מוסיקה הופעות

סוף השיר "נובמבר", ודמעות חנקו בגרון. הפליק לעצמו שתי סטירות לפנים, אחרת אי אפשר להמשיך. סיפור השיר: על רקע בשורות חדשות (הריון של b) הוא עדיין מקווה לקבל איזשהו אות שאחותו בסדר. שיר רך ומרוגש. שאנן סטריט דומע לפני שהוא

הכל אולי היה צפוי בחיבוק הזה, אבל הוא לא הפך לחיבוק דב. בשביל יהודית רביץ זה עוד שיא שירשם בדפי הזהב של הקריירה. במקור, השירים לא נכתבו להרכב כזה (רק בשיר "געגוע" מקבלים לראשונה קצב), אבל המעבד אילן מוכיח ניסה

ערב שני שאני מבלה בחולון עם ותיקי העיר בטקס הענקת פרס על מפעל חיים ליוצר מהזמר העברי. אחרי נורית הירש, הגיע תורו של יענקל'ה רוטבליט. גם רוטבליט, כמו הירש, נאלץ לעמוד ליד ראש העיר משך דקות ארוכות ולחטוף שני עמודי

נורית הירש הייתה אמש האישה הכי חשובה בעיר חולון. שורה ראשונה ליד הרמטכ"ל. ראש העיר שעלה לבמה, הקריא ארוכות את הויקיפדיה עליה (נורית, אני השתעממתי. את לא?). ערב של מצעד זמרים, שהיא חבה להם והם חבים לה, התזמורת הסימפונית רעננה

רגע. האם זכרוני בוגד בי? אלה האנרגיות הטבעיות של יהלי סובול? מילא שחר אבן צור שלא יודע מה לעשות עם עצמו וקופץ מהתופים כאילו ירד מהעצים, אבל את יהלי סובול שאני מכיר מכל מיני אירועים נטולי מוניקה לא ראיתי כל

עמיר בניון להאזנה ידידותית? יש דבר כזה? כלומר יותר ידידותית ממה שאתם מכירים? תנו לו את הפסנתר של אודי תורג'מן, ערבבו להיטים גדולים מהרפרטואר המוכר עם קאברים מ"שירי ארץ אהבה", קטע אינסטרומנטלי למצברוח טוב ותקבלו עמיר בניון אקלקטי בתפזורת רפרטוארית

ב"ליידי אין רד" להיט ענק ב-86, ירד כריס דה ברג לשוטט בהיכל התרבות. נבלע בתוך הקהל שנשפך עליו, הצטלם, התנשק, התחכך. מבקר לא נחמד כתב בזמנו: למה "האישה באדום" בכלל רקדה עם הדה-ברג הזה? השאלה היא למה הוא התכוון –

עצמתי עיניים. האם יש הבדל בין עמיר לב ששמעתי באלבום לעמיר לב על הבמה? עצמתי פעם שנייה. הפלא ופלא – אותו עמיר לב. וכי למה הניסיון הזה דווקא אצל עמיר לב? כי האיש על הבמה לא מתאמץ להוכיח מעבר לשירים ולצלילים.

ומה עם בוסיקלה, כן שמעון בוסקילה? לא יעלה על הדעת ששירי מימון לא תזמין אותו בערב בכורה לאיזה דואט – לזכר ימים נפלאים איתה על הבמה. מימון העריכה שהוא נמצא בקהל, אגב סיפור על ג'וקים (אימל'ה), שחוו שניהם באחת ההופעות המשותפות.

עוד בטרם יצא האלבום "שכונה של איש אחד" (אלבומו השישי), מיהר דודי לוי להזמין להשקתו. מה בוער? שלוש שנים עמל עליו. אז מה הם כבר עוד שבוע שבועיים? תן לו לצאת. שמעתי שלושה סינגלים – "בית" "שכונה של איש אחד" ו"איך

דקות לפני שפזרו את מסיבת ההשקה, רז שמואלי שרה "פנסים": "לא אמעד יותר לא אפול, את הדמעות שלי לא רואים, בניתי בעיניים מבוכים, החיוך שלי מסתיר, החיוך שלי מסתיר". בהופעה, לעומת הדיסק, החיוך שלה פחות מסתיר. בדיסק היא נשמעת יותר סולידית,

כבר עשר שנים ששי גבסו נמצא בתהליך לא פשוט של חיפוש עצמו, של ניסיונות להיטען מחדש, להגיע להשראה הנחשקת, לעיצובו האומנותי. הדרך הפתלתלה לא סייעה לו להיות ממוקד בסגנון. האקלקטיות, נדמה לי, עיכבה פריצת דרך בגדול, כי בבסיס מדובר בכישרון

אל תשאלו עוד מה לה ולו. התשובה נמצאת במוסיקה, במה שקורה על הבמה. נאמר ישר: לירון לב הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לרבקה זהר, מאז חידשה את הקריירה שלה בארץ. אחרי ששמעתי אלבום ומופע משותף, אני מוכן להצהיר על כך

בואו נשחרר את בעז בנאי מביקורת הופעה. "הופעת ההשקה" ששמענו אינה ההופעה שהקהל יקבל בשבוע הבא. אני מתבונן בשורה המסיימת את הביקורת שכתבתי על האלבום החדש של בעז בנאי, מושא ההשקה של הערב: "בעז בנאי בוכה מבפנים, לא מתבכיין כלפי

אם נוריד את הדיבורים שלה, זה היה מופע קצר מאוד. קוני הכרטיסים להופעה של סינדי לאופר לא ידעו, או לא יודעו, שהגברת "תחפור" כעשרים וכמה דקות בין השירים. סיפורים, שהיא כנראה מרגישה צורך עמוק לחלוק עם הקהל, אודות האלבום הראשון שלה

כשאומרים מרתון של אמנים, מתכוונים לערב הזה, הערב השני של המחווה של בית שטיינברג בחולון ליצחק קלפטר,  הפעם ללא הרכב מלווה. למעשה הצדעה כפולה – לקלפטר ולגיטרה. הם עלו בזה אחר זה/ זו. גיטריסט וזמרת, לעיתים גיטריסט וגיטריסט וגם סולו גיטרה. דרישת

נדמה לי שגם קלפטר שנכח באולם, הופתע לשמוע בפתח הערב את ירמי קפלן שר "העץ הוא גבוה". לא הייתי צריך גוגל כדי להגיד לעצמי – זה אינו שיר שלו. (המילים הן של חנוך לוין, הלחן של זהר לוי) כיוון שהערב

אמש, חודש וחצי אחרי שנפתח, הסתיים פסטיבל הפסנתר של ת"א סופית בהופעתה של אניה בוקשטיין. אז, תחילת נובמבר, המופע נדחה בגלל צנתור שעבר שלמה גרוניך, שאמור היה להתארח בערב שלה. כשגרוניך עלה לביצוע משותף של "ציור", יכולת להבין שהמופע הזה נבנה

בסוף הערב, אחרי 17 שירים, נשמתי לרווחה. יצאתי לאוויר הקר והגשום בהרגשה שלא אבדה תקוותנו, שבתוך הג'יפה התרבותית יש איים שכדאי להגיע אליהם ולא דרך הזרם המרכזי. "החצר האחורית" היא אי בודד של מוסיקת רוק שאינה עושה חשבון לאף אחד.