"אני שוב בתמונה", דוהרת ירדנה ארזי על פסקול קצבי בפתח אלבום משולש. רפרודוקציה של שיר ישן, כדי להעניק לו מגע חדש, דאנס-עכשווי. האם ירדנה יצאה אי פעם מהתמונה? כפי שהיא נראית על עטיפת הדיסק – היא עדיין בתמונה. יפה כשהייתה.
את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה בלכתה-בריחתה. מה קרה?
ספרתי חמש פעמים "זה", ואין לי אלא לקבוע שנושא השיר הוא "זה". נעם נבו אולי תסייע בידי לפענח מה משמעותו של כל "זה". "אלחם בזה", "אתנחם בזה", "מתעלם מזה", "לשלם על זה". מה היינו עושים בלי "זה"?! כמה רזה הוא
כשלושים ושמונה דקות של בילוי אינטימי באווירה חורפית הזויה עם אסף אמדורסקי. הן נפתחות ברחובותיו הממריאים של דוד אבידן, נרטיב אורבאני הזוי קשה, שזוכה לאילוסטרציה מוסיקלית נוגה ולוטפת שנובעת מצליליו של פסנתר בעל מגע קסום. אמדורסקי הצליח להמריא עם רחובותיו
סאבלימינל משתרבב לפס הקול המוכר, ה"קלאסי" של אריק לביא ושמוליק קראוס (אפקטים של השרוט בפתיחה), כדי לייצר פרפראזה היפ-הופית משלו בפרץ חריזה שאומר דברים על מציאות החיים מבאסת ("אבדה הדרך") עם קורטוב חינוכי ("אני לומד משגיאות"), וגם תובנה פילוסופית על
רישום זרם מחשבות על רקע בדיקת סי.טי. החרדה הבריאותית האישית המיידית (הולך למות?) מצטלבת עם ההיבט הקיומי בלחיות במקום הזה (היו רגעים שחשב שהארץ נהדרת) פולק סונג סימטרי. עדר שר את הנרטיב כפי שהוא – בלי לייפות. קול מלוחש, כמו
חוה אלברשטיין מקבלת פרס מפעל חיים מאקו"ם. זה לא הפרס האחרון שתקבל על מפעל חייה. לא גדול עליה המושג "מפעל חיים". חוה היא מהסוג שאפשר להגיד עליה בלי להפריז – האחת והיחידה. לישראל היא כמו מרצדס סוסה לארגנטינה, כמו אדית פיאף
כמה יכול להכיל שיר קצר. אז הנה דוגמה למעט המכיל את המרובה. שלושה בתים שאומרים את התחושה. סוד הצמצום. על כאב הפרידה. את הסוף חש בנשיקתה. עזבה בתחילת החורף – ולקחה איתה את הזריחה. פשוט ומדויק. זוהי סינרגיה אמנם ללא
מה המרחק בשירי אהבה בין מקורי-אותנטי לרגשי נדוש? הדוברת בשיר (סיון) מקיצה אל העיר בחושך. החושך עושה לה את זה. לימד אותה לאהוב, לרקוד. אור יגרום לה לעצום עיניים. העיר הסואנת לא לרוחה, מעדיפה להתרחק או את "התנועה שבדממה". על
שנדסקס מהו "מופע אקוסטי"? לא יותר משישים שניות. בעולם הרוק מאז האנפלאגד של MTV – האקוסטי הזה בא להדגיש את ההיפך מ"חשמלי". לשמוע "מטאליקה" אקוסטית – אחלה. לשמוע "היהודים" באקוסטית – ואללה. תנו לי רוקנ'רול, אבל בלי דציבלים. כששמעתי "עידן
פותחת ברגאיי גרובי מחויך של תומר יוסף – "הוא לא ישוב". הקול – כמו שם הדיסק – נועם. נוכחות נעימה. העיבוד וההפקה של אסי איילון משדרגים. השיר השני – בסגנון רוק – היא מבקשת – "כנס אלי דרך העיניים ותראה
שיר ברכות – למי? לא חשוב. העיקר שהיא מאחלת לו כל טוב למרות שהשאיר אותה עם צער וכאב ובחוסר אמונה. שלא ידע צער וכאב, גם חוסר אמונה, שלא יחווה בעיה או מכשול. וגם אז שימצא אישה ויקים משפחה. או-הא. הייתי
"מה עושים עם זה"? – סוג של סלנג שנכנס לשפה, ותומר ממיה ממהר להשתמש בו בקלות הלא נסבלת בעגה הפשטנית. "מה עושים עם זה" – איך מתמודדים עם המצב החדש. אבי בן אבו בוגר כוכב נולד, מקונן את נטישתה שמתבררת כעובדה
טוב שמרים טוקאן עדיין כאן, אחרי כוכב נולד, שמפלצת הרייטינג עדיין לא הקיאה אותה החוצה. טוב שהיא כאן כי היא זמרת מיוחדת, ולא רק בזכות האקזוטיות המזרחית שלה. השיר בשמיעה ראשונה נשמע לא ממש תפור עליה, ניסיון להפוך אותה זמרת שנוגעת ברפרטואר קוסמופוליטי רחב.
מה שהיה ומה שעכשיו: מה קורה לאנשים שפעם חיו ללא מודעות לעצמם, לבעיות הנפש שלהם ("כשהגיטרות ניגנו חזק ידענו לצחוק") ועכשיו "פוחדים לחיות", נותרו רק רסיסים של אהבה ושקט שלפני הסערה ומה שנראה שקט עלול לפגוע לעומק ("עכשיו זה מים
גברת קרקס של צרויה להב את רמי קלינשטיין מגיעה לחלקתו של זמר נפלא. גרסת איזמירלי לשיר צריכה להגיע כמסמך אומנותי ל"כוכב נולד", האמא, האבא, הסבא והסבתא של הקאברים. איציק איזמירלי כנראה יצטרך לעשות דרך קשה יותר מאשר כל מתמודד פחות טוב ממנו בתחרות
שלונסקי היום? מי מבני הדור הזה ישיר "מי משלח חרשות ביומי". או: "רוויונים – מגבי חביונים לפני". וגם: "מי חוצב את הבוקר, את חדוות ואידוות חלומי?" הלו, זה רדיו? חייבים "שירי משוררים"? מצד שני, נדמה לי שרק מערן צור האקלקטי
מי שאלרגי לפריחתו של הפקאן יודע שהאביב הגיע, זמן נפלא לשיר אהבה חדש. אצל קרן פלס הפקאן אינו מגיע במשמעות של רגישות אלרגתית, אלא כחלק מתחושה של התעוררות והתחדשות. הפקאן ופריחתו, גשם קטן, עציץ של פרח זקן, עדנית של אוהב-לא-אוהב. על רקע כל ההתעוררות
המוסיקה מצלצלת בפתיחה מערבון של סרג'ו ליאונה (צליל הגיטרה), כששפי ישי שר "גבר לא ידבר על כך, גבר לא יגלה" בשיר על יחסי בינו בינה נטולי תקשורת – "שיר מאוחר מדי". יהקול נמוך, סטייל ליאונרד כהן. הסגנון הכהני מגיע גם
מיכה ביטון נמצא בהמתנה למישהו/משהו שיבוא. בנאדם מטבעו מכיר את עברו, אבל חי בעתידו. אי-שם בעתיד מסתתר, הוא מאמין, הטוב. על כך נאמר: אשרי המאמין, כלומר – מאושר הוא מי שנותן אמון, ופניה לאלוהים אם לא תזיק – עשויה לשפר
ג'מייקה, רגאיי וראסטאפריי נמצאים חזק על המפה העולמית, גם המקומית. רבים וטובים הציצו ונפגעו. רשימה חלקית: תומר יוסף, סילברדון, שוטי הנבואה, מוקי, איאם, חיים לרוז. רגאיי, רגאיי דאב, ראגהמאפין. הכל הולך. הישראלי מחפש להתחבר לאקזוטי, משהו שיעניק לו את החוויה
המחזה נראה די הזוי הבן אסף ממלא את מקומו של האב בני, מרחק 15 שנה אחרי מותו. אסף אמדורסקי, מוסיקאי מודרני שמחובר לקלידים, לאלקטרוניקה, לרוק עכשווי, הצטרף לישראל גוריון לרפרטואר ישן, לא תמיד מיושן של 26 שירים שכבר הפכו למה שנקרא נכסי צאן כולל "ערב של שושנים", "תפוח
"נכנענו ללחץ הקהל", מסבירים דלית עופר ויורם רותם, עורכי התוכנית את חלק ב' של האוסף, שחלקו הקודם (הראשון) יצא ב-2005. מצד שני, מבהירים השניים שהתוכנית חוגגת 30 שנה. אז לוקחים את לחץ הקהל ואת תאריך יום ההולדת ומחברים, ויש לך 65
"אתה החיים שלי/ אתה הנשמה שלי/ אתה כל העולם שלי/ אתה// איך רק אתה יודע לרגש ולשגע" תראו לי גבר שלא יאחל לעצמו משפט כזה. גם צ'ולי זכאי רוצה. גם הנשמה, גם החיים. גם לרגש. גם לתת כוח. סינגל
מיכאל גריילסאמר הוא טרובדור מקומי בעל שורשים צרפתיים, טמפרמנט קצבי ששואב מהאפרו קאריבי ואלמנטים של מוסיקת פולק קלטית. כל הצבעים האלה נמצאים בשיר הצרפתי הזה, שחלקו מושר בעברית, חלקו בצרפתית. הוא רוצה ממנה הרבה דברים שקשורים באהבתם שהיא "נצחית ולא מלאכותית"
אם אני אלך/סוף סוף אני אלך/לא תמצא אותי/גם אם תחפּור מתחת לאדמה/גם אם תשכור מסוק הזמן לא כואב לי /אני לא מפחדת/לחיות /אני פורחת /גם אם נדמה לך שלא/אני כן אם אצעק חזק/עד שאחתוך את שלוותך/אז תישאר איתי/או תהפוך משוגע
יאללה גולן תפסיק להקשיב למבקרים. לך על זה. הבום של ההילולה שווה יותר מהירוק הדולרי. מעולה יותר מההורדה הסלולארית. שלא תעז להקשיב לעצות כל החוכמולוגים. תן להם בבוזוקי ובחשמלית. יש פה להיט פיצוץ. על מה הפעם? היא נותנת לך חום
היא נגעה לו באור, כבר לא מצליח לעצור, הלב רוצה לצרוח, למות עליה, לעוף איתה לשמיים, ותודה לחלום שהביא אותו לזה. גיא גמזו מקונן את קינת אהבתו. מפעיל מיתרים מתנת-אל, נעזר במוסיקה של אחד מבני יוון. מה היינו עושים בלעדיהם?
אריק ברמן נוגע באירוניה במימוש הפוטנציאל האישי, שיר על מילוי ציפיות, על הדרך להגשמת החלומות, שכוללת מסיבה עם "המי ומית" ב"ביצה המקומית", קשר עם מעריצים ("אוביל גדודים של נוער במלחמה הקיומית"), תוכנית אירוח בטלוויזיה ("לשמאלי סוכן ביטוח, לימיני איזו דוגמנית/
איל גולן זועק: "זה אני, האחד שסגד ליופייך/ שנתן את הכל בשבילך/ ושברת את הכל בלכתך". מישהו אמר, נדמה לי הגשש החיוור, שהחיים מצחיקים. בואו נוסיף: החיים לפעמים משעממים. תנו לי לנחש: אייל גולן לא מאמין בטקסט הזה. כמה אפשר
