שירים חדשים

ישן או מיושן? אני בוחר בפג תוקפו. השירה של אפיק פלג במקצב הטנגו נשמעת ארכאית עד כדי חיוך/ גיחוך. אילו זו הייתה כאן פרודיה על סגנון – ניחא, אבל השיר הזה הוא התרפקות סתמית בקצב 2/4 ובטקסט געגועים אינסטנט על הטוב של פעם

אני מכיר את Bésame Mucho, ("נשק אותי הרבה") שיר נצח רומנטי משנות הארבעים שעבר מדור לדור. והנה ה – Besame חוזר ללא ה – Mucho, בשיר ששון ושמחה, סגנון הרומבה, שכולו חיוך טוב של ניסיון של האוהבת לשכנע את אמה

אני חייבת להראות לו שאני מה-זה בסדר. שהיום הרבה יותר טוב לי. שלא ממש מתעניינת בו, רק הסקרנות גרמה לי להציץ לפייסבוק שלו ולראות לו את כל הקמטים. המאזין גם מיודע על סיום כתיבת השיר, ומשום מה תוהה, למה היא

חסר להפרויקט של עידן רייכל שיר? אני בספק. אבל למקרה שחסר, אני ממליץ לרייכל על הימני-קופצני השמח הזה. רייכל הרי מכיר את רביד כחלני משירותו בעבר במסגרת הפרויקט. שיגייס אותו לעשות מילואים. אבל למה לא ללכת על הצעה יעילה יותר:

לירן דנינו מבכה אהבה נכזבת. השיר נשמע כמו המשך סאגת סיפור האוהב הדואב שלו. קול מאונפף, מתייסר, שמנסה לשתף אותי, המאזין, בסבלו. אומר מיד: לא מצטרף. לא משתתף בצערו. למה? כי אני חש שיש מי שכותב לו טקסטים מניפולטיביים, כדי

ילדות גדולות בוכות עכשיו. ילדות גדולות יודעות לצרף קולות להרמוניה יפה. מי לא אוהב שירים מוכרים. גלי עטרי עשתה קריירה מהשיר הזה. סקסטה לקחו אותו לטובת קריירה מאוחרת, שנאחזת בטרנד הקאמבק של הרכבי פופ, שבעבר עשו בריזה קלילה, ועכשיו אחרי

נתן אלתרמן חבר בשנות השלושים של המאה הקודמת לסיפורי ילדים מוכרים. ב"כיפה אדומה" הוא מביע צער על ימי הילדות הפראים שנמחו כדמעה. כיפה אדומה ושאר סיפור אגדות מסמלים זיכרונות מהשנים המתוקות והתמימות של ילדותינו, אז צחוקנו היה טהור. אלתרמן סופד

איך אדם חוזר? בואו נדייק: איך מחזירים את אדם למיינסטרים? ארוז במלנכוליות נאה, עטוף מילים יפות, משדר רגש עוטף. באסטרטגיית הקאמבק עדיף לאדם להיות רוד סטיוארט רך-נוסטלגי מאשר ספרינגסטין נוקב ומחוספס. בכל הרע שמתרחש, אנשים טובים באמצע הדרך מצפים לטוב.

לא חבל על המנגינה היפה? ניסיתי להיכנס לנבכי הטקסט של גיא ויהל. נכשלתי. הסיפור מובן לו או לה. לא לי. מה קרה לה? למה למרות שכואב לה – יש לה אושר? מהו המקום, שבו השמש לא שוקעת לעולם? האם מדובר

יש עוד דרך להקשיב לשירים של קורין אלאל. בנובמבר 2013 שמענו את הביצוע הזה בפסטיבל הפסנתר מארח בסוזן דלל, בערב שנקרא "לתמונה נוספו המון צבעים". המעבד והמוסיקאי מיכאל גוטליב העביר את קורין למגרש מוסיקלי אחר – עיבודים לרביעיית מיתרים. הקונספט

מילת המפתח של לימור בלס לתיאור הליכה נגד כל הסיכויים היא הימור. בעיה לוגית: האם "קפיצת ראש" אל תוך מים רדודים אינה יותר מאשר הימור. היא הרי גובלת בהתאבדות. בלס הולכת מקצה לקצה – מחוסר תעוזה לסיכון של ממש. כדי

מתחברים למוסיקה שעושה חופי קיץ בעין ובאוזן? אישית, חולפת לידי, הגם שהיא חיונית לתחושה אסקפיסטית בביצה המקומית על רקע הביאוס הכללי. "מקסיקאנה" היא מוסיקת חופים מכוונת למועדונים, זרם מילים ממוחו הקודח מחום הקיץ של זאב נחמה, שכל מה שמעניין אותו ואת

הגבר הדפוק מתבכיין. לא מספיק שהיא עוברת ממיטה למיטה, היא עוד מתלוננת שהיא בודדה. הוא היה אחד מקורבנותיה. עכשיו התפקח/התפכח. ("הייתי שיכור") לפי המוסיקה, שרון הולצמן אכן חוזר מפוקח ומפוכח. פופ לכביש הראשי. ראשוני, פריך, בהיר. אם פופ צריך לייצג

הקול מדוכדך-מפוקח. הפניה אליה (ילדונת) היא תרשים מילולי של מאווייו. שיר על פערים בין הזיה למציאות, בין עבר להווה. הפער הוא שיוצר/מפתח את הדמיון. גם אם קווי דמותה של הנאהבת כבר היטשטשו, הוא יודע במה חשקה נפשו – לדמיין אותה

תגישו תלונה נגד המבקר: עזוב אותך, אתה לא תשנה דברים. מה אתה בכלל מתעסק עם זה? הרי זה לא הראש שלך. משהו ממש לא קורה פה.  למעשה, הכל בנסיגה. דודו אהרון אינו הסיפור. אהרון הוא משל לא רק מוסיקלי. הוא

כוכב המיינסטרים הים-תיכוני התורן כבר סולד אאוט, ערוץ 2 בעקבותיו. האם החמצנו את המומנטום? האם הכוכב חמק מבלי שהבחנו בו? בסוף השיר נרגעתי. יש עוד תואם אייל את שלומי. מי שחיפש – בבקשה. קצב משמח לבבות מקדם את הסלסול הכאילו

אריק איינשטיין שר מזווית אבהית דואגת "כמה טוב שבאת הביתה". דרור משען שר מנבכי ליבו – כמה טוב שיש בית, כמה טוב שאתה נמצא בו, ובמיוחד בסופשבוע. שניכנע לטון המלו-מלנכולי הזה? אני אתה והוא חשים את התחושה: אין כמו מוסיקה

מחשבות, חלומות, התפקחות – על המיועד האידיאלי. האווירה – מעט מלנכולית. אבל שירן אלעד יודעת לנטרל בהומור קל. לא מתבכיינת. המוסיקה – מעט פולקלוריסטית, מחוזות הסינג-סונגרייטר האמריקנים. האנגלית תאהב את השיר. הטון – נקי, נאיבי, חף ממניירות. מעבר טוב מהנמוך