שירים חדשים

טובים השניים. בשניים מתחזקים יותר. וכשיונתן רזאל מוסיף קולו, הדכדוך והתסכול נכנעים לתקווה. טל שגב מספר לנו שקרה לו משהו טוב – "בזמן האחרון אל עצמי התקרבתי / קרוב לים שמתי את מחשבותיי". יאוש בגלל חום? בגלל עייפות? שנגחך קמעה?

צליל גיטרה חשמלית סטייל מזרחי חובר לצליל אקוסטית, כפתיח לטון הדרמטי של מאור פרץ (משה בין הצבע של נתן גושן למלודרמה של רפי פרסקי) המתאר סיטואציה של מי שנשאר לבד מול דמות אהובתו הספוגה בכל מקום בבית. מנעד הדרמה של

ב"אם אני בא" – מתוך האלבום "הכי קרוב אליו" – מביע עידן חביב כמה דקות של אי פחד, של תחושה רגעית של "כמה טוב לחיות".  קרא עוד

מה הוביל את האחות שבת לכתוב טקסט כזה לאח שבת? מנין היא באה ולאן הוא הולך? הטקסט עצמו אינו מפזר עננים. לעיתים הוא מערפל במקום להבהיר. במעין-וידוי על תהליך שעבר בניסיון לקיים קשר אינטימי, שלומי שבת שר "לא נגלה את

בדף שצורף יש מידע חוץ-שירי, לפיו נכתב השיר מחייל אל אהובתו. הוא (הדובר בשיר) חוזר ומדחיק את הניסיון המר: "את כאבי החושך, את כל מה שבוער/ ספגתי בשתיקה ושוב אני חוזר". עכשיו גם הוא רוקם לה הגנות מפני הרוע, מתכוון

כמעט כולם שרים בשביל המזומן. לא חדש. לא רק זמרים "מזרחיים". גם פורטיס צריך כסף, ומוטב כסף גדול. אבל פורטיס בחר לשיר על השקר הגדול של זמרי הז'אנר הזה, אלה שממשיכים לחגוג בחתונת הכסף בכפל משמעות – גם מי שחוגגים

תצמדו לסלואו. דנה ברגר  מצמידה לסלואו של פעם. אקלים מיינסטרימי נוח. גם הטקסט אינו דרמטי, לא תסכול, אלא השלמה עם ההווה והתרחקות מן העבר. העבר מתקשר למשברים, חסרים, דמעות. בהווה – אינה עוד נלחמת במערבולת הרגשית הזו. בוחרת להשלים עם

דמעות כנהר – מטאפורה שחוקה. עדיין, דמעות זולגות כדמעות זולגות מצביעות על סיטואציה קשה, כאן בשיר – פחד מבדידות. הפיתרון: "תן לי יד – נפחד ביחד"… ביחד קל יותר להתמודד. זו אינה רק הצעה תיאורטית, אלא הצעת הלכה למעשה לעזר

אולי הטיפול הפסיכולוגי בכל זאת עשה משהו. אביב גפן מתכתב עם אביו, מסכים לא לטחון עוד את הילדות השבורה, לסלוח ולבקש הידברות מחודשת בין אב לבנו, כי עד היום זה לא קרה. למרות הסליחה – הכאב עדיין חד. כאב של

"אף אחד לא מדבר על הילד", אבל "כולם מדברים על הילד" וגם "את מה שאין לומר – שותקים, סוגרים בשקט את הדלת". נעם רותם מתבונן, חש ומתאר סיטואציית סלון של משפחה שאיבדה את "הילד". אין כאן השתפכות. לא מלודרמה, אלא

סשה ארגוב הוא קלאסיקה ישראלית. אריסטוקרט הזמר העברי. הקיסר של ההרמוניה. שיר שלו תמיד מוביל מחדש למעין הרפתקה. מתחיל בסולם אחד ומפליג למרחקים. השירים שהלחין – עברית שלא נכתבת היום. ארגוב בחר מילים כדי לתת להן את ההדגשים המיוחדים לו

מנגינה שבאה באביב, אבל עדיין נמצאת בחורף. דניאל סלומון בבלדה תחושתית, טון של געגועים נוגים, עיבוד והפקה לפסנתר ומיתרים בטעם של פעם. מסוג השירים שעצבותם היפה מחלחלת בקלות יתרה ונסבלת. קונוטציה: "אמא" הישן המכר משולה חן ("אמא, הו אמא /חבקיני

איתי לוי מקונן התרפקות על העבר. אין לי מושג בן כמה הוא, אבל זה נשמע כאילו עברו עשרות שנים מאז היה ילד. גם אני הייתי ילד בשכונה דרומית, אבל אני לא עסוק בגעגועים, בטח לא ברמה הפשטנית המופרזת של השיר