שירים ישראלים

מרוב נוסחאות שחוקות של פופ ים-תיכוני, מדלגים לעיתים על הפשוט אבל היפה והלא ממוחזר. אלעד טרבלסי מנסה לבחון בדואט עם רננה את מערכת הבינו ובינה על רקע זיכרון ישן ותם. היא שואלת אותו שאלות על העולם, והוא אינו ממש עונה

אני לא מתלהב מטרנד הרמיקס, במיוחד כשהוא סתמי, מנותק מקונטקסט. עבודת הרה-מיקס יכולה להיעשות עם או בלי שיתוף פעולה של האמן. רוב האמנים בחו"ל נותנים יד חופשית לטכנאי המיקסים להתפרע עם השיר שלהם, לעשות בו כברצונם. אחרי הכל רוב עבודת

יש פולק קאונטרי דרומי בקדם אירוויזיון, ורבותיי אני לא שומע אף מילה באנגלית! הקצב, העיבוד לוקחים לנשוויל, אבל כרמל אקמן (בת 22, פליטי כוכב נולד 6) החליטה לשמור על אחידות. לא לייצר שעטנזים בין אנגלית לעברית, לפחות לפי הגרסה שאני

"מתחיל מחדש" הוא שם מעט בעייתי לאלבום של יוצר-זמר צעיר, שלמרות התחושה שהוא נמצא כאן כבר הרבה – עדיין מסלולו קצר כדי לדבר על "התחלה מחדש", גם אם מדובר ביציאה ממשבר כלשהו. נכון יותר היה להדגיש את ההמשכיות. כזמר בעל

הגיטרה מצלצלת פולק בלוז דרומי, הטון דואב, לא משתפך, המנגינה לא מחניפה בכוח, מנסה לדייק ברישום פס הקול למילות המשורר בשיר הקצר האומר דברים על האמביוולנטיות ביחס לאנשים, בהדגשה על ההבדל בין אנשים לאדם. לא טוב בלי אדם בלילה, קשה

לב. חלום. אלוקים. אור כוכב. שמש זורחת. נשמה. הכל בסדר. כל המילים האלו התקבצו יחדיו בשיר כדי ששרית חדד תסלסל את האהבה אל הלבבות בסלסול ששייך רק לה. אני מאחל לאהוב המופלא שבשיר שיזכה למילים האלו ואולי … לה עצמה.

מסוג השירם שאומרים – אם היה אקדח לידי – לא בטוח שהוא לא היה חוזר בסצנה האחרונה למטרה מאוד ברורה. הנפש המסויטת מזיעה עצמה לתוך כר, כואבת את אכזריות הנסיבות (היא הולכת לו) וגם מקוננת על הישנותן – "איך עוד

"אני שוב בתמונה", דוהרת ירדנה ארזי על פסקול קצבי בפתח אלבום משולש. רפרודוקציה של שיר ישן, כדי להעניק לו מגע חדש, דאנס-עכשווי. האם ירדנה יצאה אי פעם מהתמונה? כפי שהיא נראית על עטיפת הדיסק – היא עדיין בתמונה. יפה כשהייתה.

את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה  בלכתה-בריחתה. מה קרה?

ספרתי חמש פעמים "זה", ואין לי אלא לקבוע שנושא השיר הוא "זה". נעם נבו אולי תסייע בידי לפענח מה משמעותו של כל "זה". "אלחם בזה", "אתנחם בזה", "מתעלם מזה", "לשלם על זה". מה היינו עושים בלי "זה"?! כמה רזה הוא

כשלושים ושמונה דקות של בילוי אינטימי באווירה חורפית הזויה עם אסף אמדורסקי. הן נפתחות ברחובותיו הממריאים של דוד אבידן, נרטיב אורבאני הזוי קשה, שזוכה לאילוסטרציה מוסיקלית נוגה ולוטפת שנובעת מצליליו של פסנתר בעל מגע קסום. אמדורסקי הצליח להמריא עם רחובותיו

סאבלימינל משתרבב לפס הקול המוכר, ה"קלאסי" של אריק לביא ושמוליק קראוס (אפקטים של השרוט בפתיחה), כדי לייצר פרפראזה היפ-הופית משלו בפרץ חריזה שאומר דברים על מציאות החיים מבאסת ("אבדה הדרך") עם קורטוב חינוכי ("אני לומד משגיאות"), וגם תובנה פילוסופית על

רישום זרם מחשבות על רקע בדיקת סי.טי. החרדה הבריאותית האישית המיידית (הולך למות?) מצטלבת עם ההיבט הקיומי בלחיות במקום הזה (היו רגעים שחשב שהארץ נהדרת) פולק סונג סימטרי. עדר שר את הנרטיב כפי שהוא – בלי לייפות. קול מלוחש, כמו

חוה אלברשטיין מקבלת פרס מפעל חיים מאקו"ם. זה לא הפרס האחרון שתקבל על מפעל חייה. לא גדול  עליה המושג "מפעל חיים". חוה היא מהסוג שאפשר להגיד עליה בלי להפריז – האחת והיחידה. לישראל היא כמו מרצדס סוסה לארגנטינה, כמו אדית פיאף

כמה יכול להכיל שיר קצר. אז הנה דוגמה למעט המכיל את המרובה. שלושה בתים שאומרים את התחושה. סוד הצמצום. על כאב הפרידה. את הסוף חש בנשיקתה. עזבה בתחילת החורף – ולקחה איתה את הזריחה. פשוט ומדויק. זוהי סינרגיה אמנם ללא

מה המרחק בשירי אהבה בין מקורי-אותנטי לרגשי נדוש? הדוברת בשיר (סיון) מקיצה אל העיר בחושך. החושך עושה לה את זה. לימד אותה לאהוב, לרקוד. אור יגרום לה לעצום עיניים. העיר הסואנת לא לרוחה, מעדיפה להתרחק או את "התנועה שבדממה". על

שנדסקס מהו "מופע אקוסטי"? לא יותר משישים שניות. בעולם הרוק מאז האנפלאגד של MTV – האקוסטי הזה בא להדגיש את ההיפך מ"חשמלי". לשמוע "מטאליקה" אקוסטית – אחלה. לשמוע "היהודים" באקוסטית – ואללה. תנו לי רוקנ'רול, אבל בלי דציבלים. כששמעתי "עידן

פותחת ברגאיי גרובי מחויך של תומר יוסף – "הוא לא ישוב". הקול – כמו שם הדיסק – נועם. נוכחות נעימה. העיבוד וההפקה של אסי איילון משדרגים. השיר השני – בסגנון רוק –  היא מבקשת – "כנס אלי דרך העיניים ותראה

שיר ברכות – למי? לא חשוב. העיקר שהיא מאחלת לו כל טוב למרות שהשאיר אותה עם צער וכאב ובחוסר אמונה. שלא ידע צער וכאב, גם חוסר אמונה, שלא יחווה בעיה או מכשול. וגם אז שימצא אישה ויקים משפחה. או-הא. הייתי

"מה עושים עם זה"? – סוג של סלנג שנכנס לשפה, ותומר ממיה ממהר להשתמש בו בקלות הלא נסבלת בעגה הפשטנית. "מה עושים עם זה" – איך מתמודדים עם המצב החדש. אבי בן אבו בוגר כוכב נולד, מקונן את נטישתה שמתבררת כעובדה

גברת קרקס של צרויה להב את רמי קלינשטיין מגיעה לחלקתו של זמר נפלא. גרסת איזמירלי לשיר צריכה להגיע כמסמך אומנותי ל"כוכב נולד", האמא, האבא, הסבא והסבתא של הקאברים. איציק איזמירלי כנראה יצטרך לעשות דרך קשה יותר מאשר כל מתמודד פחות טוב ממנו בתחרות

המילים מרגיעות, הרגש סתום, הלב אטום, והימים בכ"ז כל כך יפים מזכירים ימים קסומים… אני קורא את השיר ותמה על פער בין המחשבה הבהירה ובין הרגש שעדיין לא עבר את השינוי… אז למה התכוון המשורר? השיר מעניין דווקא על רקע

ג'מייקה, רגאיי וראסטאפריי נמצאים חזק על המפה העולמית, גם המקומית. רבים וטובים הציצו ונפגעו. רשימה חלקית: תומר יוסף, סילברדון, שוטי הנבואה, מוקי, איאם, חיים לרוז. רגאיי, רגאיי דאב, ראגהמאפין. הכל הולך. הישראלי מחפש להתחבר לאקזוטי, משהו שיעניק לו את החוויה