מוסיקה ישראלית

אנשי הבוץ משתלטים עלינו. הפכנו חסרי תחושות. לא עצב, לא אהבה. לירון ומורן אטיה מביאים את האפוקליפסה שלהם. האלבום של הפיל הכחול נפתח איטי מאוד, שירתו של לירון אטיה נשמעת כמו תחת השפעה. ואז – הזעקה. "מה יהיה איתי"? הבנאדם

בסוף הערב רשמתי כמעט ספונטנית משפט: "נורית גלרון  לא מנסה להמציא את עצמה מחדש". המשפט הזה עורר דיון קל ביני לבין עצמי: האם אמן צריך להמציא את עצמו מחדש? התשובה לפי נורית גלרון היא: איך שגלרון לא תשיר את עצמה, איך שלא

חיפשתי בביוגרפיה שלה – מה קושר את קרן קרולינה אברץ ללבנון. אפרופו השיר "שנסון ללבנון". הבנתי שמצד המוצא – היא דווקא מתכתבת עם שורשים יווניים-טורקיים… עזבו שורשים: קרולינה היא יוצרת וזמרת ורסטילית. היא לא זמרת של סגנון אחד, אבל היא

בסוף ההופעה, כשאני על דלת היציאה, עומדת נערה וממררת בבכי. "למה?", שאלתי אותה. "כי אני מתרגשת". "בת כמה?" – 14. לא יכול להיות. הליפסטיק התסרוקת. ככה נראות בנות 14 כיום?! הנעורים היפים או הארורים? לירן דנינו, כוכב נולד לשעבר, כוכב

שגיא צורף מרגיש נבוך, מתוסכל. משהו משובש בעולמו, משהו השתבש בסביבתו מכל בחינה.. בואו נחזור לבסיס האם של מי אנחנו, מה אנחנו, על מה ולמה. הוא חוזר בנאיביות לעסוק בשאלות יסוד במושגים של "יופי" ו"טוב" בשיר "יופי", הוא מביע את

קראו לו זכריה ג'קי מקייטן. יש שהפכו אותו לאגדת זמר מזרחי בשמונים. עכשיו הוא אגדה במותו. יורידו עוד פעם את "המענטזת" לסלולר. אבל מה נשאר מהאגדה? מספרים שבשנים האחרונות חזר לשם "זכריה". כששאלו את מרגול, היא אמרה: מותו פוצע לי

מהי מהירות זמן של תמי לוִיאָב? אישית, אם יורשה לי לסטות קמעה מהביקורת, הזמן בזמן האחרון הגביר אצלי מהירות חבל-על-הזמן. התחלתי ינואר, והנה, תוך כמה ימים אני כבר סוגר פברואר. מה יהיה עם הזמן הזה? אינו מרחם. אני ממתין למעצורים. לפסק

איפה להתחיל? ב"נשמה" או ב"מסיבה"? אם עדיין לא הבנתם, שלומי שבת עשה הפרדה באלבומו החדש בין שירי אהבה שקטים ובין שירי חאפלה שמחים. דיסק אחד – דאון טמפו, שני – אפ טמפו. "נשמה" מזוהה עם שיר אהבה. מה עם הנשמה ב"אחד למסיבה"? אל

לא האמנתי שאגיע במזג אוויר כזה לבארבי. מתברר שאני צריך לפעמים להאמין בעצמי. ננסח זאת קצת אחרת: מי שאינו מאמין, שיש רוק ישראלי, שבשבילו כדאי לצאת בלילה סוער למועדון רוק בהרצל פינת סלמה לשמוע "נערות ריינס" – נשאר בבית תחת

לא טבעתי בים רגשותיו של לירן דנינו. האמת: גם לא נכנסתי אליו. הסולם הגבוה, המלנכולי המתפעם והמתרגש, מנגינותיו המחניפות השאירוני לעיתים קרובות על חופו. אנחנו נמצאים בתקופה שמכתיבה סוג פופ לאוהבים מיוסרים (ראו נתן גושן) שאומר – לחץ על דוושת

הדממה אינה מכירה את אורות הניאון של חיינו, ממתינה בלי טינה שנתעורר אל האור שבה. מוש בן בסט מחפש את האור בדממה. אנחנו בחורף 2012. הנרטיב שלו מתאים לימים אפורים. גם צבע העטיפה בהתאם – איש קטן על אפור גדול.

חיפשתי שיר של מושיק עפיה. לא כמבצע. אלא ככותב. שיר מקורי אחד לרפואה. לשווא. תן לכתבנים-יצרנים לשחק אותה בשבילך. למה אני אומר את זה? כי בשביל להתבלט במה שנקרא "הז'אנר הים-תיכוני" – רצוי שיהיה לך איזשהו ערך מוסף. למושיק עפיה

איך רוקדים לבד "בחללים האדישים של הלב"? לנועם חורב, שמסר את הטקסט למירי מסיקה (השיר "לרקוד לבד"), יש כנראה הסבר למטפורה ה"קרדיולוגית" המעניינת הזו. אם להיאחז בה – מירי מסיקה היא זמרת, ששרה מכל חדרי הלב, זמרת של גאות רגשות.

אחרי 11 שירים, אני לא יודע מיהו  יאיא כהן אהרונוב. כלומר – זהו הבחור המתולתל שאוחז בס ב"הדג נחש", אבל באלבום הזה הוא אינו דג ולא נחש, לא חתול ולא אריה. הוא כמה חיות שמתרוצצות על הפס קול המוסיקלי שלו.

בספרדית – להיות מאוהב זה להשיק ספינת נשיקות על המים, לתת ללב לצרוח, לגוף להשתגע, להרגיש דם רותח. לסבול קשיי נשימה. אבל כאן – זה עברית. האמת אין כמו פבלו רוזנברג לשיר פופ לטיני בעברית, בלי שזה יישמע שפה מנופחת,

את ההופעה הזו אני חייב לעצמי פעם נוספת . יש סיבות: נלך מן הקל – האולם במרכז ענב מבאס, במיוחד כשמדובר במופעי רוק. אולם קטן מאוד, אבל יש לך תחושה שהזמר מרוחק. וגם התאורה – לא נותנת כבוד לזמרת. מה

מה חדש אצל מאיה בוסקילה?. יש ויש. בל נמעיטה. אומרים לי שהיא כנראה בדרך לאירוויזיון, ושהיא נוסעת ללה לה לנד. רגע, לאן מאיה בוסקילה נוסעת? ללה-לה-לנד? למה מה? למה לה? אפשר עוד לעצור אותה? בזאפה הייתה לה תוכנית ריאליטי מרהיבה.

לפני השיר "מלטף ומשקר", דיבר עברי לידר על אביו שנפטר. נמלא געגועים. רעד בקולו. ליטף ולא שיקר. שלח את הקהל הביתה לצלצל להורים. זה רגע מכונן, כמעט פסק זמן בחגיגות עברי לידר 2012, שהגיעו להרבה שיאים צפויים. חגיגות? לא תמיד

האלבום נגמר אחרי שבעה שירים. מי שיגיד – הראל סקעת "לא סיפק הסחורה" – לא אתווכח איתו. מה החיפזון? מה קרה? מה החאפ-לאפ? פיצוי? הדואט עם יהודה פוליקר בשיר "גיבור"?  – לא ממש. מה מהות הדואט? האם רק כדי  להציג  את

בפרפרזה על שיר מוכר: גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת. הקולות, המנגינות, ההרמוניות מבהירים, כי "המרפסות" נמצאים שם, משוטטים בנבכי נשמותיהם, שרים על חיים כאוטיים על אובדן דרך, ספקות. איבוד אמונה. "מעיל גשם" מדבר על אדם שלא מרגיש דבר. היאוש מגיע

רועי פרייליך רוצה לעמוד מתחת לחופה. לא להאמין שמישהי מוכנה – לעמוד איתו. זו אינה טעות. כך נפתח האלבום השני שאני שומע מ"נערות ריינס" אחרי "נערות ריינס" של 2009. רוק'נ'רול Raw בסיסי. גיטרות-בס-תופים. כמו המוסיקה באלבום ההוא – גם הפעם היא

אלבום חדש לעמיר בניון, ואני מוצא עצמי עוסק/עסוק בהבנת הנקרא, עוד בטרם מוסיקה, ובמילים פשוטות: למה התכוון המשורר, ואם לדייק המשוררת. מרים בניון שמה, רעיתו של עמיר. חמשת השירים (המילים) שעמיר בחר מפרי עטה מיוחדים, לא פשוטים. מאתגרים. הנועדו? נועדו

הבטחנו לעדכן: ידענו שלא יישאר זמר ים-תיכוני שלא יצטרף לחגיגות ויחדש את להיטי הז'אנר של פעם בעוד שרשראות של מחרוזות: הפעם דקלון וצלילי הכרם מצרפים אליהם את חיים משה כדי להשיב לחיים את חנהל'ה התבלבלה, חסידה צחורה, גדליה רבע עוף, סורו

דנה עדיני, צליל דנין, ברי סחרוף, מיכה שטרית, ריף כהן, אפרת גוש, מוניקה סקס. אבל מה עם "מטרופולין", הרכב הקונספט שאפיין את אלבומיו הקודמים של עופר מאירי, המוסיקאי-המפיק הנחשב-מוערך-מבוקש (בימים אלה – רמי קלינשטיין, אביב גפן, גיא ויהל)? "מטרופולין" הוא