מירי מסיקה אוהבת לקחת שירים אל שיאי הדרמה או המלודרמה. מרגישה ומתרגשת, והעיקר שהריגוש יעבור הלאה. אני לא נבהל מאמוציות יתר, בתנאי שאינן גולשות לממרח רגשי, הקיטש הזה. מרב סמן טוב המופלאה, המסתמנת ככותבת העכשווית של מסיקה, כתבה שיר על
אילן וירצברג שר על פסק זמן בין שניים שנפגשים לטעום מהאסור. שיר על אהבה בלתי אפשרית שיכולה להתקיים בזמן קצר בבועה האינטימית שלהם. היא הגיעה ממרחק. הוא המתין לה בבית הקפה. רגעים של התרגשות. "מערבולת מותר ואסור" של שני "עולמות
גבר שר באמבטיה שלה. מה עובר לה בראש? מה קפץ לי לראש? הזמרת ליליה 1989. פעם טענו שזה שיר פרובוקטיבי. אז בדקתי: מצחיק, ציני, מפולפל. פרובוקטיבי? – ממש לא. מה שקורה שניות לפני שמים עוזבים את הגוף והדלת נפתחת. גרסת
שירה (טקסט) צרופה יפה מתנגנת בלחן פשוט כדי לבטא תוגת ההגות של אמיר פייס. מה בא להאיר לנו? מחזור חיים מן הרך הנולד ועד לסב שברקע (ילד, מתבגר, גבר) שאומר דברים על תחושת הסכנות האורבות בחיים, הפחדים מול רצון התעוזה,
הרביעיה? זו הייתה צריכה להיות "החמישיה" מי לא התלבש? נו, ברור. יצחק קלפטר. ראיתי אותו בקהל. עובר תקופת התאוששות. נאחל לו רק בריאות. קלפטר – כי הרביעיה היא למעשה חיבור בין שני הרכבים שבהם השתתף קלפטר: "נפגשנו" עם אלון אולארצ'יק
צלילי גיטרה נוגים יפים פותחים חשבון נפש. את הדובר מאחורי הקול המדוכדך של גיא בוקאטי הייתי משכיב על ספת הפסיכולוג. כלומר – ראוי שיקשיבו לו עוד לפני השיר, העוסק בתסכול מתמשך, על פערים בין המצוי הרע לרצוי הטוב. וכך, לכל אורכו
קובי אפללו ההמשך. כלומר – זהו ללא ספק קובי אפללו. הוא ולא אחר. המנגינה, הטון, הרגש והנשמה. אי אפשר לטעות. כמה ליטוף הרגשות הזה מוכר. האם הדברים נאמרים לזכותו? האם זה כבר אינו מעין "טייס אוטומטי" בכתיבה? אחרי שהאזנתי פעמיים ושלוש
לא זוכר מתי שמעתי בשנים האחרונות שיר חדש של נתן כהן. חשוב לי לשמוע שירים של נתן כהן. ("ברחוב הנשמות הטהורות", "אחרי שהסירות", "שני קולות", "אחכה לך", "נאום היונה", "קפה אצל ברטה", "תחנת דרכים", "כוכב קטן" ועוד) הוא מלחין ייחודי,
נורית גלרון עשתה לי לראשונה הכרה עם יעל גרמן ב-1978. הייתי אומר את הדברים קצת אחרת: גיליתי את נורית גלרון דרך הלחנים של יעל גרמן לשירי משוררים.. אני שולף את התקליט המאובק, לימים דיסק, שנפתח ב"כשהייתי ציפור ביער", מילים של
יש אינפלציה בטקסטים כאלה. החיים תקועים. האהובה רחוקה. אם לא ממש יטוס – אולי יעוף מעל הגגות והכי טוב, שהיא תכתוב לו כדי שיפתחו הלבבות, ויתאהבו מרחוק. שורבט משהו. הקול המאונפף הרגשני מנסה להנשים את המילים במעט נשמה, כדי שהטקסט
בשיר השני, "נדודים", מטפסת נתנאלה במנעד קולה באופן שמעולם לא שמעתי אותה שרה: "האם קולך יוסיף להצילך/ ולא יסבול תנאים?/ בסוף היום אביט על האתמול/ איך נשמתי עוד בי" אולי השיר הדרמטי ביותר שנתנאלה ביצעה מעודה. לחן מורכב, משתמשת בקולה
מישהו מוכן לוותר על המושג "מוסיקה מזרחית"? למישהו איכפת לקרוא לשירים טובים שנוצרים כאן "מוסיקה ישראלית"? הבלבול הרי נובע לא משום אי קיום של ז'אנר מזרחי אותנטי, אלא מערבוב של תחומים חברתיים-כלכליים ומוסיקליים. מעולם לא יכולתי לשייך את עמיר בניון
מה הסיפור של צחי אלוש? מה "מת" בקרבו? עוד בנאדם שמחפש דרכו באפלה, תוהה על מה ולמה הוא לוחם? הניסיון להראות מצב של לחץ מגיע עד מטפורה על אדם מבולבל חסר תוחלת במצב קריטי (דם, ניגר, מונשם ממכונה) חיפשתי עזרה
לפי הקצב המהיר, נשמע כמעט פופ סיקסטיז, רק שהמילים הם לא קיטש של לב אוהב שבור, אלא ניסיון לחשבון נפש קטן בפרץ רגשות גדול והחלטי שאומר מבחינת הדובר – שחר של יום חדש. עדי הראל נשמע כמי שהקיץ מלילה חורפי
"לא סְתָם אני אוהב", שר אמיר דדון. סָתַם ולא פירש. ספרתי 22 פעמים את המילה סְתָם בשיר. אולי רצה לומר בפשטות – אני יודע שיש סיבה לאהבה. אבל הוא העדיף 22 פעם – לא סְתָם. אם מילים אינם הצד החזק
נו, מה תגידו. איזה שיקום עושה לעצמה מרגול, זה כאילו שמישהו ירק, והיא אמרה גשם. מרגול תראה להם מה זה להתרומם מחדש. לכולם. ושכולם יבינו, כי היא לא פריירית של אף אחד. יוצאת לכבוש מחדש. היום רוקדים לשכוח, בכל הטירוף והכוח,
אתי לוי עומדת בגשם ומקוננת את מר אהבתה-אהובה, האיש שחי "חיים כפולים כמו סוכן חשאי". תחת מטר מהשמיים, ועם מוסר כליות ענק כמו לוויתן, היא קוברת הכל ומחפשת לה "רומן קטן בלי לעשות עניין".זה הסיפור. ז'אנר שירי הדיכאון המקומי לא
יפה ירקוני איננה. מה כותבים? איך סוקרים פס קול של ארבע דורות? טיפסתי על סולם כדי להוריד את זמרת המלחמות ממדף עליון בצורת קופסה שחוה מהודרת – "יפה ירקוני מאז ועד היום" 1948-1988. חמישה תקליטורים שמכילים את כל הרפרטואר שלה מ"האמיני יום
עבר כבר די זמן מאז השיר המקורי של שלמה ארצי. הוא נקרא בזמנו "מה רצינו להגיד" ונכלל באלבום "תרקוד" (1982) שיר מאוד אינטימי ספוג עצבות. פתאום הוא מגיע בגרסת כוכבי כוכב נולד לדורותיה – לצורך חגיגת העשור לסדרת הריאליטי, הכוללת בית חדש
יוסי גיספן חרז לפייינמן עוד שיר אהבה ושברונה. מקוריות לשוא תחפשו. חבל, חבל, חבל. כמה חבל שהיא לא כאן. יצרן שצובע באפור, שלכת גשם ורוחות סתיו, וכדי שזה יישמע יותר פואטי, שורבטה גם מטפורה: האוהב חש כעץ נעזב ששורשיו צמאים
השיר החזיר לשאלה, שמזמן לא נתתי דעתי עליה: האם האושר הלא מזוהה ומוגדר שלי הוא אותו אושר לא מזוהה שמאיר גולדברג את דני גלבוע מתחבטים בו? המוח שלנו לא תמיד מזכה אותנו בתחושה הזו. הוא נוטה דווקא להשאיר אותנו מתבוססים בשגרת חיים, או
העיתוי מכוון? האם מושיק קליפר שמר השיר במגירה כדי לשלוף – עת המחוגים יתחלפו ל – 2012? מה הבעיה? לגיטימי בהחלט. אפילו רלוונטי. ערב השנה החדשה, לא?לדובר שבשיר לא ממש בא לחגוג. מנסים לשכנע אותו להזיל דמעת שמחה בערב הזה, אבל
לא בטוח שברק פלדמן סיפר לצביקה פיק מי זו הרוני הזו. לפחות לפי הביצוע, לפיק לא הכי חשוב. אני גם לא מאמין לו, כשהוא שר שהוא רוצה לדעת/ללמוד משהו עליה ועל עצמו. מה בדיוק? צביקה פיק בא לעבודה. הוא לקראת
ההודעה לעיתונות פותחת כך: עומר אדם – הכי חם בגוגל בשנת 2011, הכי חם ביו טיוב בשנת 2011, הכי חם בסלולר בשנת 2011, הכי חם בהופעות בשנת 2011, הכי חם במכירות אלבומים בשנת 2011 נו, אחרי הודעה כזו אסור שזה
התזמורת הפילהרמונית הישראלית רקדה על הרבה חתונות קלילות במסגרת תוכנית הנושאת השם "קלאסיקה אחרת". תזמורת לכל עת, לכל זמר, לכל סגנון. הכל הולך בשם הפופוליזם. אבל אסתר עופרים היא שם נרדף לקלאסיקה. תרצו – קלאסיקה של הזמר הישראלי. אסתר עופרים בהיכל
כבר על הצליל הראשון, האוזן מצווה על המוח לעשות השוואה. כולם מכירים את הביצוע של יהודית רביץ, והנה דואט של איתמר רוטשילד ושירלי קונס שמוציא ממנו את מיצי הדרמה ומעבירו לפסים דיווחיים-נוגים בשירה פלטית משהו, נטולת רגשנות, בעיבוד קאמרי אקוסטי חסכני
לשמוע להקה צבאית בנוסח הזה ב-2011 זה כמעט אנכרוניזם. אלמלא היוזמה של המלחינה נורית הירש, שהחליטה להוציא את השיר לזכרו של אהוד מנור (הוא נכתב ב-1985), ספק אם היינו שומעים. הירש כתבה לא מעט ללהקות צבאיות, גוף שהיה בזמנו מוסד
שיר לאהובה. האהובה במקרה של יונתן טל היא ניו-יורק.לא רק הוא מרגיש כך. הטקסט יתאים כמעט לכל מי ששהה בעיר הזו ותינה עמה אהבים. הצליל, הטון, הקצב הם מסוג המנווט לנתיב דור הזמרים הרומנטיים (ג'יימס בלנט, למשל), שכותבים שירי נסיעה
באר שבע איז קולינג. הצליל של "צנזורה" נשמע כמעט פרפרזה על פאנק השמונים. נו, טוב, 30 שנה זה כנראה בערך המרחק התרבותי בין העיר לפרובינציה. אבל באמת שצחקתי. אגב, אם כבר דיברנו על זמן – לפי השיר הם מבקשים לדחות
אהוד בנאי חזר אל הבמה ואל דודי לוי ל"לך איתה", שיר אחרון, קאבר לקלאסי של קובי רכט וקובי אושרת, (ביצוע במקור – אילנה רובינא), זכר נעים ל"נוער שוליים". עם לקחו את השיר למקומות שהוא עדיין לא ביקר בהם. היו עוד
