ג'אז במקור הוא קצב תופים – הוא קצב הרגליים. היו ימים שהם חיו בשלום במועדוני הג'אז של פעם. מי שלא עיין בתוכניה, הופתע מגיחת רקדן סטפס של הפסנתרנית ג'רי אלן לבמה. אלן בת החמישים וחמש, ניסתה להראות שמסורת הג'אז, החל מהמוסיקה
תרשמו: א. חמישיית שון ג'ונס. ב. שלישיית כריסטיאן מקברייד. הסדר אינו קובע. בשביל שני ההרכבים האלה כדאי להגיע לפסטיבל ג'אז. כל פסטיבל ג'אז. כל אירוע ג'אז. להאזין פעם פעמיים, ולהגיע לתחושה שאתה חייב עוד ועוד ועוד.כריסיטיאן מקברייד כבר נמצא בפנתיאון
אחרי שש שעות מוסיקה, אתה מבין, כי יש רגע בו הגוף פשוט מסרב להמשיך, ליתר דיוק – מצווה עליך לפרוש. תשאיר משהו למחר, אתה אומר לעצמך, וקופץ לטעימה אחרונה באחת אחרי חצות אצל ריצ'ארד בונה הקמרוני, הבסיסט המופלא, שהגיע לאילת
ואיפה אבישי כהן? בתוכניה הבטיחו גם אבישי כהן. לא שמעתי רבע תלונה. הקהל לא דרש אותו בקול רם. נדמה לי, שאבישי צריך להתלונן על שלא התלוננו על היעדרו. אבל עידן רייכל הגיע להשתתף בתרגיל האימפרוביזציות של בובי מקפרין. מזמן לא
תביטו בתמונה. קוסם הצליל שלפתע נשאר עם הכלי הענק בפיו ללא אחיזת ידיים. אגב את קורטני פיין אסור לצלם. כלומר שני שירים, ואז מגיע איש אנגלי שמן, ומבקש מכל בעל סמארטפון לחדול. לא שממש הייתה לו עבודה קשה. חמישים איש
בובי מקפרין הודיע מראש, כי גם הוא אינו יודע מה יקרה על הבמה. זה הוא והאורחים שלו והקהל. מכאן והלאה – הכל אלתור. תן לאימפרוביזציה לנצח. איש אחד וקולו. לא הרכב. לא כלי. הוא הכלי. משהו שנשמע לא מבטיח? חלטורה
פעם שלישית שאני שומע את הערב הזה בארץ. אל דימיולה רץ עם ה- World Sinfonia כבר כמה שנים טובות עם שינויים פרסונליים מסוימים. כמעט הכל היה לי מוכר – הטמפרמנט, הוירטואוזיות, המקצבים, המבנים. בהפסקה חשבתי פתאום על האיחוד מחדש של הרכב הפיוז'ן
אפשר לחשוב כבר על דיסק אוסף: נגני ג'אז איטלקיים מנגנים שירים ישראלים. אחרי ההופעה של הפסנתרן מרקו סיניורילה Mirko Signorile, ושלישייתו יחד עם הסקסופוניסט רוברטו אוטאביינו – רשימת השירים הישראלים תפחה. נדמה לי שכאן אנחנו מקוריים: אין מדינה בעולם שמפורגנת
אלי דג'יברי הגיע להופעות בישראל. משפט מוזר לפתוח רשימה על הופעת ג'אז של נגן שלפני חודש ראיינתי בביתו שבחולון? אבל הרביעייה של אלי דג'יברי ששמעתי בזאפה במוצאי חג הפסח, היא מסוג הרביעיות עליהן אומרים: הגיעה לישראל להופעות. אגב, דג'יברי והנגנים
הפסנתרן סטפנו בולאני בא למשכן לאומנויות הבמה לבלות. הוא הזמין שני נגנים ישראלים נפלאים, שהבינו כי הוא בא לבלות, אז גם להם מותר.הלכו דאחקות, בדיחות, צחוקים. וגם ניגנו. ניגנו יפה. וירטואוזי. קליל, מוקפץ וחם. גם מייינסטרים ג'אז צריכים לדעת לעשות.
מקוי טיינר נע בכבדות לכיוון הפסנתר, כאילו עוד שניה רגליו בוגדות בו. מרגע שהוא מתיישב לנגן – קשישותו נעלמת. הכל עובר לידיים (ולראש), וכאן יש עדיין בשורות למי שהגיע לשמוע אגדה מנגנת. היא קיימת בשתי הידיים בנות השבעים ושלוש, אלו
שלישיית דימיטר בודורוב עם החלילן תיאודוסי ספאסוב אני אוהב ג'אז בולגרי. כלומר: אני אוהב ג'אז בולגרי מרגע ששמעתי בצהרי שישי בסינימטק טריו בולגרי חובר לחלילן בולגרי שמנגן על חליל רועים שנקרא קאוואל. חשבתי עוד לקפוץ לשמוע את נורית גלרון באולם המקביל,
מי הם "נסיכי הג'אז הישראלי" ומה קרה שהם עושים מחווה לקיסר הגיטרה של המוסיקה המזרחית? נעשה סדר: ההנהלה האומנותית של פסטיבל ג'אז תל-אביב הגתה רעיון להקים גשר. עלו עליו שלושה נגני ג'אז מעולים – עומר קליין בפסנתר, עומר אביטל בקונטרבס, איתמר
העיניים של הנרי גריימס משדרות ספק טירוף ספק תמהוניות, כשהוא פורט על קונטרבס. הג'אז החופשי שהוא והטריו שלו מנגנים מגיעים גם מהבעות והשתיקות. בתוכנייה אני קורא, כי האיש נעלם באופן מסתורי בסוף שנות השישים וחזר להופיע רק כעבור ארבעים שנה.
במציאות שבה כל קול חדש הוא כוכב ריאליטי – אין שום סיכוי לעילויי המוסיקה האחרת, האלטרנטיבית, הג'אזית. טירוף הרייטינג יהרוג את הגאונים, אלא אם הם יחזרו בעוד מספר שנים מארה"ב עם קבלות. בית ספר רימון למוסיקה הביא לקונצרט השנתי שלו
באד פלאס כנראה תופיע פעם שלישית בפסטיבל החורף של ג'אז בים האדום. השלישייה, מעבר להצדקה המוסיקלית הטהורה בהבאתה, כבר מביאה גוד לאק לפסטיבל. הקהל לא רק מצביע ברגליו אלא נעמד עליהן לסטנדינג אוביישן ארוכים. מה הפעם? מי שראה פעם את
למי שמכיר את הפסטיבל רק מהקיץ, הרי ההבדלים: 40 מעלות חום (מתפללים לקצת בריזה מהים) מול 9 מעלות בהאנגר (מתים מקור, ושואלים למה לא הגענו לבושים יותר חם) כל השאר כבר תלוי במה שקורה על הבמה: החום שיצא מהזמרת יון
קל מאוד לחזור לקלישאה "ענק ג'אז". אבל כשמדובר בקני בארון של שישי בלילה במשכן לאומנויות הבמה – אני מחפש סופרלטיב נוסף. קראתי כתבה שמדברת על הנגינה שלו במונחים אלוהיים. כיוון שאינני מבין במטפיסיקה, אסתפק ואומר, שאני אכן מחפש עוד משפט
הגיטריסט ג'ושוע ברקסטון נראה ונשמע קצת וודי אלן (חיצונית, אינטונציית דיבור), התרגש מנגינתו על אדמת ההולילנד (יהודי, יש לו סיפור משפחתי) והשמיע צלילים שהם הצדעת בכורה חגיגית לשני ענקי גיטרה – גרנט גרין ווס מונטגומרי. החלק שלו בערב הזה היה הרבה יותר
ג'אז ישראלי? לג'אז הישראלי החדש קוראים אם תרצו "אבישי". אבישי כהן אחד (הקונטרבסיסט) מנסה להגדיר לעצמו כמה שנים מנין הוא בא. אבישי כהן השני (החצוצרן) מחפש את זהותו בג'אז. שני האבישי מסמנים את הג'אז הישראלי העכשווי, הפתוח, המלודי, המתקשר.ג'אז ישראלי
זו אינה טעות: דיאן ריבס אכן נחתה באילת. לא להאמין, אבל דיוות הג'אז הגדולה הסכימה להגיע למלא את משבצת ליז רייט שביטלה. היתי מצלצל לרייט לספר לה, ולומר לה תודה רבה שביטלת. התחליף מילא אותי אושר, זכרתי לריבס חסד נעורים מהפסטיבל של 2005.
תרשמו את השם: ראול מיידון. תנו לגוגל לעבוד. אני רצתי לגוגל אחרי ההופעה. אלמלא שמעתי – לא הייתי מודע לגודל ההפסד. ב"מועדון" של הנמל גילינו זמר שהוא גם התזמורת. סטיווי וונדר (פופ-סול) פלוס חוזה פיליסיאנו (פריטה בגיטרה) פלוס אל ג'ארו
מצחיק: אולי בסופו של הפסטיבל יתברר שבלגן הביטולים השתלם. קחו את אבישי כהן. הוזעק להציל הפסטיבל. אם צריך היה להציל, הוא עשה את זה. בגדול. מי שלא היה ב"ארנה" המתחם הפסטיבל בנמל לא יבין כמה הקהל אוהב אמנים ישראלים, ששרים
שעתיים לפני שדניאל זמיר (סקסופון) וניתאי הרשקוביץ (פסנתר) עלו לדואט היצירתי שלהם בפתיחת הפסטיבל, עדיין קיבלנו במסיבת העיתונאים של הפסטיבל עדכונים לגבי השינויים בפסטיבל בעקבות האירועים בדרום, אחרי 4 ביטולים של אדי פלמיירי, ג'ייסון מוראן, טובה סקיני והזמרת ליז רייט.
מרחק שניים וחצי קילומטרים משם, התכנס העם לדרוש צדק חברתי. ברידינג 3 (מ פ ו צ ץ) אולי שמעו על צדק חברתי, אבל הרבה יותר מכל צדק – היה דחוף לשמוע את הטריו האו-האם-צ'מברס. העם יכול לדרוש מה שהוא רוצה. אנחנו חייבים לראות
לא יודע כמה ידעו שהם מגיעים לסולו פסנתר של בראד מלדאו. אישית, הייתי מעדיף אותו בטריו, גם בדואט שהוא עושה עכשיו עם ג'ושוע רדמן. השאלה מדוע אינה קשורה להתפעלות שלי מהיכולות הפסנתרניות של מלדאו. כולן הגיעו לערב הזה, אמרתי –
פעם שלישית שאני שומע את היפנית האלהית אצלנו, ומהפעם הזו קשה להירגע. פסנתרנית כזו לא שמעתם. הירומי אוהרה (Hiromi Uehara) היא פצצת כישרון, כולה יצירתיות אנרגטית, מציבה רף חדש גבוה מאוד מול הפרמטרים הקונבנציונליים של נגינת פסנתר הג'אז, בנגינה שיש בה
בסוף הערב, אחרי ששר את "לואיזה" של ג'ובים, ניגשתי לקורט אלינג. צורך שכזה לומר דברים טובים, להביע התרגשות משירתו. אלינג יצא לרחבה ליד זאפה לחתום על דיסקים. ענק השירה הג'אזית יורד ממגדלו. זה לא היה קורה ברוק. מצד שני: לא
טריו אבישי כהן נחת באמפי שוני למחרת פריז. ההופעה ה-51 (!) בחודשיים וחצי האחרונים. האמפי מפוצץ. מופע ג'אז סולד אאוט של ג'אזיסט ישראלי. יש דבר כזה. האמת? להגיד ג'אז על אבישי כהן – ממש לא מדויק. נדייק יותר, כי במקרה
יום לפני כן הייתי בדיפ פרפל, קהל שיורד ממרומי האמפי לסגוד לאלילי רוק בפנסיה. והנה למחרת, ענק ג'אז עכשווי – קהל סולידי לא גדול שבא להקשיב ולראות מקרוב אגדת ג'אז בהתהוותה. אבל שום מהומה. חשבתי משהו על מסחור וז'אנרים וקהל.
