המנון שמושר לשון רבים מול יחיד. משאלת לב שמבטאת הכמיהה לדברים טובים: "אנחנו בלילות נדע לשאת יותר עצבות רכה, נרוץ מתוך עצמנו אל שדות ילדות" מול היחיד בלשון הווה – "אני כמעט כבר מת מאהבה". ברקע ההנחה היא ש"אלהים מקשיב
קאבר נועד לעיתים לגאול-לחשוף שיר שגורלו נגזר– מצולות השכחה. שלפתי את אלבומו של ארז הלוי – "הלילה" כדי למצוא בתחתית הרשימה את השיר הזה. בים המוסיקה – צריכים לעיתים סיבה כדי להיאחז באי בודד קטן. ארז הלוי שר על מהות
עמיר בניון מרגיע: "בן תמותה אל תפחד … כי זה אצלך הכל בתוך הראש". טקסט קצר וקומפקטי שזורם בכיוון אחד: על האדם לא לבזבז אנרגיות על פחדים ו"חפירות", כי "הכל בראש". מחקרים הוכיחו, כי כאשר האדם יכיר בכוח של המחשבות
כסף לא קונה אהבה? ואללה. איך לא ידענו? בעז שרעבי מתכוון לזה. בואו נשתחרר לרגע מציניות, נהיה אופטימיים לרגע יחד איתו? הא? הידעתם שעושים טעויות בחיים? – עושים. לא נורא. הידעתם שאפשר לתקן? – אפשר. ואתם יודעים מה? יש גם הפי
אחרי "תמימה", הסינגל הקודם, מתעטפת שירן אלעד בשקט בגעגועיה לאהבה. מילים של הרבה רגש. על הכאב שבחסר האהוב מכסה הרבה שקט. "עם השקט נעלמת" וגם "רק בשקט מתעטפת". ויש בשיר "לב שנשרף", "גוף עייף". מערבולת של תחושות טראומה בכתיבה מעט שבלונית
שיר רוק שנפתח באקורדיון? צחקתם עלינו? אבל כל השיר הזה נשמע כמו משהו שלא שמעתם. אפילו לא Mumford and Sons, אם מדברים על חיבורים בין פולק לרוק. גם הקול הגרוני העמוק הזה. הקצב השבטי. מישהו הגדיר – rock-tribal. הנתונים מוחצים:
אורן דה-גרציה כורך סיפור יחסים של לילה אחד עם גורל אנשים צעירים שלא יחזרו הביתה מהמלחמה וגם עם עולם מתאבד-מתמוטט. כותב השיר עמס על מבצעו נרטיב שמגיע עד למשפט "ובבוקר היא ידעה עד כמה הייתה צמאה / למין לילה שכזה
לא שכחנו אותה. מה הם שנתיים (מאז Love Is) בתוך הזמן הגדול. דניאלה ספקטור שרה על הזמן הגדול, למעשה – על השכחה כחולשת חיים מצערת. הכשל לעצור בנקודה מסוימת להיאחז באירוע מכונן. להיות בו שוב. לחוות סיטואציות כפי שהיו בעת
שיר על מידותיה. בול. כל כך תפור שאין בו שום הפתעות. זו היא. הרגש שרץ לפניה. אבל לא קונפקציה. לא שיר ממפעל שמייצר עבורה. שמעון בוסקילה אינו מהסוג שדופק כרטיס. נעם חורב יודע למי הוא עמל. הטקסט הדרמטי-כביכול: "באהבה הזאת
"מה הטיפוס שלך? אם אתה רוצה להיות החבר שלי, ספר לי מה בראש שלך. רוצה לדעת מי אתה. תזדרז חביבי, כי אני עלולה לשנות דעתי" האינסטנט טקסט הזה הולך עם מנגינה ועיבוד פאנקי מצועצעים על מצע סקסופון לוהט. לפי הקומוניקט,
שני עלים נידפים ברוח נפגשים, מחזרים על הפתחים. התחושות דומות. הייאוש המכרסם. בכל זאת יש הבדל. "אבל אני חייב להיות חזק", "רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי". ההבדל בין חיים על הקצה ובין הנפילה לתהום. שרון הולצמן שר את
זה כמעט בלוז. זה לא ממש בלוז. הקול העמוק בן שמונים שנה, רוצה לעשות בלוז, כי עולמנו מלא בלוז. מה שהוא ראה, מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש, המסקנה שהוא מגיע אליה: "אין אלוהים בגן העדן / אין גיהינום מתחת
המילים "איך אני מעז לפחד" – יש בהן מן הבחירה, כאילו יש לו אפשרות לא לפחד. למעשה – אשליה של בחירה, כי תחושת הפחד אינה שואלת אותו אם הוא מוכן לבחור בה. היא אינה רציונאלית. למרות ניסיונו הרב בחיים, למרות זוגתו
"מסתובב"? פרומו לדה-וויס? במלחמות הרייטינג – הכל הרי מותר. הפעם אביב גפן מסתובב במסגרת חיפוש עצמי. מי שדלת ליבו סגורה מעמת עצמו מול המסביב: מי שאיתו, העולם (שחוגג מול השקט שלו) נשאר עם עצמו בתחושה שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה.
הסינגל מתוך האי.פי – TRXYE של טרוי סיוון, היוצר-זמר האוסטרלי רץ כבר למרחקים ארוכים. 55 מדינות מחזרות. יוטיוב לוהט. מי הסיוון הזה? צעיר (19) שנולד בדרום אפריקה וגדל באוסטרליה, כבר כוכב קולנוע (X-Men Origins: Wolverine.) הוא עלה על השיטה הנפוצה לקדם
ונפתח בפינת הלשון. מודה: יש לי חולשה לשפה העברית, ושגיאה עלולה לחרב לי שיר שלם. טל שגב שר "הכל נראה" (קמץ) בלשון עבר במקום – "הכל נִרְאֶה" בזמן הווה, בהתאם לכוונת השיר. מי שחפצה נפשו לכתוב שירים, פזמונים ולפרסמם ברבים
הפתיחה הקצבית מזכירה את I Put A Spell On You, אלא שכאן שום כישוף לא יעזור. אין סיכוי שמשהו ישנה את האיש "המשונה והארור" שהיא עזבה. למרות זאת, היא שומעת עצה ממי שמביט על מצבה מהצד – "תחזרי אליו". הטקסט
על מה השמחה? מה פתאום עכשיו שמחה? לא רק שמחה אלא "מהפיכה של שמחה". לא פחות. על מה?! האזור בו אנו חיים רותח, עשרות משפחות באבל, איבדו בנים, אחים, בעלים, חברים, אבל החברים ליאור נרקיס את עומר אדם קוראים לכולם
מי אתה "אחיו של בנג'מין"? לפי דף הקומוניקט מדובר ב"האני האחר" (האלטר-אגו) כלומר – דאווין של מישהו שמשחק אותה אגו מסתורי לקידום האלבום שבדרך. למסתתר מאחורי האח של בנימין יש שיר על המקום שבין מציאות להזיה. אמצע הלילה, מזיע, שומע קולות,
לוס כפרוס מרצים לנו הרצאה על עליה. טיפוס אל החלום מצד אחד, וגם נגיעה בתהליך ההיקלטות של עולים חדשים בישראל. בפזמון מוחבא צמד המלים ברוסית המחבר בין העלייה לארץ לבין המסע האישי של חברי ההרכב. לא סתם אמרתי הרצאה, כי
מה גרם לה לגלות, ליידע אותו, שתמיד היה בשבילה התקווה לנצח? עד היום הוא לא ידע? אין לכך תשובות בשיר. אולי אדיר גץ, שכתב, יודע יותר מהמאזין התוהה והתועה. אבל בסיפור אהבה, כמו בסיפור אהבה, לא חייבים תמיד תשובות. מה מהות
איזו מידה את? איך את נראית? לא אסון. מייגן טריינור מנסה להרגיע. הבס מתאר את המידה הגדולה. הרשתות החברתיות הופכות את סיפור הנערות השמנות לטראומה. מפעילות לחץ בהבלטת המושלמות. מייגון טריינור תנסה להרגיע. הזמרת מנשוויל, תעודד נערות "בעלות גוף". עושה
מה שרומי חושבת. מה שהוא מרגיש. רומי חושבת, שהיא גורמת לגברים להתמכר לה. משהו אובססיבי. רבים הלכו לאיבוד בגללה. הוא (שלומי) מאשר: אני התמכרתי. אני נדבקתי במחלה. האם רומי מאושרת? – לא. היא חושבת שהיא משתגעת. שלבד יהיה לה תמיד
דקלון וסגיב כהן עשו עסקת חבילה משתלמת. סלסוליהם המשותפים מצלצלים בקופות הכרטיסים. המיינסטרים ה"מזרחי" מתנהג כרגיל לפי כללים כלכליים, לא תמיד אומנותיים. נכון שהקולות של הזמרים המופלאים נפגשים לפגישה מפרה, מסתלסלים יפה, אבל נראה כי השיקולים הכלכליים לעיתים עולים על
האם זה סיפורה של רוז פוסטאנס? גם אם לא, אנחנו צריכים להשתכנע שזהו סיפורה האישי. "חייתי חיים פשוטים", היא שרה, "לא אפריע לאף אחד. ניסיתי להסתיר כאב, המתנתי לזמן בו אשוב לזרועותיך. היינו יחד, אבל רוב הזמן בנפרד, מעולם לא
ובמדורנו – גברים בוכים בלילה, קבלו את אביתר קורקוס, המפעיל סלסולו כדי להפוך עוד קלישאה על האהבה ושברונה לדמעות. אביתר מוציא לפועל את השיר בהתרגשות כזו, כאילו חרב עליו עולמו בעקבות הליכתה. יש משהו ממסורת שיר ערב הפופולאריים בצליל הדיכאון
פנייה לאלוהים, משאלת תקווה. אור מול חושך. חיפוש הטוב. חזרה לבסיס. ללא התפלספויות. ללא דרמות. צלילי פסנתר והקשה פותחים דרך להגיג הפשוט. גם המנגינה – הפשטות הרכה היפה. עצבות מנחמת. התזמור האקוסטי – מעטפת מעודנת. נוגע נגיעות רכות במזרח. עדינות
עמיר בניון שר את סיפור יוסף, בן הזקונים של יעקב, ואחיו. מה יום מיומיים? פרשנות חדשה? דגש על הנמשל? מוזר, דווקא בימים אלה של מבצע "צוק איתן" שככו השנאה והקנאה בין בני ישראל, אבל בניון שר אותו כאילו אנחנו בימים
לאה שבת מנסה לבחון מלחמת בני אור בבני חושך. אני מאמין שגם היא לא תמימה: משחר ההיסטוריה האנושית – האנושות רצופה במלחמות. החושך הוא יישות שולטת, גם נרצה את ההיפך. הויכוח – מיהו החושך ומיהו האור ימשיך לצאת מנקודת המבט
לגעת ללב, להרטיט, לגרום התרגשות, לעורר רגש עז, להסעיר נפש. אין מילים אחרות. למעשה – אין מילים. סהר שרב בחר במילים פשוטות, מפני שצלילי הצער שהתנגנו-הסתלסלו בנפשו התחננו למילים, ביטאו געגועים עזים שחברו לקולה של אמא. שיר זיכרון מרטיט. בוקר
