יוסמיוסיק

רועי דותן מתרגם את תסכוליו בענייני בינו ובינה במקצבי רוק רעננים בשיר "מתגלגלים" ("כל כך רציתי שתהיי לידי/ אבל שיקרתי בעיקר לעצמי") שיר פותח של "המועדון". הנקודה היא שהקול שלו נשמע לחלוטין לא רוקנ'רולי. חבריו ללהקה מגבים בצליל גיטרות מהודק.

חלום אמריקאי – באירוניה דואבת, כואבת. האשליה הזו שתמיד קשורה באיזה משאלת-חלום הגשמה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות המתנפץ על מציאות עכורה. אורי אילוז מתעורר וכותב על מוגבלות – נכות שכזו שאומרת שעם כל הניו-יורק הזו, קומה עשרים ושלוש מכוניות פרמיירה

נובלס, אולי הסיגריה הכי ותיקה אצלנו, מאז הושקה ב-1952. שרפה הרבה לבבות, ולא תרתי משמע. אשכרה – רצחה, בלי פילטר, עם פילטר. לא הושיעה נפשות דואבות. אריק סיני שר וידוי – חשבון נפש דואבת על סיום פרשת יחסים. גם הדובר

"שמרת אותי בקופסה כמו בובת מריונטה קטנה שלך", שרה מירה הרשקו רביב. הצליל האלקטרוני שמתלווה הוא פס קול אווירה מנוכרת, קול שעולה מהאזורים היותר אפלוליים שלה. הרשקו היא אמנית כמעט בודדת במקומותינו בז'אנר הצ'ילאאוט לאונג' האלקטרוני, מצליחה לייצר מוסיקת אווירה

יסמין אבן הולכת על אלבום חדש שיכיל בין השאר דואטים. כאן – עם סימה לוי דוכין, בלחן לשיר של מיכל סנונית. יש שירים ששווים דואט, כלומר השירה המשותפת היא חלק מקונטקסט. השיר הזה אינו מצדיק 2 זמרות. השת"פ הוא סוג

ממשיכים לחרוז אהבה במחרשת מילים – רק שיהיה עוד שיר עליה. אהבה היא בדרך כלל נושא של פערים. היא ככה. הוא אחרת. היא פה, הוא שם. ברק פלדמן הפעיל את מחרשתו לשרבט אותה עבור שלומי סרנגה. תרגיל שכזה בהתאמת מילים

זה הפרס הראשון שלו כמוסיקאי? גם אני התפלאתי לשמוע. ואם ערן צור לא היה מגיש מועמדות לפרס לעמותה לשימור זכרו ומורשתו של המשורר נתן יונתן – גם בפרס הזה (30,000 שקלים) לא היה זוכה. הפרס אותו יקבל צור בסוף החודש

על מה חולמת מאיה בלילות? זיכרונות מאנגליה – "הייתי מלכה שלך" (אסוציאציה שכזו, אנגליה… מלכה ..) מה השיר? הוא והיא. היא והוא. מייצגת את עצמה ואותו. כשהיא איתו, מאמין הוא, היא מתגעגעת אל כל המקומות שאיתו הייתה בורחת. היא סבורה

חיפשתי שם לדיסק. לשווא. תמי פדרמן. תו לא. הייתי מציע את השם "לגעת" כשמו של השיר הראשון. למה? כמעט כל הדיסק הזה הוא דיסק של נגיעות רכות, נוגות, לעיתים שמימיות. "רוח נושבת/ חלום אני רוקמת/ לגעת, לגעת בלב ים" פדרמן

מיקה קרני מכינה אלבום משפחתי בשיתוף כל השבט שלה. הנה דוגמית למסיבה: להיטה הישן "מיטשל" בדואט עם בתה יסמין בת ה-12 ובעיבוד אפרו-קובני סוער. למה? כלומר מדוע מיקה קרני בחרה להיות "אטרף" בשיר הזה? רק לכבוד הדיסק המשפחתי? תחושה של אור

8 שירים בלבד בלייב בפריז. להקת האלטרנטיב רוק מרשימות החובה. כינו אותם Glam Rock Of Nirvana, הגלאם רוק של נירוונה, נירוונה במהדורת הגלאם רק של שבעים.הביוגרפיה של בריאן מולקו והטריו שלו. מעידה על הקשר ביניהם ובין דיוויד בואי. אירוניים-צינים, דרמטיים

מה זה גיספן? לא להאמין. אני שולח את השיר ליהורם גאון. יתאים לו ככפפה. ממש מתלבש על הסגנון שלו. תנסו לזמזם את "בית אבי". לא מזכיר? גיספן אומר: רוצים טקסט "יפה". בבקשה. ניתן לכם. מתברר שגיספן מספיק מיומן כדי להגיע

המוסיקאי טל לוי מזמין אותנו בקליפ ייחודי לבית הקברות לאזכרה, במלאת שנתיים למותה של המוסיקה. את האצבע המאשימה להירצחה מפנה כלפי ערוץ 24. אין לי שום זכות לרדת על ערוץ 24 מהסיבה הפשוטה שאינני צופה בו. ראיתי רבע תוכנית של התבוריס

זמרי ישראל מוזמנים לאולפן (סידורים מיוחדים ייעשו) כדי לחבוש אוזניות יחד עם אהרן רזאל ושולי רנד ל – we are the world – לבעלי אמונה. השיר הוא המנון. יתכן שהוא מכוון למישהו מסוים, אבל אפשר לעשות בו שימושים כמעט לכל

צחקתי יחד עם עמיר בניון. סוף סוף גם הוא יעשה כמה גרושים טובים מהסלולר, לא משום שהוא כתב שיר ב"מזרחית נפוצה", אלא מפני שהביא אותה בתרגיל נחמד – גרסתו למשפט הנפוץ-נדוש "אני אוהב אותך". את הרווחים יעשה לא משום שהוא

מרוב נוסחאות שחוקות של פופ ים-תיכוני, מדלגים לעיתים על הפשוט אבל היפה והלא ממוחזר. אלעד טרבלסי מנסה לבחון בדואט עם רננה את מערכת הבינו ובינה על רקע זיכרון ישן ותם. היא שואלת אותו שאלות על העולם, והוא אינו ממש עונה

מארינה מגיעה לקברט. טובה גם בזה. בקברט יש אלמנט קליל של בידור, שאפשר לקחת למקומות שונים. מארינה בחרה לקחת את הלחוץ והכואב ביחסי בינו-בינה לקלילות המחויכת. את המלחמות שלה מולו, הופכת מארינה לניג'ז משועשע-עליז עם קמצוץ סרקזם. הקצב הזה, התיאטרליות, קריצת העין,

אחרי Ana Hina שהוקדש לזמרים ערביים קלאסיים בהשפעות קלטיות ולטיניות, יוצאת הזמרת המצריה-בלגית נטאשה אטלס עם אלבום אקלקטי, מאופק משהו,מתוזמר עשיר – בין השאר קטע בעיבוד לתזמורת סימפונית (Taalet) בפתיחות פסנתר מינוריות. אלבום התשיעי (בתרגום חופשי מערבית "במצב של הפיכה")

הדג נחש שחררו רמיקס חדש של "אני מאמין". קראתי את הטקסט – כמעט מאמר על המבאס בחיים המקומיים, פוליטית חברתית. הצרה, כמו שאומרים הדג נחש – לאף אחד זה לא מזיז את התחת. באזור שבו מתחוללות תמורות, הדג נחש כנראה לא

ניב קייקוב סוף-סוף לוקח עצמו בידיים, יוצא לדרך חדשה. את מי זה צריך לעניין? אני אומר את זה משום שיש לי תחושה שיוצרי פופ מקומיים עסוקים רוב הזמן במעין תרפיה עצמית. כותבים שירים קלושים על שינויים בחיים. רע להם, הם

באחד מרגעי הקונצרט, התלוננה נינט שהיא אינה שומעת די את הקהל בין השירים. "מה זה השקט הזה"? היא שאלה בחיוך. הקהל הבין, והחזיר לה במחיאות ובשריקות. לא בדיוק לזה היא התכוונה. יכול להיות שהיא חשה מעט צינה במקומות שהיא חיפשה חום,