ביקורת שירים חדשים

האיש יודע מה הוא רוצה מעצמו? מה הוא רוצה ממנה? אוהב או שונא אותה? שרק מספק מלל מבולבל על רגשותיו כלפי הנוטשת, מצטרף לגברים הבוכים בלילה. "גברים אינם בוכים" – זו האקסיומה שלאורה גדלו דורות רבים של גברים, בצירוף עלבונות

הערבוביה בין מלחמה, מחאה, השבת החטופים, הנופלים ("הותר לפרסום"), הניסיון להתנחם באהוב, הופכת אצל תהילה פרץ למלודרמה עתירת אמוציות. לא ברור אם הכל כלול בסיוט או רק השבת הקרוב לה. השיר מתפתח מכמעט לחישה בקצב איטי למבע רגשני על גבול

השירים עצובים, השירים מנגנים לו על גיטרה, גם "מנגנים אותה".  על הנייר – אחד השרבוטים היותר נדושים-משעממים של שיר אהבה שקראתי מעודי. מריחה אקראית של משפטים  שיאי חוסר המקוריות. מוסיקה לא יכולה להציל טקסט רע. יצירה היא שלמות. בכל אופן

החיים קשים?  עד כמה יכולים כותבי ראפ להיות נדושים. אבא איננו. אמא נלחמת כדי לקיים את החיים. חרמות בבית הספר. מול הילדות הקשה – מסיקה וריקודים. הרכב "הייפ קרו" משכפל אלף סיפורים דומים המסופרים בראפ אוטוביוגרפי. המוסיקה והריקודים כחבל הצלה?

מיהו גיבור של מלחמה? הגיבור השקוף או האנטי־גיבור, הגיבור הלא  סטנדרטי, כפי שהחברה מצפה מאיתנו., זה שעושה מעשים שנחשבים נועזים ומחרפי נפש למרות שהוא עצמו אינו מקרין דמות כזו? וישנו  גיבור בעיני משפחתו, למעשה כל מי שיוצא להילחם ומסכן את

נצא עם בר צברי לכביש הראשי לשמוע טון דאוג המסלסל בעידון שתי אהבות הכרוכות זו בזו. זו שמחכה לו בבית, השנייה – המדינה. האחת – ליבו פועם בליבה, השנייה – לא לשווא הוא הולך בשבילה. צברי שר מודעות לקונפליקט שנוצר

האם אפשרי להתיידד עם הכאב? ישנה דעה רווחת שכאב ועונג מנוגדים ואינם יכולים לגור בכפיפה אחת. אלמוג טבקה ורון נשר חברו לשיר ראפ כדי לענות על השאלה: אפשר להפוך את השחור לבהיר. בתוך החושך יש תמיד נקודות אור.  פירוט התשובה

סיעור מוזיקלי של יצרני פופ מובילים. דולי ופן את עילי בוטנר מצאו את הדרך לא רק הביתה אלא אל לב המיינסטרים. מה רצו להגיד? החיים עוברים, כל נגיעה – רגיעה, שיש עוד סיבה לחייך כשהיא לצידו, יש גם דמעות. ה"להגיע

בניה ברבי שר סיטואציה של חיים על כל הסיפורים שהוא פוגש – גיבור צעיר במלחמה, מישהו שהשתגע, ואחת שאיבדה הכל, ובתוך כל זה – הניסיון לשמור על חלקת האהבה שלו, התקווה שמתוך העצב הגדול יצא חיוך. גם המוסיקה נכנסת למעגל

שינגן לה כמו פעם, שתוכל לחוות עוד רגע כזה של נצח אפוף שתיקות וסודות ו"מלאכים של פעם".  המרחקים שעליהם האהבה  נמתחת אינסופיים. אחרי "פעם את לילה" זהו עוד שיר שבו  שי המבר נחשפת כמלחינה שמתרגמת את תחושותיה בזיקה נפלאה בין

מה אומר לכם אוקטובר? למיכל שפירא הוא אומר "אבן מכוסה באהבה ובפרחים". מבחינתה – כל אוקטובר יישאר שלו. כמו המנגינה של צ'ייקובסקי ("שיר סתיו"), שבהשראתה נכתב השיר. זהו שיר עצוב מאוד. הפסנתר, הקול פוגעים במרכז הרגש. היא מחפשת חיבוק חם

חיים בסיוט, אי ודאות, חרדות, ולא רואים לך את זה על הפנים. זה לא יעבור מהר.  מחפשים איזשהו מפלט, אבל גם אותה הוא אינו מוצא. בינתיים ממשיכים לחיות. רן דנקר עולה על הכביש הראשי כדי לספר את הסיפור. המנגינה והעיבוד

קול הנשמה של עמיר בניון מסלסל את הדינמיקה בין השלם לחלקי. הוא משתמש בירח כמטפורה למשהו שקיים ומשתנה על בסיס קבוע בדגש על הקבוע. פעם הוא למטה, אבל ללא ספק יעלה וישתקם אחרי השבר. הירח מקבל את האור מהשמש. הוא

הוי הוי, הוי עדן בן זקן בת 30. יש סיבה לבכי בטונים מייללים?  הבן זוג מנסה להרגיע: יש זמן, הכל מלמעלה וגם בנינו אימפריה,. 30 זה רק מספר, ותחשבי על זה שפעם ישנו מטר על מטר, עישנו סיגריה בגשם,  ואיפה

מנגינת האהבה לפי תומר הדדי נושאת את משקעי הסיפור האישי של האוהב. הדואט שלו עם צחי הלוי מכיל את זיכרון הכאב שנלווה להצלה. לא ברור מהשיר  מהות הדכדוך. מה עבר על הדובר, שרק בזכות אהבה נשאר בחיים?  הישיבה במרפסת, השבת

מה זה להיות ישראלי? נדמה לי שבמלחמה הזו חשפנו את הישראלי האמיתי. יש דבר כזה.  ישראליות היא האופן בו אנו מתבוננים על עצמנו מהחוץ פנימה. להיות ישראלי זה לקטר על הארץ, להסתתר מאחורי זהות אחרת, כשאתה בחו"ל, ועם זאת להסכים

השלישיה הזו מתה  להמשיך את המסיבה שהופסקה בפסטיבל נובה. משפחות מוכות ושבורות וחברים נמצאים עדין בהלם, ממשיכים לקבור חיילים, ואליעד את ערן יוסף ויונתן שגב כבר רוקדים את אחרי המלחמה. לא, אני לא חושב שיש לחזור בכל מחיר לחיי הנהנתנות

ששון איפרם שאולוב ואודיה שרים מדם ליבם – "את/ אתה הדם שלי". יש כאן דרמה מזרחית, סרט טורקי, ים דמעות, רגשות שפורצים כמו מהר געש. אני בטוח שיש מי שמעפים לשמוע קולות כאלה מתנים אהב אחרי שעברו כבר הכל  "ריבים

צער לנו, צער להם, משתתפים בצערנו ובצערם על נפול היקירים. מצד אחד – "היוצרים" חגי ויובל חן, ומהצד השני – גאיידה הזמרת בת העדה הדרוזית. זה שיר על כאב וגורל משותף על רקע המלחמה הגובה מחירים קשים. הם שרים בשתי

יוסף בך שר מלכוד אישי, מצב נפשי שאינו יכול לצאת ממנו. מצד אחד –  מתמכר לחומר, לתשוקה, מצד שני -מתבייש בעצמו ועם זאת קיים בו הרצון לשקם עצמו, אלא שהוא נמצא במעגל ללא פתח יציאה. הסיפור שלו עולה על הכביש 

טיפקס לא מסתדרת לי עם בלדה עצובה, אבל מתברר שה"חוקים" של עולם המוסיקה הישראלית משתנים בהתאם למצב.  קובי אוז אומר: אנחנו זקוקים לאהבה יותר מתמיד. אין ציון זמן מוגדר בשיר, אבל ברור שהוא נכתב על רקע טראומה לאומית שבעקבות השבת

בתוך מבול השירים שהציף אחרי אסון השבת השחורה, אני מאתר לעיתים שירים מקוריים שראויים לשידור והאזנה. נאור דנין חיבר את הזוועה עם הטראומה ועם התקווה. השיר כתוב באינטליגנציה פואטית גבוהה, דנין מצליח למקד את רגשותיו, מחשבותיו ומאווייו תוך שימוש באמצעים

טראומת האויב המחשיך עולמות ועוקר נטוע מול התקומה – רדיפתו של העוין וחידוש הימים כקדם. שירת רבים בגוף ראשון בשפה מקראית שכתב והפיק פטריק סבג בימים שהעולם חשך עלינו. פופ הופך דאנס שהופך טראנס. המוסיקה מתערבלת והקולות המתלכדים לשירת נשמה

אם מנתחים שירי פופ , מגלים שלרבים מאוד מהם ישנם מאפיינים משותפים, היוצרים את המבנה ה'קלאסי' של שיר בנוי לתלפיות. השיר של דניאל סלומון הוא כזה – ראוי להיות הדגמה בקורס לכתיבה יוצרת. המילים החרוזות היטב, הבית והפיזמן המהודקים. המנגינה