סינגלים חדשים

 הגם שאינני מכיר את הטקסט המקורי (לפי הקרדיטים גם לא ברור מי כתבו. אותו פיבוס שעל הלחן?) יש תחושה של סרבול במקום בהירות, הקשרים בין המשפטים רופפים, ונדמה שהתרגום המילולי אינו מוקפד מבחינה תחבירית, אפילו מבולבל, וכשמדובר בשיר העוסק בייסורי אהבה

מעניין מה ירגיש הנאהב אחרי תחינת האהבה הזו? הסיטואציה לפי השיר היא ניסיון להרגיע – אחרי ריב. היא נוטלת על עצמה להיות מכבת השריפה. "אהבה זה נעים וכל השאר פחות", מבשרת אתל לאהוב, שבטח ישיב לה: ואללה. איך לא ידעתי. אם עדיין

קראתי את השיר של צדוק עוד בטרם עברתי לטון הגבוה המתרגש והנפעם. על הבנאדם המתלבט בגבור עליו רגשותיו: לא רוצה להתפשר… רוצה לזרום… העניינים קצת התעכבו ("העניינים"? אלו עניינים? ככה לא כותבים, צדוק!) … היא לא מגיעה …. הזמן עובר … מודה

עלייתה של משפחת תבורי לאוויר ("התבורי'ס) בעקבות תוכניות הריאלטיז תלווה ככל הנראה בסדרת סינגלים. חמישיית תבורי מגבה את הסאגה/טלנובלה המשפחתית בפסקול. בן אל הוא בנו החמישי של שימי, בלי עין הרע, משתזף על חופי הים התיכון בסלסול טיפוסי. לפי השיר

רביעיית מועדון התיאטרון חוברת לקומפניון דה לה שנסון בהפלגה רומנטית נוסטלגית של הגרובטרון כשהיעד הוא מחוזות הנוסטלגיה. בקומוניקט ששלחו מדובר על "מוזה". כששומעים את הגרובטרון שרים את השיר הזה,  אפשר לבשר על שובה של המוזה שפעם שרתה על שלישיות כמו השלושרים

כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם (ירמיהו) על הדברים האלה ממשיכים לחבר

למה שלא תיתן לו חיוך קטן? הרי איתה הוא מרגיש מושלם, מלך העולם, האחת והיחידה, נסיכה. רק נגיעה – ומשתגע. אז מה עם חיוך קטן? האם עצובה היא? או שמא ליבה אינו הולם בקרבה כליבו? פתרונים לאבירם דרעי, שכנראה לא

אז מי מאיר לאסף ביטון את חייו, מרים ומחזיק ראשו, שר לו בלילה, היחיד שמבין אותו? מי באמת? ולמה לשאול אם אתה יודע? והתשובה: גם אם לא ינקוב בשמו – בטוח שאסף ביטון יודע במי מדובר, יותר נכון יהיה לומר

עזבה אותו, נטשה אותו, השאירה אותו עם זיכרון רוחני ופיסי (ריחה בשמיכה), וכמעט שלא הצליח לגעת בה. חלפה בהבזק מחייו.  איך עוללה לו את האסון האישי? אבל מתברר שהמצב לא נורא להחריד – הוא כבר נרגע קמעה, אפילו "מתרגל את הלבד", יענו במצב

"בואי אלי בואי אלי בואי אלי/ אל גן החטאים/ נשקי את שפתיי פקחי את עיניי אחזי בידיי/ עכשיו כשאין בי אלוהים/ רק תאהבי אותי ככה בלי ברירה בלי הגדרה בלי תנאים/ אבל תמיד את בורחת/ תמיד זה רע תמיד צלקות

מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגּוֹזְלוֹ   שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִשְׁמַע צַעֲקַת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִיעַ    קובי אוז – איש בתוך עמו הוא חי – אוהב ושומר מסורת. במפגשו עם הכתובים מתגלה לו העוצמה החברתית הטמונה בהם. והנה כשאוז

עוד טקסט שאני קורא בימים האחרונים על מי שמבקש מאהובתו להפסיק להתייפח (ראו הביקורת על עומר אדם), כנראה סוג של מניפולציה רגשית בז'אנר הים-תיכוני, אלא שכאן המניפולציה מתוחכמת יותר: וכשמדובר בחייל ש"אין לי זמן לדבר אני תכף עולה לשמירה", שמבקש

איתי פרל ודנה ברגר חיברו נופים אישיים כדי ליצור שיר משותף על בית. רסיסי זיכרונות ומראות – גם קונקרטיים – המכולת הקטנה, מפתח גנוב, איש שלא ישוב, צבע שמן על בדים, הכביסה המלוכלכת, דלתות נטרקות, וגם מצבי נפש – מבוכה, שמחה

יאללה שתפסיק כבר להתייפח. אל תבכי, אל תבכי, אל תבכי. מקונן עומר אדם, יען הורסת לו את הלב. ומה עם הלב שלה, עומר אדם? אולי ליבה גם נשבר בקרבה. כל מה שאתה רוצה הוא שהיא תפסיק להזיל דמעה כי לבבך נשבר.

יופי לקלפטר. חצה למגרש הים-תיכוני. כמו שאומר שכני שממול: קיבל שכל. עוד כמה כאלה, ובמכולת ימחקו לו את החוב. תזרקו מבט על הטקסט. אתה לא חייב להיות חכם כדי שמצעדי ההשמעות יחייכו אליך. שרבוט חמוד. הולך פשוט: פעם היינו תמימים

היא "גדלה" לו בתוך הלב, "חדרה" לו לנשמה, "כל הדרכים" מובילות אליה, היא לו "כל החיים" שהוא לא יכול בלעדיה. רק שלא תשתנה לו. ורק שתישאר. הוא מבטיח שבכל בוקר יישא תפילה למען לא תנטוש. המשפט "הבטחנו מול כולם" מבהיר

צליל פולק קאונטרי טיפוסי מוציא איתמר מאירי לדרך חסרת כיוון לחפש אהובה. גם השיר חסר כיוון: רואה עצמו ב"רכבות הרים בלילה", כאשר המטרה מאוד לא ממוקדת – "עומד מסתכל על העולם, לאן זה הולך ומה מכאן?". שרבוט שטחי-סתמי על חיפושי אהבה

לא מצאתי ידיים ולא רגליים בטקסט של אסקרוב (ראו למטה). בלגן מבולגן. לא עברית,  לא היגיון, לא תחביר, לא רצף מחשבתי. אם אינו מתכוון להודות שטעה – אז היכן השינוי? "מסקנות ששנים לא יצא לי" – כלומר מה בדיוק לא

אני חוזר אל רחל שפירא. כותבת שהיא נכס לשירה, למוסיקה המקומית. כתבה לנועה רדלמן שיר טרום אכזבה. מילים של מי שככל הנראה כבר נפגעה-נכזבה מאהבה, ועתה, כשאהבה חדשה נמצאת על מפתנה, היא פונה למושא אהבתה החדש בבקשה לא להרוס לה עוד

את הסימן להגשמת התשוקה מחפשת אוריין רייס באיתני הטבע – כוכב שייפול, צליל מן הים,  גשם בלי ענן, קשת בלי צבעים. מגיעה אף עד פניה לאלהים ועד שאלת הספק השיקספירית של "להיות או לא להיות", הנדושה להחריד. באובדנה של אהבה מגייסים גם

הנה עיר – הקליפ, מילים: מוקי, לחן: יותם בן-חורין בימוי: יונתן חרפק. צילום: נדב אקסלמן. עריכה: יפעת תדמור.   "הנה רחובות, זיכרונות של אספלט ואבן, / הנה שדרות רחבות נטועות / לפעמים העיר היא כמוך- יפה ולוטפת לפעמים היא כמוני

 הדג נחש מביאים אותה בשיר הטפה חינוכי, סינגל ראשון מתוך אלבום חדש שנקרא "6". כהרגלי קראתי תחילה טקסט. ההתחלה טובה: תיאור מעגל הדמים בארצנו. פניה ל"אחי" (סלנג עממי סחבקי יענו – חבר שלי) מהעולם התחתון בשאלה –  איך הגעת למצב שאתה

שלחו אלי את מצעד ההורדות של סלקום. "רינת בר מותירה גם את משה פרץ מאחור", אמרה ההודעה. משום מה לא התרגשתי. אבל אתם יודעים – הסקרנות. איזה שיר הצליח "לעבור" את משה פרץ? אני פותח את המצעד של סלקום. בראש

חיפשתי מילים על עטיפת הסינגל – לשווא. מה שנשמע יותר דומיננטי מהמילים היא ההפקה המוסיקלית.  לרגע נדמה כאילו היא מעדיפה להסתירן (את המילים) סאונד פסאודו "ערבי' מרשים בפתיחה מתחלף בהמשך בהפקת טראנס  של יהל. קומבינה. מתחיל שקט, עצוב, דרמטי, טראגי. מנגינה מפתיעה. סימנטוב

ושוב שאלת הנצח – מהי אהבה. כהרגלה היא לא ברורה. אבל יש מי שרואה אותה בעיני רוחו. אייל אבן צור יבנה "דקות מאושרות" לו ולה, עד שהיא תוכל לראות גן עדן עלי אדמות – בו "ילדים צוחקים רצים יחפים" (תום

היא בעולמה. הוא בעולמו. שני קווים מקבילים. היא עטופה בחיוכה, כלואה בקליפתה, מתפלספת על הרע מהזווית שלה. הוא את האמת ראה במקום אחר, שממנו אנשים לא חזרו, שבו נחשב מת. אבל בחר לחיות. מציע גם לה להפסיק "לחפש תשובות" –

הייתי מפגיש את שפי ישי ונתן זך עם לאונרד כהן ומשמיע לו את השיר הזה. היה להם על מה לדבר. למשל: מה ההצדקה להפוך שיר שלא נכתב להלחנה – למולחן. זה אינו חדש. שירת משוררים מגיעה למוסיקה. מוסיקה מגיעה אל

הצלילים בפתיחה  – סרט מתח. הקול שששר "זאת עין הסערה משוטים נופלים למים, הקברניט שיכור" נוגה, רכרוכי, מהורהר. האווירה היא ההפך מכאוס. אידילית. היא נמשכת לאורך השיר. טון של געגוע. המוסיקה לירית. צח דרורי, מספר את הסיפור בעולם הזייתו. ניגודים: סערה נוראה

 גל דה פז שרה על הפער בין הרצוי למצוי. בין אשליה למציאות. השמש קוראת לצאת, אבל זוהי מלכודת של קרני אור, אפילו "טריק מלוכלך", בחוץ קר, חוזרת להתבשל בתוך החום שלה במיטה. הלחן מיוחד, לא שקוף, הביצוע  דרמטי עד זעקתי. האם

אהבה – עד שהיא לא מגיעה, אין מאמינים שהיא קיימת. הבנאדם היה כבר אכול יאוש, נשבר לו מהכל, ואז היא מגיעה בכמויות אפילו גדולות מדי:  "קיבלתי יותר ממך עכשיו אני משחרר", יענו מרגיע.  רועי דותן מנסה לשדר את המית הלב באמצעות הרכב החדש. עוד שיר