שירים חדשים

מה רצתה להגיד? שעולם כמנהגו? שהחיים זורמים בשגרה ובמחזוריות מבאסות? שקיימת חוקיות מעצבנת של בניה והרס? מה חדש? – אין חדש. נדוש. יצא מעין ראפ בעיבוד מיתרים סטייל "הצליל של פילדלפיה". (ז'אנר סול משנות השבעים)  יוסי פיין במקום לתת לזמרת

מהי "קצת אהבה"? ניתן לכמת? מצד שני הוא לא ממש רוצה את ה"אהבה" שכולם מדברים עליה. האהבה שלו היא לא האהבה של כולם. למעשה, יש לו בעיה עם עצמו. הוא אינו מבין מה הוא רוצה מחייו, אבל יש לו תחושה

המסלול ברור. אביתר קורקוס הוא מסלסל בדם, אז לוקחים אותו לשם. דיקלה מסתמנת כאלט המזרחי, כמי שאינה ממחזרת שבלונות, אוריינטלית בדם, אקזוטית, לא פשטנית. ולמרות זאת, יש תחושה שהחלטה ללכת עם קורקוס, זוכה "הכוכב הבא" לנתיב אמצע ים תיכוני, מסוג שירי

כמה חארה כאן. למי לא נמאס. מי לא רוצה לברוח לאי בודד, לעשות אהבה. אבל כולנו פחדנים. לא אי ולא בודד. גם מיקי גבריאלוב לא מתיימר לברוח לאי שקט,  אבל לקח את השיר לכיוון של – אם המצב כל כך מחורבן,

אילו הייתי מקבל טקסט כזה לבחינה, הייתי ממליץ לכותב לחפש פח לפני שהוא שופך את הלב על הדף. זה טקסט ברמה של מישהו שנדרש להצהיר "לא יודע לכתוב". השיר נכתב ע"י אליעד נחום ורון נשר, אבל מתברר שהשניים גרועים מהאחד.

במחלקה לזיהוי קולי יספרו לכם, כי אין שני אנשים בעלי קול זהה, ממש כפי שאין שתי טביעות אצבע זהות. כנ"ל – אין שני אנשים בעלי נשמה זהה. יש פעמים, שאנחנו שומעים את הקול שבתוכנו, הנשמה שמדברת, אבל לא ממש מאזינים לה,

מתקפת התרפקות של שניים, שאם היו מספרים לי כי נועדו, הייתי מרים גבה. גם כשעמיר בניון חבר לישי לוי, הבנתי, שאין לי מושג איפה הגבול כשמדובר בשתפ"ים במוסיקה. ישי לוי חכם. גם מוש בן ארי מבין, כי כל הדרכים מובילות

הייתה או לא הייתה? האם חלום בלהות הייתה? רן שפירא עדיין אינו בטוח שהוא אכן מה-שאומרים-עליו, שהוא מטורף, או בשפה מדעית – "סכיזופרן". הבעיות, שהמצב מעורר בינו לבין עצמו, ומול מי שעליה הוא אומר "התחלנו לגעת" – עומדות במרכז השיר,

הייתם בחתונה מקומית לאחרונה? אוכל – צרבת. רמת רעש – דרושים אטמים. מוסיקה – כפיים שיורדת לרגליים, מילים פשוטות: אין חתונה בלי מזרחית ים-תיכונית מאגפיה השונים. "נסיכת הלבבות" (גם השם נשמע פלסטיק) תיכנס בין כספת הצ'קים לסלט מיונז מאתמול. בשירים האלה יש

ליאונרד כהן שר – Dance me to the end of love, ולא סתם – אלא עם כינור בוער. אצל זוהר רביץ שום דבר אינו בוער. מציג קודם כל את הבעיה שלו,  העובדה שהוא פוחד לרקוד. גם הוא רוצה להגיע רחוק

דניאל סלומון בא מכאב, ממצוקות נפש, מחוסר אהבה. הפעם הוא ניתב את התחושה לשניים. טובים השניים בצער געגועיהם. המוטו אומר ברירת מחדל: אם לא להיות איתך – אז עדיף כבר לבד. סלומון הוא זמר של פסנתר, שנשאר בגבולות המינורי-הרמוני כדי לתת לתחושותיו את

משדרגים את מוסיקת החאפלות? נתחיל עם השעטנז: כותבי הטקסט העוסק, איך לא, במבטו של הגבר על מי שאיתו הלכו על לשון כילאיים: "אני לא גומר עלייך במכות", שזו שפה ערסית סופר אלימה. מצד שני: "אני לא נופל עלייך בטענות, רק

במסע הזה, עילי בוטנר כבר לא ממציא את עצמו מחדש. הוא כבר תוחם עצמו לתוך שבלונת להיטים מלהיבים שמדיפים ניחוח ארצישראלי מסוים, מותאמים לנוסחה הקולית של אדר גולד ואוהד שרגאי. המוסיקה מובילה אותך אל האופק האופטימי, אין מקום לדאגה, אלא בעיקר

לואי מרשל? (מגדולי מנהיג ארה"ב בסוף המאה ה-19 תחילת ה-20) למה? השיר לא יסביר מהות השם. מדובר בפרויקט-ניסיון של החברים דן תורן את יובל מנדלסון לפרוץ דרך אל נתיב חדש בפופ המקומי באמצעות הרכב, שדף יחסי הציבור מיהר להגדיר "סופרגרופ" (מונח

ריטה מתפלספת. מה הם החיים, אם לא רגעי האהבה שהבנאדם צבר משך חייו. עבר סערות וטלטלות, אבל הכל מסתכם ב"רגע אחד מושלם". השאיפה היא לעצור את הזרימה ולהיזכר ברגעי האמת בתמימות האופיינית לילדים. ("אהבנו כמו ילדים" – הומאז' ל"פנים אל

טובים השניים. בשניים מתחזקים יותר. וכשיונתן רזאל מוסיף קולו, הדכדוך והתסכול נכנעים לתקווה. טל שגב מספר לנו שקרה לו משהו טוב – "בזמן האחרון אל עצמי התקרבתי / קרוב לים שמתי את מחשבותיי". יאוש בגלל חום? בגלל עייפות? שנגחך קמעה?

צליל גיטרה חשמלית סטייל מזרחי חובר לצליל אקוסטית, כפתיח לטון הדרמטי של מאור פרץ (משה בין הצבע של נתן גושן למלודרמה של רפי פרסקי) המתאר סיטואציה של מי שנשאר לבד מול דמות אהובתו הספוגה בכל מקום בבית. מנעד הדרמה של

מה הוביל את האחות שבת לכתוב טקסט כזה לאח שבת? מנין היא באה ולאן הוא הולך? הטקסט עצמו אינו מפזר עננים. לעיתים הוא מערפל במקום להבהיר. במעין-וידוי על תהליך שעבר בניסיון לקיים קשר אינטימי, שלומי שבת שר "לא נגלה את

בדף שצורף יש מידע חוץ-שירי, לפיו נכתב השיר מחייל אל אהובתו. הוא (הדובר בשיר) חוזר ומדחיק את הניסיון המר: "את כאבי החושך, את כל מה שבוער/ ספגתי בשתיקה ושוב אני חוזר". עכשיו גם הוא רוקם לה הגנות מפני הרוע, מתכוון

כמעט כולם שרים בשביל המזומן. לא חדש. לא רק זמרים "מזרחיים". גם פורטיס צריך כסף, ומוטב כסף גדול. אבל פורטיס בחר לשיר על השקר הגדול של זמרי הז'אנר הזה, אלה שממשיכים לחגוג בחתונת הכסף בכפל משמעות – גם מי שחוגגים

תצמדו לסלואו. דנה ברגר  מצמידה לסלואו של פעם. אקלים מיינסטרימי נוח. גם הטקסט אינו דרמטי, לא תסכול, אלא השלמה עם ההווה והתרחקות מן העבר. העבר מתקשר למשברים, חסרים, דמעות. בהווה – אינה עוד נלחמת במערבולת הרגשית הזו. בוחרת להשלים עם

דמעות כנהר – מטאפורה שחוקה. עדיין, דמעות זולגות כדמעות זולגות מצביעות על סיטואציה קשה, כאן בשיר – פחד מבדידות. הפיתרון: "תן לי יד – נפחד ביחד"… ביחד קל יותר להתמודד. זו אינה רק הצעה תיאורטית, אלא הצעת הלכה למעשה לעזר

אולי הטיפול הפסיכולוגי בכל זאת עשה משהו. אביב גפן מתכתב עם אביו, מסכים לא לטחון עוד את הילדות השבורה, לסלוח ולבקש הידברות מחודשת בין אב לבנו, כי עד היום זה לא קרה. למרות הסליחה – הכאב עדיין חד. כאב של