מוסיקה ג'אז לייב

מבחינת התעניינות הקהל – הישראלים לא פחות סקרנו מההרכבים שהגיעו מחו"ל. אצל גידי גוב בכובע טמבל אופנתי – לא היה אפילו מקום לעמוד. כאן אין שום הימור, גידי הוא המס המסחרי שצריכים לשלם כדי לקיים פסטיבל. מופע על בסיס סטנדרטים

כל עידן מצמיח את זמרות הג’אז הגדולות שלו. הן אינן רבות, וטוב שיש סטייסי קנט אחת. ב"זאפה" דחסו לה 2 הופעות כול ערב במשך שלושה לילות. מספרים כי בדוכני הג'אז בארץ, היא פופולארית כמעט כמו דיאנה קראל. יש לה 6

קרייג הנדי – חליל וסקסופונים אלט וסופרן, ויין אסקופרי – סקסופון טנור, אלקס סיפיאגין – חצוצרה, פרנק לייסי – טרומבון ושירה, ג'ורג' קוליגאן – פסנתר,בוריס קוזלוב – קונטרבאס, דונלד אדווארדס – תופים שמעתי מינגוס. שמעתי אלינגטון. שמעתי ג'אז. 7 נגנים

גונזלו רובלקבה- פסנתר, ארמנדו גולה- באס גיטרה, איגנציו ברואה-תופים גונזלו רובקלבה הוא ללא ספק ממשיך המסורת של נגנים קובניים, בעלי אוריינטציה לטינית כצ'וצ'ו ולדז, מישל קמילו.. דיזי גילספי גילה אותו ב-1985, כשהוא ניגן בהוואנה. גילספי היה אחד מנגני הג'אז האמריקנים

חבלי לידה של פסטיבל ג'אז ראשון בירושלים: הקהל לא ממש הסתער בהמוניו. התחושה במתחם הרכבת, שם מוקמה הבמה המרכזית, הייתה הזויה משהו. היציע לא התמלא, והזמרת נינה פרילון נשארה מרוחקת מהקהל. גם המופע של הפסנתרן ריצ'אהרד פיירהסט על גג משכנות

נדמה לי שמעולם בעבר לא ראיתי שני מתופפים שהתאהבו בדואט שלהם כמו שי זלמן וג'מיאו בראון האמריקני. ראו להם את זה על פניהם הקורנות והמחייכות. כמה הם נהנו לתקשר. שי זלמן, המתופף המחייך פתח בסולו תופים, ואחר-כך הודיע שבערב הזה

בני גולסון, סקסופון טנור, מתרפק בין קטע לקטע על הימים ההם, ימי הפורטיז המאוחרים והפיפטיז, בסיפורים נוטפי נוסטלגיה, מגיע עד צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, שניים שהציבו רף יצירתי גבוה לענקי הג'אז הצעירים של הימים ההם. אבל לא לשם פרקר וגילספי

אבישי כהן – קונטרבס, בס חשמלי, סם ברש (בר-ששת) – פסנתר, קלידים, מארק ג'וליאנה – תופים. הקהל לא הסתפק בהדרן אחד. המוסיקה של כהן והטריו השאירה אותו בתחושה של עוד. כמה מפתיע: נגן בס סופרסטאר ישראלי בשמי הג'אז מבוקש כאן

יוסף לאטיף – חלילים, סקסופון טנור, אבוב, ליונל בלמונדו – בסקסופון טנור ווחליל סופרן. סטפן בלמונדו – חצוצרה, סילבן רומאנו – בס, לורן פיקלסון – פסנתר, דרה פלהמר – תופים. צריך להמתין לסוף הערב לשמוע את יוסף לאטיף נושף סולו

רביעייה רוברטו גאטו במועדון קמלוט הרצליה. רוברטו גאטו – תופים, דנילו ריאה בפסנתר, דניאל טיטארלי בסקסופון ולוקה בולגרלי בבס. 23.11.05   מגזין הבילבורד הגדיר אותו "אחד ממתופפי הג’אז הטובים ביותר באירופה".ובעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" כתב רפאל רוזלי: "גאטו הוא

פיל וודס, מסיר מעיל וכובע קסקט שחור, מצמיד משאף לפיו (חולה אסטמה), מתנשף עמוקות, וכשנדמה שהאיש כבר לא יכול להוציא עוד צליל אחד מהאלט סקסופון, ממשיך הענק לנשוף בטון חם צבוע בצבע שאין מי שיכול לחקות אותו. וודס, מאחרוני דור הנפילים של

ג’וני גריפין – טנור סקסופון, קירק לייטסי – פסנתר, דאג סיידס – תופים, גלעד אברו – באס.   בקומוניקט תיארו את ג’וני גריפין  "הסקסופוניסט המהיר בעולם" גם  Tough Tenor – לפי התיאור הזה, אני בטוח שמישהו בקהל בזאפה חשב שהפסנתרן הקירח והסוער

הקינוחים בפסטיבל היו לא פחות מענגים מהמנות הראשונות והעיקריות: סטיב טורה, טרומבוניסט-על, לקח משימה: לשחזר את המוסיקה של האב הרוחני שלו, ראסאן רולנד קירק, המוסיקאי שניגן בו זמנית על מספר כלי נשיפה. הוא מנגן את המוסיקה של רולנד כבר מ-1968.

באילת הקיץ הזה רקדו הרבה, ולא לשכוח: מדובר בפסטיבל ג’אז. אבל כשבנות זאפ מאמה זזות על הבמה, אתה לא יכול להישאר תקוע בכיסאות הפלסטיק הלבנים.   מה שיפה בחמש נשות זאפ מאמה שהן עושות מוסיקה אתנית רב-לאומית, רב-לשונית ורב קצבית

דייב סמואלס, נגן ויברפון ומרימבה, קרא להרכב שלו "פרוייקט הג’אז הקריבי". לא צריכים יותר מארבעה קטעים כדי להבין את פשר השם היומרני. סמואלס הפך את השידוך בין המקצבים האפרו-קריביים לג’אז מסורתי לכמעט סגנון ייחודי, והאנסמבל שלו המארח נגנים אחד-אחד נשמע

הוא ניגן בחצוצרה ובפלוגלהורן. שיער לבן תפוח ושופע, על חלקו נראים שרידיו של צבע. פניו ופיו התעוותו, עמידתו מוזרה ומגובנת. ואז, כשפיית החצוצרה פגשה את שפתיו, שמענו את הצליל ועצמנו עיניים. ובאמת, טוב משמע אוזניים. הארל הקיף עצמו בחבורה  צעירה של ארבעה נגנים שבאה

התמונה שלה בתוכניה קצת משקרת. נו, פעם כולנו היינו צעירים ויפים. היום הגברת ריבס, היא לפחות עשרים קילו יותר. עדיין יפה מאוד. מה שלא השתנה זה הקול, ההגשה, היכולת לשיר ג’אז בצורה כמעט מושלמת.  איך היא שרה. נו דאל מומנט.

בקוקטייל שערכה עיריית אילת לקראת הפסטיבל, גיליתי בתוך ההמולה יפנית רזה, נמוכה  שקטה ונבוכה. החזיקה כוס ולא מצאה את עצמה. ניגשתי אליה. הצגתי את עצמי.   "זה אני שטלפן אלייך לניו-יורק", ואז עלתה בת שחוק לא קטנה על פניה. חשבתי מה

טוני אלן המתופף בן ה-65 מי שהמציא את סגנון האפרו ביט יחד עם פלה קוטה, חובט בתופים כמעט בלי להזיז את הגוף. המקלות כאילו נדבקות לתופים ולמצילתיים  בתנועות חסכוניות וחדות, והוא שוזר בקצב האפרו משפטים קצרים.   אלן פיתח טכניקה של תיפוף

הסקסופוניסט ארצ’י שפ (68) אוהב להניח את הכלי בצד ולשיר בלוזים. זה קרה הרבה במהלך ערב הפתיחה במשכן לאומנויות הבמה וגם כעבור יומיים בסינימטק עם הרביעייה שלו. שפ שר בלוז בטונים צרחניים.   הסקסופון יכול לחכות. תן לנשמה ללכת במקומו. אני מעדיף את

 מרגע שאצבעותיו של רון קרטר מתחילות לפרוט סולו על הבס, המוסיקה רצה בכל מיני כיוונים, מאילתורי אווירה דרך הג’אז הלטיני, הסווינג והביבופ ועם חיוך, שעשוע והומור. קרטר אגדת ג’אז, עלה על הבמה בחליפה מהודרת, וניגן מוסיקה שרחוקה מלהיות מכופתרת. קרטר במצברוח טוב,

גארט מנגן עם הפנים לנגנים שלו, אבל יודע מתי לסובב אותן לקהל. מי שבא לחפש את החיבור למסורת קולטריין, מצא אותו. מי שבא לשמוע ג’אז מודרני, לא התאכזב. קני גארט מתגלה כסקסופוניסט פתוח, חם, מתקשר מאוד.  יש לו  שפת נגינה משלו, "שפת הסטנדרט" שלו,

דון פרידמן – פסנתר, אד שולר – קונטרבס, טוני ג’פרסון – תופים, ראלף ללאמה – טנור סקסופון.   המנחה של הערב הזכיר שמלאו לו כבר 70, "יהודי חם" (נו, באמת. די עם גאוות היחידה הזו) ועוד כול מיני פטפוטים מיותרים של

אפשר להגדיר בקלות את הפסנתרן מתיו שיפ כאוונגרד ג’אז, ולמעשה, כול מה שאלתר הפסנתרן הזה הוא מהפכני ולא צפוי. שיפ (45) הולך על  קו דק בין סגנון FREE ג’אז ומוסיקה מודרנית. הוא נשמע כמבשר בשורת  הג’אז המתקדם בלי יומרות נפוחות. האילתורים

ג’ון היקס הקדיש את הערב לטלוניוס מונק. רפרטואר ביבופ מובחר, אקלקטי.  לא בחירה פשוטה, לא בחירה שקורצת לקהל, לא הסטנדרט’ס המקובלים. מיד מבינים שזה פסנתרן שאוהב לאתגר את עצמו.איך שהוא ניגן  – זה תמצית השליטה בפסנתר ג’אז. היקס בן 65,

  הירומי – פסנתר, קלידים,  טוני גריי – גיטרת בס, מרטין ואליהורה – תופים.   הירומי כבר  סופרסטארית  של הפסנתר, כמו ונסה מיי של הכינור. היא באה לתת הצגה. פעם שנייה שאני שומע אותה. כמו באילת, קיבלנו מפגן וירטואוזיות, וצריכים להודות שהיא