ביקורת סינגלים חדשים

הדס אפרת כתב בספרו "מציאות רבה מדי": את הקול הפנימי שלך רק אתה שומע. לא תמיד  אפשר לתעד אותו, יש בו לעיתים מימד אינטואיטיבי , משהו המנותק מנסיבות של מקום וזמן. הקול הפנימי הוא התגלות. הוא דובר אליך בשוויון נפש,

זה אורי ביילין? עבר ניתוח ראש לשינוי סגנון? נשמע כאן גבוה מאוד, מהיר מאוד, מדונסס מאוד בעזרתם האדיבה של יוצרים וידידים רבים. השיר הוא על פערים בין מה שאתה רוצה וטוב לך להיות, ובין מה שמצפים ממך. כלומר בינך ובין

ברכת הדרך הזו מאב לבנו נשמעת כמו שיר עם של כל הזמנים. נאור כרמי ממקד את אהבתו-דאגתו במי שהולך לצאת לעולם, מול רוחות לא מוכרות שיקדמו את פניו. הוא רואה אור שמוביל אותו אל "מקום זך", "המקום הנעלם" שממנו יצא

אייל אבן צור שר על מצב חרדה בעולמו היצירתי מפני אובדן מילים, ועל הקושי לגלות את עצמו (אמנותו) מחדש כשהמילים חזרו. מה בדיוק מהות ה"שברים" ומה הם החלקים" שעליו לחבר כדי לחדש צורה? האם ב"שירים נכתבים מחדש" הוא מתכוון לשירים

ניכנס לזרם המחשבות של אורי ברינקר. הדרך, המחשבות, הכאב, האמת, האמונה, האהבה, האור. לוקחים הכל ומערבבים. יצא קצת בלגן. מה רצה להגיד? בסופו של דבר – גם לפי רוח השיר – אפשר להיתלות במשפט המסיים – "יש בי עוד כח/

החיים שלהם סרט או סדרה? יש הבדלים? לא בטוח שהגר יפת שאלה את השאלה או ירדה לפשר התשובה.  הדביקו לה טקסט הממחזר תסריט שברון לב מפס היצור שמנפיק שירים לכל דורשת או דורש. כבר במשפט הראשון – "היי אתה" יש

עמרי וקנין משתמש במשפט "נאבק מול השתקפות ברגעים של חוסר ודאות". לפי טון השירה האמוציונאלי והמנגינה  – אי הודאות מייצרת לעיתים מצוקת חרדה.  אנחנו מכורים לשליטה, חיזוי, ניבוי, ניהול סיכונים, נתונים מתעדכנים, או בקיצור תחושת ודאות.וקנין אכן נשמע כמי שאיבד

איך אפשר בלי גשמים בשיר על לב שבור מאהבה נכזבת. יש לו מה להגיד לה בשם ההגיון והרגש. הוא היה מוכן להציל אותה אפילו ממנה – אז לפי השכל הישר יש לו על לבסס את התחינה שלא תוותר עליו. מבחינת

מצליחים להשתתף בצערה? אני מתקשה. לישי סלמאן מקוננת כתב אשמה שנשמע כמו קופי-פסט של שירי אכזבה-מרירות נשיים בז'אנר הים תיכוני. אני מדבר על הפנייה ל"נאשם" בגוף שני בטון מקונן מסתלסל, ממחזרת ערימת קלישאות מ"ניגוב הדמעות" ועד  "לאסוף את כל השברים"

שמה של עדן בן זקן מופיע בקרדיטים על הטקסט. לא ברור אם הוסיפה איזו תובנה לצליל קליפי, שאף היא רשומה עליו. מה שברור הוא שבן זקן  אולי מסייעת למיחזור נוסחה עבשה על מישהי שמתרפקת על אהוב שנטש, שנמצא בזרועותיה של

הורים הולכים מכות על שמו של הילוד. מוכר כמעט בכל משפחה ישראלית שלישית. היא רוצה על שם סבה. הוא מחפש שם מקורי ששום משפחה לא נתנה עד היום לרך נולד. טריפולי, טריו רוק ישראלי, בחר את הנושא לשיר מתוך האלבום

עוד קינת אכזבה של מקוננת מבואסת שסוגרת חשבון עם מי שהיה איתה. ספק אשמה עצמית שהיא לוקחת על עצמה, בעיקר שולחת כתב אשמה אליו על מצע תסכול ("אחרי כל מה שעשיתי בשבילך"), סף הרמת ידיים ("אולי פשוט הפסדנו במשחק") וגם

שנלך על שיר פוליטי? למה לא. הזמן ממש מתחנן לאיזה שיר פוליטי של שלמה ארצי. הוא הרי קונצנזוס. מפתיע – הטקסט אינו שלו, אבל כמו נכתב מפיו. מה שיותר משמעותי: לשמוע את קולו על רקע מציאות הזויה. מסר פוליטי? אפשר

ואלרי חמאתי לא חתומה על הטקסט הזה, אבל היא שרה אותו ברגש גדול. האם עד כדי כך הצליחה להפנים את זרימת המילים המאולתרת.  אנשים שכולם לומדים לשקר, והיא שצריכה ללמוד לוותר, לברוח מגעגוע, ואז "זה הולך עם הלב". מה בדיוק

צריך להודות: יוצרים מוסיקאים ישראלים רבים הם חקיינים בני חקיינים כשמדובר בהשפעות מבחוץ. לא תמיד הדברים נאמרים בגנותם. המוסיקה של שגיא איילנד היא פיור פולק,  נמצאת לגמרי במחוזות השישים שבעים בין Contemporary folk music ל-Folk ל – Country. הפשטות מתחילה

אז מה הוא רוצה? להישאר האיש הכי בודד בעולם, להצדיק את התואר "מלך הבריחות" או לנסות להתקרב אליה מחדש בלי כל הסיפור של הגעגועים ולהישאר במצב של "מתחיל להתפקח"? סגיב כהן ישיב-ישכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, לחלוק שגרת התסכולים הנדושים.

להשתתף בצערו?  נגיד שלא קראנו על גירושיו, שאנחנו לא מכירים את סיפורי הנישואין הקודמים שלו. קחו את השיר הזה בלי להתחשב במידע החוץ שירי. (*) למעשה, ככה צריך לנהוג מבקר. לא מדובר כאן בתיעוד ביוגרפי אלא בשיר כל כאבו של

מה קרה לרביב כנר שהוא לא יכול לנשום? אני לא ממש מתעניין במה שעובר עליו בפועל, אבל יש תחושה של קו ייצור המספק שירי סבל וכאב לזמרים.  מה הבעיה שלו? "השקט צורח מתוך חלום"? מצד שני – מחפש משהו ש

הילה הויזמן שרה את הפְרֵחָה של הדור הזה. מי שיגיד "פרחה אשכנזיה' – לא אתעמת איתו. אישה חזקה? המונית, קלת דעת, גסה. ממש לא מעניינת. כאילו יוצאת מעמדת כוח אדישה של – שמה קצוץ, העיקר שיהיו חיים בורוד, לחיות בלרקוד,

קבלו את המדריך של מוקי לגבר בנושא עניבות. העניבה כמשל. כל הקונוטציות. סמל מעמד. רוצה להיות כמו מלך העולם, אבל מרגיש מחנק. "נהייתי חולה/ חונקים אותי בעניבות". מה האמת שלך? "המצפון שלי מת ועם ישראל חי". הוידוי מציג את הטוב

אין כמו שירת הרגש המדוכדכת של הראל סקעת. תן לו שיר עצוב על יחסים, והוא יהפוך אותם למלודרמה שפורטת על מיתרי הנפש הנכונים בלי לעלות על גדותיו. כוח עזר למשימה – אבי אוחיון, להיטן צמרת, חייט להיטים מיומן, שרבים מזמרינו

לא מעט יוצרים צעירים במוסיקה העכשווית מבקשים השתתפות בצערם, או ליתר דיוק – בבעיותיהם האישיות. המאזין הוא כותל. הם אינם כותבים שירים באוריינטציה פואטית ייחודית. מוסיקה מבחינתם היא  סוג של סאשן אישי לספת הפסיכולוג.  השתחררות היא גם ביציאה לרכיבת אופניים

ה"דברי אלי" נשמע בקשה דמיונית. דניאל סלומון ולוסי איוב אולי לא התכוונו לריאלי אלא לאידיאלי. הרי דיבור מעולם לא יהיה אחיד, גם כשקיימת כוונה.  מצד שני,  הכוונה לבטח יכולה להיות אמיתית בשם אהבה שחורגת מגבולות ההיגיון. כשהמשאלה מתנגנת ברגש נוגה,

זוהי תוצאה של הקורונה?  מאיה משעול חוזרת על "אין מציל" עד לעייפה. בחייה לא מתרחש דבר שישנה מציאות. ממה להציל אותה? מעצמה?  זהו מבע סתמי של נואשות וחידלון המעיד אולי על מצב פסיכולוגי שבו הדוברת אינה מגיבה לכל ההיבטים הרגשיים,

מאי זמוש יצרה מנגינה נוגה שמשרטטת תחושה של הזדהות עם אנשים הסובבים אותה. הם עוברים על פניה כבלתי נראים, כאלה שאיש לא שם עליהם, לא מרגיש בהם. זמוש לא רק מזדהה איתם אלא רואה בעצמה אחת מהם. כך היא מביעה