-לי-מי-לי. גם אלוהים נמצא בכתב האשמה-דכדוך. צפריר משליך הכל למצבור התלונות כדי להבהיר: אני מרגיש באסה, מתוסכל לאללה, כל העולם חארה, כולם נחשים, לא

יאיא כהן אהרונוב מציג לעצמו שאלות זהות של מי שממשיך לתעות בדרכי החיים. מתחבר לעצמו במקום הכי בסיסי. "תן לי להבין את העלילה/ רגע לפני שעת הנעילה/ בין עולם הזה לזה שבא". מילים פשוטות: מה הסיפור שלי? מי אני בתוך

אלוהים ברא את האדם – כדי שיחווה את את יופיה של הבריאה. יונתן רזאל מתייחס ליופי הזה שיש בו צלילים וצבעים ואור אלוהי, וכשאתה ער להם, אז אתה מאושר. אתה שמח. היופי נועד לאדם, כי  אם אין מתבוננים בו הוא

אלנתן שלום מתפייט על נושא הגעגועים. יש כאן מאמץ לכתוב "מילים יפות". החזרה על המילה "געגוע" גם בצורת מטפורה – "קמטי געגועים" אינה מיטיבה עם השיר. השיר נפתח בטון נוגה שמתאר סביבה עירונית לעת ערב, שההתבוננות בה מייצרת רגש הגעגוע.

מה נשמע? ואללה, הכל בסדר "כסף בא וכסף גם הולך, הרחוב ממשיך להתלכלך, האדם בונה למרחקים, מצטופף בתוך גורדי שחקים". דורון טלמון שרה עולם כתמול שלשום, כמנהגו נוהג, אנחנו באותה סירה.מה רצתה להגיד? פה ושם יש אמירות העוסקות בהתנהגות המין

יש מצב של אהבה טוטאלית של עצמך – על הטוב והרע?  ליר (את שמה המלא של הזמרת לא קיבלתי) אינה מבקשת אהבה מוחלטת של עצמה במשמעות נרקסיסטית, אגואיסטית, אלא לחיות מתוך השלמה עם מה שהיא – לטוב ולרע, לשלוט במה

להקת "שלוה" מגישה מסר כמו בהאכלה בכפית. התובנה: קבלת האחר כמות שהוא, על רקע מפגעי המקלדת באינטרנט. בעיה: הטקסט שנמסר לחבורה כתוב בשפה פרוזאית, מלא קלישאות כ"בחיים לא הכל שחור לבן", "אל תסתכל על הקנקן", ביטויים נדושים כמו "מילים הן