מוסיקה ישראלית

האושר של אמנון פישר – הוא בעצם הוצאת ספר-הדיסק הזה, מהודר מאוד, מושקע לעילא מכל בחינה (עיצוב ויזואלי, הפקה מוסיקלית), אלא שאחרי השיר העשירי, הייתה הרגשה שהוא חלף על פני עצמו (או על פני האושר)במוסיקה, שיש בה לעיתים יותר יומרה

איך שניים כותבים יחד מילים של שיר? במיוחד השיר הזה, טקסט מיוחד. אישי מאוד. הוא מדבר על "ראיתי" דברים. מה ראה? בסיס השיר – הבית שמתחיל ב"מהגגות אפשר היה לראות/ חלומות של אנשים הולכים ונעלמים/ בתוך שמיים בוערים/ ראיתי מהומות/

מיקה קרני בחרה להתחיל מנקודה חדשה. מה היא מבקשת? שביל. שיתנו לה שביל. בשיר הקצר, המילה "שביל" חוזרת לעייפה 5 פעמים, אבל זה, מן הסתם, מפני שקרני בחרה להדגיש משאלת השביל הקטן לעומת הדרך הגדולה. כמו השביל גם העפיפון –

ארז לונברג מספר סיפור על מעשים טובים של אנשים פשוטים. לא זמר במונחים מקצועיים, אבל כסטורי טלר, יש משהו מיוחד-אמין-מתכוון בהגשה של הסיפור הזה המתרחש ברחובות תל-אביב. הפזמון מעניק לשיר אופי של המנון קטן על כמה-טוב-יכול-להיות-בעולם שיכול היה להשתלב באיזשהו

אסתר שמיר חושפת היבט על החיים על רקע עולם קשה ומנקודת מבט הבוחנת מחדש היחסים בינה ובינו, שהגיעו למצב של "סירה מטלטלת בתוך סערה". זהו אות חיים מוסיקלי ראשון מאז "זה בינך ובין אלוהים" של 2011. הטקסט הוא ניסיון לבקש

שני שירים שמובילים מאיסטנבול לברלין. הקשר: הניסיון של הישראלי להגדיר לא רק את שיוכו הלאומי, אלא מהות חייו בארץ מולדתו. "תחושת איסטנבול", חלק מהוויה הזהות המקומית המבלבלת, מתורגמת ע"י להקת שממל למוסיקה בלקנית תוססת שמחברת אלמנטים פאנקיים, חסידיים וצועניים. המוסיקה

דניאלה ספקטור עושה חשבון עם אבא. מפנה אליו מכתב בגוף שני כדי להבהיר את טענותיה, עושה שימוש בסיפור המקראי על יונה הנביא והלוויתן. על יונה הוטלה אחריות לנבא לאנשי נינווה על החורבן הקרב, אם לא יחזרו בתשובה. הוא מנסה לחמוק משליחותו

כל הבעיות ייעלמו "אם רק נדבר", מציע רותם כהן לאחת שאיתו. כלומר: עד עתה שתקו. או "קצת נרדמו". דיבור אחד ביניהם – ו"כל הבעיות ייעלמו". הופה, איזה ביטחון. הלוואי על כל הזוגות שלא מדברים ביניהם. מה קרה? הוא בכלל שכח

שושנה דמארי שרה בזמנה (שנות הארבעים) "הביתה הביתה הביתה, הביתה" במשמעות של חזרה ממשית למולדת אחרי אימי המלחמה וזוועות השואה. אצל תמר גלעדי החזרה הביתה היא מטפורית. היא שרה על שיבה לתמימות, לילדותיות, להתחלה שממרחק הזמן נראית נפלאה. מרגע שיצאת

עידן עמדי אינו מתרפק על "שורשים" רק כדי להביע געגוע. הוא בוחן את ההתרפקות. בבית השלישי של השיר הוא מקבל תשובה לשאלה – האם ההתרפקות הזו יש לה אחיזה במציאות אחרת, טובה יותר מההוויה הנוכחית, או שמדובר בדמיון שווא, בחולשה

המוסיקה והמילים כרוכים אלה באלה. כמה טוב לחזור למוסיקה של סשה ארגוב. אהבה נטועה. והשיר הזה שנחשף עתה הוא מהסוג שמעורר מחדש את הכמיהה לצליל, להרמוניה של סשה. המילים? המוסיקה קדמה להן. היא המתינה עד שתגענה. לא לשכוח: השפה אצל סשה היא חלק

משהו חזק מניע את עברי לידר מחדש. קצב דרמה? מה בוער? מה קרה? מה כל כך דחוף לו להגיד? הבערה הנוצרת ברגע מסוים של עצירה וחשבון נפש. כעס-רצון-תשוקה-פחדים-זיכרונות מתנקזים למקום אחד. ולפתע – הרצון הזה,שהבערה תשרוף הכל כדי להשאיר אדמה

היכנסו ללילה של יואב אסינג. חשוך וקודר שם. עצוב שם. גם מזכך. אוירה חלומית משתלטת על אחדים מן השירים, ותודה לאמיר צורף, שעל העיבודים וההפקה,  שהעשיר בשכבות סאונד, שמעצימות את הנרטיב, תפאורה מוסיקלית, שבלעדיה – ההצגה של אסינג הייתה כנראה כחושה.

עידן רייכל כתב על האושר הגדול באהבה. הוא חוזר וממלא אותה גם כשהוא הלך. הגעגועים אינם מולידים עצב אלא אושר. נפשות פועלות – איתני הטבע, הגשם שפסק, ריח האביב שמגיע שוב. ירח. רייכל, עם כול הרב-אתניות שלו, הוא מלחין שקשור

מאור אדרי? שאלו אותי. מכיר? בעוונותיי – אמרתי לא. אז תדע: הכי חזק בשוק המזרחי, נכון לרגעים שאנחנו מדברים. מילא קיסריה. לא רק את קיסריה אלא גם את האנגר 11. למה לא התרגשתי? ואז, בצעידה שאני עושה בחולון, קלטו העיניים

שגרת המלצר המצוי ששואף להיות פאקינג מישהו-משהו, בין שאיפה לשאיפה של עשן סיגריות, אבל מכיר במציאות המבאסת שהוא נמצא בתוכה. "ג'ון לנון שעובד במלצרות" , "סיגריות לא הפכו אותי סמל מין", "מנסה להיאחז מחפש להאשים". זה נשמע כתצהיר של מתנחל

מילים ושירים כמו מים משאירים איזו דרך לצמוח, אולי להכות שורשים. אתה צריך רק להקשיב לעצמך. הייתי ממליץ להקשיב גם למיטל מיכאלי ועציון מאיר. קול ליד קול. קול בתוך קול. שיר פותח באלבום חדש, המספר על חיפוש עצמי. מוסיקה רבת

מהדורת הדלוקס של "כל הימים" מכילה בונוס של 3 שירים. ניצלתי ההזדמנות להקשיב ל – "מ.ש.ו.ג.ע", שעד היום חמק ממני או שאני חמקתי ממנו (עומס מ.ט.ו.ר.ף), למרות ההמלצות בנוסח – "אתה חייב לשמוע" שי גבסו בחר לתאר פערים בין מציאות

11השירים הם צלילה לעולמו הסבוך והמתוסבך של רן שפירא, שמנסה לגעת בכאב, גם למצוא מפלט והצלה. למעשה ניסיון לתחקר את הכאב, לבדוק מצב נפשי, לרדת לרזולוציות של אני-מול-עצמי. הוא מורכב מזיכרונות ("בלוז לילי"), תיאור מצב נפשי ("סכיזופרן", "כאב"), עקרות יצירתית

לא איש פיוטים אנוכי. המסורות של יהדות המזרח אינן תחום התעניינות שאני מטפח. המושג "שורשים" מכניס אותי ללחץ מסוים. אני משתדל להבין את הצורך לחבור לנכסי השירה של העם היהודי לדורותיהם. מצד שלישי, כשאני שומע יסמין לוי שרה לדינו, אני מוכן

עובדיה חממה הולך בתלם מוסיקלי מוכר. אלתר בדרכו מנגינה על תפילה מוכרת. לא על התחכום יקבל צל"ש. המשפט המלודי חוזר על עצמו, השיר נע על מי מנוחות. אין כאן התפתחות מרתקת, מבנה הרמוני חדשני. מצד שני: יש משהו מעודן ונעים באוריינטציה של שירת

שאלת "התינשאי לי?" בשיר יכולה להיחשב כפסגת הנדוש, אלא שיש משהו בשיר הדרכים הזה, סטייל קאנטרי, שמעניק לו דרגת אמינות לא מבוטלת. השיר עוסק בסיטואציה של "האני" ו"האת" המאוד פרטיים במכונית מול "אנשים שלא מוצאים את הדרך". הוא מחזיר לשאלה שנשאלת

שאלתי את מוני מושונוב איך מסכמים את אריק איינשטיין. "מסכמים"? הרים גבה. "אי אפשר לסכם בני אדם. אתה יכול לסכם משהו ביצירה שלו. לא אותו". עכשיו בעיקר חוזרים אליו. מופע פארק הוא אירוע המוני. מוני מושונוב, אולי ידידו הטוב ביותר, אומר:

פשטות? לא בדיוק. קראתי והפכתי בטקסטים. מילים פשוטות: – מצאתי עצמי מנתח שירים. הנטייה הטבעית היא להקשיב למוסיקה בלי להיות צמוד לחוברת הטקסטים. לקרוא טקסט פעמיים-שלוש, לרדת לעומק הגיגיו של אביב בכר, ואז להתחיל להתייחס אל המוצר השלם – עבודה.

עוד שנייה יגיע סתיו, שר מיקי גבריאלוב. המוסיקה – עולם יפה נטול טראומות ובלגנים. קליטה, סמבאית מחויכת, צליל חצוצרה מאיר של עדי מאירי. גם כשגבריאלוב שר "היא אומרת לי שנמאס לה כאן" ו"זה מקום מוטרף וגם מסוכן" בשיר הפותח, המוסיקה

במדורנו גברים בוכים בלילה, קבלו לב שבור העונה לשם אליאור יעיש. כשלב שבור שר ממיתרי טנור יפים, מוחלים על כך שהטקסט לא יאיר את דרכו של אליאור אל צמרת כותבי המילים. ב"ז'אנר" – סוג של רע במיעוטו. וגם ניכר שפיו משדר