בלי להפחית כהוא זה מהביצוע המקורי הנפלא של עופרה חזה יאסו מעניקה עומק מחודש לשיר. לא תמיד שירת רגש שמטפסת לשחקים מוסיפה מימד אותנטי, במיוחד בתוכנית כמו "כוכב נולד", שמעצם טבעה גורמת למתחרים לסחוט מעצמם הרבה רגש. החשש הוא של
מהאוטובוס החם והצפוף, לקנות מכונית נראה כיציאה מהשגרה, או כמו שמתן פאר שר: למה לחשוב יותר מדי כשאפשר לקנות מכונית שתיקח אל שקיעה בלתי נשכחת. אבל מחשבות נשארות מחשבות. ומוותרים. השקיעה תחכה. גם משימות היום הה לא יושלמו. הלחן (היפה)
ג'ון קייל, מהמוסיקאים היותר מיוחדים בהסטוריה של הרוק, חוזר בתחילת אוגוסט לשתי הופעות. זהו ביקורו החמישי של קייל בישראל. הופעתו האחרונה הייתה בינואר 2005. קייל (יליד 1942, בנם של כורה פחם ומורה מוולש) אינטלקטואל, חיית מוסיקה ביזארית, קשה להגדרה. הוא
בדף יחסי הציבור מוצג הזמר כ"הקצב מכוכב נולד 9". אילו אני ארז שמואלי, הייתי מבקש – די, הגימיק מוצה. חוץ מזה, סגנונו ממש אינו מרמז כי עיסוקו של המזמר הוא בחיתוך בשר. הבלדה הזו נוטפת נטו דמעות, ללא טיפת דם.
זהו באלדי אולייר הכי יצירתי ששמעתי, גם הכי "מוסיקת עולם" בשילוב של תרבויות, דקויות ליריות, סינתזה בין מסורת הפלמנקו ובין טקסטורות ים תיכונית. זהבולט בקטע היפהפה הפותח Spring, למעשה "וריאציות על אביב" בהשראת פריד אל אטרש. באלדי מתחיל בתזמור צ'יל
עזבה-שנאה-כעסה-קללה-הכתה-ליטפה. אהבה. אהבה – מלאכה קשה. לי גאון ניסחה יחסים בפשטות. מה שמונע מהטקסט להישמע פשטני הם המנגינה הצנועה והטון שמשדר אמינות. גאון שרה מינימליסטי, בלי ללחוץ. מבלי להראות שהיא זמרת רגש. העצבות מגיעה ממתחת למיתרים. העיבוד וההפקה משאירים אותה
השופטים בחרו דוד לביא. העם החליט – חגית יאסו. גם אני בחרתי דוד לביא עוד בהופעה הראשונה שלו. נדמה לי שהבחירה הסופית של הקהל אינה לוקחת בחשבון עונה שלמה, כי אומנותית – דוד לביא הוא מבצע ייחודי יותר מחגית יאסו,
"מכונת הלהיטים הגדולה מתה", קובע רז שכניק בכתבת שער ב"7 לילות" על גלגלצ ("שתיקת הכבישים") המשתרעת על שלושה עמודים. "המקום שברא את קרן פלס, הוליד קריירות, המציא את המיינסטרים המוזיקלי בארץ וטחן לנו שירים בינוניים – כבר לא איתנו" וגם "גלגלצ
ליאונרד כהן הוכיח כי גם זקני רוק יכולים לכבוש איצטדיון כדורגל, גם אם מאחוריהם לא מכסחת להקה מטאלית. בוב דילן נשאר קטן מאוד וקר מאוד למי שישב רחוק, גם כשמאחוריו הייתה להקת רוק חמה. פול סיימון לא הוכיח שומדבר, לא
ג'ילברטו ג'יל, מגדולי המוסיקאים של המוסיקה הברזילאית המודרנית, חוזר להופעה באמפיפארק רעננה (24.7). זה הולך להיות סיפור שונה מאשר ההופעה האינטימית (יחסית) בהיכל התרבות. ג'ילברטו מגיע הפעם בהרכב מורחב של 6 גנים, מופע מושקע שמורכב ממיטב אלבומיו, בהפקה בעלת מפרט
אינני יודע אם נדב אסולין תיחקר את מרגול ביוגרפית, כדי להבין מה דחוף היה במקצב "במרוקאית", או שהשיר מגיע ממקורותיו-הוא. זו אינה הבעיה. הטקסט כל כך רזה, שטוח, סתמי, מנוסח מגושם (למה "אני פגשתי"? אי אפשר "פגשתי" בלי "אני" וגם:
כמה מסקרן עיתונאים יהודים לשאול כוכב רוק איך הוא מרגיש כיהודי. פול סיימון כל כך מנומס שהוא לא אמר ווט דה פאק, אלא – לא נעים, אבל התשובה מסובכת. מה שהוביל אותו גם להתייחסות עקיפית לשאלה פוליטית, למרות שהועבר מטעמו מסר לא לשאול
אם אתם מתפשרים על רגאיי שאינו הרד קור, לזיגי מארלי יש תשובות לא רעות. אוהביו זוכרים לו את Love is My Religion. הפעם בתמונה המפיק Don Was שסייע לצליל בהיר, צלול ופריך. הדיסק נפתח די במפתיע בדואט עם Woody Harrelson,
סתכלו לו בעיניים. האיש בא מאהבה לא מקיטורים. לא ממחאה. אפילו שיר על המציאות העכשווית בישראל כמו "סתכל לי בעיניים" בנוסח הדג נחש אינו הופך אותך לזמר מחאה. עדיפה אהבה, האחזות בג'ה, האלוהים הרסטפרי. אין יאוש. וההמתנה עד שנגיע להבנה.
זה קיץ, או כמו ששר יוני פוליקר "זמן רדוד שטחי". החום מביא איתו משהו אחר? לא מי יודע, גם לא הכי חשוב. כמו שהטקסט נשמע סתמי גם המוסיקה הקצבית אינה לוקחת למקומות יצירתים גבוהים. השבוע ראיתי את יוני פוליקר בהופעה
בהאזנה לדיסק השלישי של הפרויקט, מתגבש רעיון: במסגרת תוכניות הריאליטי הכוכב-בית-תהילה,– גם תוכנית הקאברים הגדולה. יש קולות נפלאים, יש מעבדים מצוינים. מכאן הדרך קלה, וגם עם כל המסחריות – יש כאן יעד לאומי לטשטש גבולות בין מזרח ומערב. יאללה, תרימו
על הדיסק מדבקה – מוש בן ארי חוגג עשור. 16.7 קיסריה. לפי הצלילים – יחגוג. קיסריה, חופי ים תיכון, קיץ. חם. יהיה חם.גם הפלסף הקליל לא יעצור את החגיגה האפרו-ים-תיכונית-הפאנקית "אנשים הולכים רחוק/ מחפשים להם עתיד יותר מתוק/ אבודים בזמן/
"העתיד הוא ימי הביניים" מגיע מלהקת האינדי פופ פוסט פאנק מלידס. אלבום רביעי. מכירים את להיטם I Predict a Riot? מספרים כי האלבום הזה נולד כולו על פלטפורמה דיגיטאלית. אני שומע השפעות מכל כיוון. מהתשעים, להקות כמו "סופרגראס" ובלר" שחותמן
יומרה לעיתים מערפלת יותר מאשר סוללת דרך לקורא ולמאזין: "היופי לראות את הדרך קצרה/ ויד שנמתחת לתוך מטרה" – משפטים שמנתקים אותי מהשיר. מה זה? האם הוא ממליץ על הדרך הקצרה, כי הדרכים הארוכות מובילות לכישלונות? כלומר – אם מגיבים
כבר לא עושה רושם שמכריזים על נערה בת 15 שהיא סופרסטארית. כשרונות נולדים ברחם. לא צריכים להמתין הרבה. בן כמה היה ג'סטין ביבר, כשהזניק את להיטו הראשון עד לסין. הנקודה היא, שאם פעם ילדים כוכבים היו נשמעים ילדים, היום כל בת
תנו לזמרים מעולים המזוהים עם פופ הים-תיכוני שירים מ"הקלאסיקה" הישראלית והם יעשו מהם מעדנים. אני מגיע לתובנה הזו אחרי ששמעתי שלושה קאברים. את שרית חדד אני לוקח לאי בודד יחד עם "אתה פה חסר לי" של אביב גפן. נורית גלרון
ברשימת השירים שקיבלנו, צויין Whole Lotta Love כאפשרות/ בונוס. מובי אינו מת על קאבר ורשנס. אבל את השיר הזה נוהג לעשות יחד עם הזמרת הענקית שלו, ג'וי מלקולם. מי שנכח בערב הסוחף, יודע ש – Whole Lotta Love הגיע לקראת
תנו לי להבין משהו: השיר הזה יוצא רק מפני שאנחנו בתוך הקיץ? כי כסינגל ראשון מתוך אלבומו החדש – הייתי מהסס, אם לא גונז. נראה שהקיץ אינו מקור השראה כזה שחייבים לכתוב עליו שיר. למה אני מתכוון? אני מתכוון לקסם.
למובי יש דעות פוליטיות. אבל מה זה קשור למוסיקה? הוא תמה. "אם הייתי עושה מופע לדעותיי – היו מגיעים שלושה אנשים" מובי (46), שיופיע בגני התערוכה במסגרת פסטיבל פי.ניק, פירסם באתר המוסיקה שלו מעין התנצלות : "אני מצטער אם ההחלטה
נתחיל מההדבר האחרון, כלומר מהסוף שאף נקרא "הדבר האחרון", זכרונות ילדות, טון געגועים במקצב ומנגינה מחניפים. בלי דציבל של ריתם סקשן. בחירה נכונה לשדר טוהר עלומים שממרחק הימים נראים נפלאים, ערגה שטבועה בטון, בסגנון האקוסטי-פולקי נטו, איזשהו קונטרסט למה שיבוא
בטעות הוא פוליקר. יותר מתאים לי איזה חריסטוס. הוא כאן – ליבו שם. ופועם בתוכו "לב יווני" גדול. מילים עברית, מוסיקה – יוונית. הוא בפינת לוינסקי, ליד השוק, אבל רוחו יותר באיזה שוק מונאסטיראקי באתונה. מה הסיפור? פולקלור של פית'גורס,
פול סיימון מגיע. האם אני מתרגש יותר מדילן? במונחים מיתיים לא. הוא לא עושה מעצמו "אגדה". במונחים בימתיים – כן, הגם שאני לא מת על הופעות איצטדיון כשמדובר בסינגר-סונגרייטר. הריגושים עדיין חזקים. זו תהיה הופעתו השלישית של סיימון בישראל. הוא
מה הוא חושב, מה היא אומרת, מה הוא מרגיש, מה היא תומכת, הוא נואש, היא מצילה, הוא לבד. וכמה הוא משתוקק. געש האמוציות שמגיע משחר גלעד, לא ממש אומר משהו ישראלי. Mellow Rock. הרמוניה קולית שקורצה מחומרים שמזניקים שירים אל
מעניין מה עוד יצמח מהטלפונים שג'וני גולדשטיין הרים לסטארים מקומיים. אני סוקר אותו מ-2008. פתאום נער בן 17, יוצא במופע ג'וני The Johnny Show בבארבי. יונתן גולדשטיין בשמו המלא, העלה לבמה רשימה של צמרת הפופ, היפ הופ והרוק בארץ ששום
כמעט התנצלה על כך שאת "יונתן שפירא" היא תגיש בגרסה מזרחית-חפלאית, לא ממש ניסיון להגיע לקהל אחר, אבל קריצת עין, ואם זה גם יעזור לאחד הנגנים לקבל פרנסה בחתונות – אז שיחקה אותה. צחוק, צחוק, אבל כנראה שהז'אנר הקלאסי של
