רוק אלטרנטיבי בשפה האנגלית אינו עוד חידוש בארצנו דוברת העברית. חייבים להודות: קיים צורך עמוק אצל יוצרים צעירים מוכשרים להביע עצמם באנגלית. השבוע שמענו את רותם אור במסגרת תצוגה מקדימה לפסטיבל הפסנתר מארח שיערך בחודש הבא. השיר שהיא שרה –
תרמודינאמיקה? חוקי ניוטון? מיוז מנסים להגיד משהו על חיינו. הם אוהבים את השימוש במושגים מדעיים ( גם Black Holes and Revelations היה מהסוג ה"מדעי"), והפעם מנסה הרכב הפרוג-רוק האנגלי לאחד את שירי האלבום סביב הקבלה בין תרמודינאמיקה והחיים (אהבה, כלכלה).
אנחנו במעבדה הנסיונית של David Longstreth ושות', סצנת האינדי רוק אלקטרוני של ברוקלין. אני מקשיב ל – Gun Has No Trigger, שיר מס. 3 בדיסק. קול גבוה, הרמוניות קוליות, קצב תוף, באס פאנקי. מנגינה מקורית. זה אינו דומה לשומדבר. If
משהו טוב קורה לאסף אבידן, אמר לי מישהו בסוף הערב. הרמתי גבה. משהו טוב? ומה-עד-עכשיו? היה רע? אבל במחשבה שנייה, יש אצל אבידן, אם לסכם את מחשבותיי עם יציאתי לשדר' ירושלים בסוף המופע – התמקצעות בימתית. נכון שהוא עדיין אינו
המילטון לייטהאוזר, Hamilton Leithauser, חליפה, עניבה (גם בחום הזה אתה מגיע להופעה בבגדי עבודה) במרכז הבמה לא עושה רושם שהוא הולך להחניף לנו אפילו ב"ערב טוב תל אביב". האיש באמת בא לעבודה. כל הרכב האינדי רוק הזה אומר – עזבו
סיפור מסע בדיוני של טריו הפרוג-הרד רוק הקנדי הוותיק יליד 1968, הראשון מזה חמש שנים, העשרים שלהם מאז הפעילו את המגברים ופתחו מבערים. ראש מיושנים? לא, לא, לא. ממש לא. מה פתאום. נכון שזו הדדיות משולשת שאינה ממציאה שומדבר חדש,
תכירו את ההרכב של היוצר הקנדי הזה, גם אם פסחתם על Close to Paradise ועל Wooden Arms. מילים כמובן לא יתארו את איכויותיו. אבל המילים להלן צריכות לשכנע להתקרב. להאזין. וזה אלבום להאזנה רבת השראה. להגיד על האלבום הרביעי של
מטאל או פרוג? שאלה שנשאלת כאשר נועלים מוסיקה במנעול סגנוני נטול פריצה. ההרכב השבדי (המסורתי) פרץ אותו, יצר "חוקים" משלו, ללא הכתבות של ז'אנר מסוים, מנגיעות ג'אז ועד קישוטים אקוסטיים שמחזירים לאלבום הבכורה של 1994 שנקרא Orchid ועד תיבולים מזרח-תיכוניים וגם
הזרעים נזרעו בטור האחרון של דפש מוד. Soulsavers הוזמנו לפתוח/ לחמם להם. דייב גאהן גילה לריץ' מאשין ואיאן גלובר – כי הוא אהב את עבודותיהם הקודמות (כמו Broken) , וכי הוא מקפיד להקשיב להם ערב ערב לפני שדפש עולים לבמה.
לא שומעים צלילים כאלה בעידן הזה. רוי אורביסון חובר לפינק פלויד ולג'ים מוריסון. בואו ניזרק למקום אחר. אין כמו ריצ'ארד הולי להרגיש קצה השמיים. "עומד בקצה השמיים" הוא האלבום השישי של הסינגר-סונגרייטר והגיטריסט הבריטי משפילד. מי שעוקב אחרי המוסיקה שלו
השיר האחרון Cracks מסתיים כעבור חמש דקות, ואז הוא נמשך עוד חמש דקות. קינתה עוד באוויר. על המילים האחרונות ביקום. דנה לוי לא רוצה להיפרד. די לשמוע את הטון הנוגה כדי להבין, שהיא הייתה זקוקה לעוד כמה דקות כדי לגמור. האירונייה
תביאו את בילי קורגן להופעות, כלומר את הסמשינג פאמפקינס. למי שמצוי בתוך האודיסאה המוסיקלית של הסמשינג – יבין (מאלבום האולפן השביעי שלהם) כי תוקפה של להקתו עדיין לא פג. זה המשך נפלא, אלבום חובה, גם כיצירה העומדת בפני עצמה וגם
Aufheben הוא האלבום החדש של Brian Jonestown Massacre, להקת הקאלט מסן פרנציסקו בראשות אנטון ניוקומב, Anton Newcombe, שמגיעה להופעה אחת ב-12.7 בבארבי ת"א. האלבום יוצא כעשר שנים אחרי הסרט הדוקומנטרי המיוחד Dig שעקב אחרי BJM, הרכב נסיוני שהוקם בתחילת התשעים
בסיום הסרט – Final Stages יש לאסף אבידן כמה דקות פריטה על אקוסטית, – ללא הרכב. כמעט אנטיתזה לחמישים הדקות שחלפו. סוף דרך. שלום למוג'וז. המשך לא יבוא. אנחנו אחרי 51 דקות שצמצמו יותר מ-300 הופעות ב-15 ארצות לסרט דוקומנטרי
עם השיר האחרון Find My Love נשארתי עד לסיום האינדי המדיטטיבי הרגוע וההזוי. סך הכל – כארבע עשרה דקות. סיומו של sympathetic nervous system – מערכת-עצבים סימפתטית (חלק ממערכת העצבים הפועלת באופן אוטומטי, ולא מתוך בחירה) אבל האלבום החדש של
כמעט שאי אפשר כבר להבחין בין אלבום לוקאלי לאלבום חו"ל באנגלית. לא רק העטיפות המעוצבות (חו"ל) אלא גם התכנים. הנה עוד סינגר סונגרייטר, שכנראה לא יגיע לכוכב נולד ול"דה ווייס". רן ניר בן 27 הוא הבחור מאחורי ההרכב L.F.N.T ראשי
שאגיד: יצאתי מהבארבי עם צלצולים באוזניים, אבל היה שווה? אז, הנה אמרתי. כלומר: עזבו אתכם מסאונד. הייתי בהופעה של ההאפגן ויגס. האזניים מצלצלות גם עכשיו, והיה שווה. נקודה. ראיתי ושמעתי את גרג דולי, האיש בקדמת הבמה ממרחק מטר! ולמען הצדק
האזנה ראשונה לחדש של פאניק אנסמבל הכניסה אותי לבהלה מסוימת: אין ברירה: האתגר אינו רק של ההרכב, אלא גם של המאזין: להתמודד עם שירה (Poetry). המשוררת היא קרן אלקלעי גוט. האתגר המוסיקלי (בהלחנה) היה של רועי ירקוני, האיש שעל המחשב.
אחרי שתי הופעות חימום (LE BUTCHERETTES – התיאטרלית המפתיעה ממקסיקו, טייני פינגרס – הביזארית והיומרנית מדי מישראל) מארס וולטה עולים בסערה. אני מביט בקהל (לא מפוצץ) ומנסה לתהות: האם כל אלה הם שוחרי רוק אלטרנטיבי/ מתקדם? האם זה קהל רוק מעורב? מבחינת
לא בטוח שמקימיה של The Mars Volta חשבו ב-2001 (אל פאסו, טקסס) על המושג progressive rock. אבל עומר רודריגז-לופז Omar Rodriguez-Lopez (מלחין גיטריסט) וסדריק ביקסלר-זאבאלה Cedric Bixler-Zavala (מילים, שירה) חשבו-יצרו (תמיד) מוסיקה אחרת. Noctourniquet הוא כבר אלבומה השישי של הלהקה
בשיר הפתיחה Automatic System Habit שרה הסולנית, שירלי מנסון "לא אהיה הסוד הקטן המלוכלך שלך" – שיר טעון שמחזיר את גרבייג' אחרי שבע שנים מאז אלבומה האחרון ((Bleed Like Me – לאווירת האצטדיונים, קצב מרקיד שיזיז המונים. יגיעו עוד שירים
יש התרגשות באוויר: סטיב האקט, הגיטריסט, שריד אותנטי מלהקת ג'נסיס, על הבמה. בין הגיטריסטים יגידו – סנסציה. בין המתרפקים על עידן הפרוגרסיב רוק – התרגשות ללא נשוא. אחרי הכל, אחד הגיטריסטים הגדולים שיצאו מהסצינה ההיא, בשנות השבעים. לא הייתה שום בעיה
כשרוברט פריפ, מייסד להקת קינג קרימזון, הוא הגיטריסט האורח שפותח ברמיקס לשיר Super Heathen Child את הישן-חדש של של "גרינדרמן", הפרויקט של ניק קייב והזרעים הרעים. מה שעושים צלילי הגיטרה שלו לשיר. ומה שעשה ניק זינר, הגיטריסט של Yeah Yeah Yeahs ל – Bellringer Blues . הריפים ה"מלוכלכים", ההקשה המתכתית,
הניו-מיוסיקל אקספרס הבריטי כתב על צמד האלקטרו-רוק הזה London coolest new stars.הביג פינק הם תוצר של אולפן ביתי בלונדון, שם נולד האלבום ראשון A Brief History Of Love . רובי פרז (Robbie Furze) ומילו קורדל (Milo Cordell) מוגדרים אינדי רוק. מצאתי גם
"אטלס סאונד" הוא ברדפורד ג'יימס קוקס, יליד Athens ג'ורג'יה בן 30, מוכר יותר כסולן הלהקה הפסיכדל-אמביינט Deerhunter. בשם "אטלס סאונד" משתמש קוקס מגיל 10 כאמצעי זיהוי למוסיקה שלו. שיטת היצירה של קוקס – זרם התודעה, רצף רעיונות -מחשבות ללא סדר
משבים של רוק אינדי בארצנו. עדיין לא סערה. להקות מנסות לפרוץ דרך. המבחן אינו מקומי. רוק באנגלית מעולם לא כבש את המועדונים המקומיים בגדול. לא צמחה כאן בשנים האחרונות אלטרנטיבת רוק לועזית להתפאר בה בחו"ל. סן פדרו, שמגדירה עצמה "אינדי
יום ההולדת השישים של מקס פרנקן היה רק תירוץ לאיחוד הזמני. מינימל קומפקט עולה מן האוב מהסיבה הנורא פשוטה: יש ביקוש אדיר ללהקה בישראל של 2012 ממש כמו ב- 2008. כתבתי אז בביקורת על ההפעה בבארבי, כמה מדהים: "אפשר כבר עכשיו
דבר אחד שכחו ללמד את בקסטר דורי – להגיד "לחיים" בעברית. בשלב מסויים של הערב, במקום להגיד "לחיים", הוא התחיל לחלק משקאות לקהל. לא חסר לו: רצפת הבמה, בין קופסאות האלקטרוניקה והחוטים, היתה רוויה בבירה ואלכהול. האיש שתה, עישן, גם
עקבות של אביו, גיבור הפאנק, איאן דורי? בטח. אבל קשה להאשים את בקסטר דורי, (או טו טו בהופעה כאן) בחיקוי. גם לא מנסה להיכנס לנעליו. יש שמצאו גם ניסיון להיכנס לנעלי דאמון אלברן וריי דיוויס. אבל עזבו. בקסטר דורי הוא בקסטר
מייק סקוט שר את שירי המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865-1939), למעשה פרויקט חיים, מה שמעורר תמיהה מדוע החליט לרשום את היצירה הזו תחת להקת "ווטרבויז" ולא כאלבום סולו שלו… אחרי הכל "פגישה עם מר ייטס" הוא יצירה שעומדת בפני
