מוסיקה הופעות

בהופעות אצטדיון, תלוי איפה אתה ממוקם. מי שישב ביציעים ראה בעיקר אלטון ג'ון על המסכים. מי ששילם אלף שקל עבור כיסא פלסטיק בשורות הראשונות – קיבל אותו בגודל טבעי. אז נכון שהופעה בישיבה מול פסנתר בעייתית לקהל אצטדיונים ענק. מצד

ג'ון ארמטריידינג יודעת שרוכש הכרטיס מגיע כדי לזהות את הלהיטים המוכרים. אני מניח שזו אינה תכונה ישראלית בלבד. היא מכירה את הנטייה הלא מוזרה הזו מהופעות קודמות שלה. אם לשפוט לפי התגובות בסוף הערב – אז שמעתי משהו כמו –

הילדים המתינו שעתיים ארוכות כשהם מנפנפים במקלות אורנג' מאירים לצלילי צמד דיג'אים כוחניים שכל מה שהיה לי להגיד בחצי השעה האחרונה שלהם הוא – יכול להיות שהם שכחו של מי ההצגה הערב. טוב שהגיעו זיקוקי דינור מרהיבים. לפחות הם רמזו

אני מסכם 25 שנות הופעות של משינה: בהופעה כזו עוד לא הייתי, והייתי יותר מאשר בעשר, כולל הראשונות, האחרונות, האיחודים. מה ערב מערביים? האם אתה (אני) בטוח שזה הערב הכי מענג שקיבלת ממשינה? אחת מהשתיים: או שזכרוני מטעה אותי (בכל

בתוך העשן הדחוס גילינו אנשים בלבוש אפריקני שבטי, שהכו בתופי טם טם ללא לאות, כדי ליצור קצב שהטריף. לא בטוח שמישהו הבין מה שרו הגבר והגברת המצועצעים במרכז הבמה. האמת – גם אנוכי לא ממש ידעתי מה לצפות ואיך אוכלים

מי שלא הכיר את הסיפור המדהים של דיוויד ברוזה ומשורר הרוק האמריקני טאונס ואן זאנט,קיבל הסברים במהלך הערב שהשיק את האלבום החדש (David Broza – Night Dawn – The Unpublished Poetry of Townes Van Zandt) במופע חדפעמי ומיוחד שסיפר את

במה להתחיל? בפרחים שזרמו נונסטופ לבמה? בהתפרצויות ההערצה? ב"חורשת האקליפטוס" שהיא שרה (בעברית) כשהיא ישובה על הפסנתר? אינני דובר צרפתית, אבל צרפתית –כשהיא מגיעה בשנסון לירי אמיתי ועוד מיפהפייה שיופיה אינו ידוע, יכולה להרוג אותי ברכות. כשלארה פביאן שרה Je

היינו צריכים להמתין לשיר הרביעי או החמישי כדי להתחיל לקבל זמרת גדולה באמת. לגברת הבריטית בת ה-48 יש קול של מלכת בלוז סול. לא שלא ידענו, אבל תמיד טוב לקבל אישור מחדש בחי, ובחולון, קיבלנו.הקהל דיבר על כמה שאליסון מוייה ירדה

המקצבים חזרו על עצמם. נוסחה רפטטיבית של אפרו-רוק פאנקי גרוב פיוז'ן. שישי אחה"צ בזאפה. קהל סולידי שהתכנס לקבל הרבה מזה. אמאדו באגאיוקו (Amadou Bagayoko) ומרים דומיביה (Mariam Doumbia), זוג העיוורים ממאלי, אינו מסתכל בשעון. הוא גם לא יכול. הם אוהבים

עמדתי שם באמצע הדשא של בלומפילד, סיטואציה הזויה לאוהד הפועל, שרגיל לראות את כדורגלניו מתרוצצים על הדשא – להיות על קו האמצע ולצפות משם בלהקת רוק גרמנית.  כן, כן, לרגע חשבתי על ביירן מינכן, לא על הסקורפיונס. באמצע הדשא, דקות לפני שחבורת

שירים: Ultimate, Sally, Not A Crime, Wonderlust King, Tribal Connection, Immigraniada, 60 Revolutions, Mishto, Through The Roof,  Lela Palatute, Purple, Think Locally. הדרן: Alcohol, Mala Vida, Baro Ford.   בשלב מסוים אחרי שבחור ברוסית, חשוף שריר וחזה מקועקעים הסב נזק

"דיאנה", אהובתו משנות ה-50, הגיעה איתו על הפתיחה אל תוך אולם ההיכל לפני שעלה על הבמה. החגיגה התחילה בתוך הקהל. פול אנקה בחליפת ספורטיבית ובעניבה קנה את עולמו כבר מהשנייה הראשונה. מתערבב בקהל, שר יחד איתו, לוחץ ידיים, מתחבק, מנשק.

שירים: Mas, Sola, Muneca De Trapo, La Visita, Cumplir Un Ano Menos, Cuidte, America (בביצוע קוזה נוסטרה), Desde El Puerto, Paris, europa VII, Rosas, Deseos De Cosas Imposibles Jueves, Pop, Inmortal, Puedes Contar Conmigo,  20 De Enero, El Ultimo Vals,

חמש שנים בלי עוזי חיטמן. הזמן מעצים את האבידה, מגדיל את המיתוס.  עוזי חיטמן היה צריך לחיות כדי לדעת שהוא היה כזה. צהרי שישי של אוקטובר חם. מועדון צוותא. בועז פייפר עורך מופע לזכרו במסגרת סדרת מופעים שמעלה המועדון כמחווה לגדולי הזמר העברי. זה

לא הכרתי את החבורה הזאת, המגיעה מארצם של ביורק וסיגור רוס. והאמת: גם אחרי ההופעה בבארבי Múm, הרכב של שבעה נגנים שעבר שינויים פרסונליים לא מעטים מאז ההקמה ב-1997, נותרה בעיני/אוזני אניגמתית-מסתורית, ואולי טוב שכך. נראו כמעט עבמ"ים. זמרת חיוורת

רוסקו בק – בס, ניהול מוסיקלי, ניל לארסן – קלידים, אוקרדיון, כלי נשיפה, בוב מצגר – גיטרה, גיטרת סטיל, חבייר מאס בנדורריה – גיטרות, רפאל גאיול – תופים וכלי הקשה, דינו סולדו – קלידים, סקסופון, כלי נשיפה, שרון רובינסון –

ואתם חושבים שציפיתי לאיגלסיאס אחר?  חוליו מודרני יותר, למשל, איזה להיט שממציא אותו מחדש, עיבודים אלקטרוניים. איפה. זה חוליו הישן, ובשביל מי שהתלבשו יפה והתבשמו לכבוד הערב – זהו חוליו הרצוי והמבוקש –  הרומנטי, השרמנטי, המאהב הבלתי נלאה מהטלנובלות. חלומן

הזהירו לא להגיע במכונית. אז הלכתי איזה ארבעה חמישה ק"מ. הצטרפתי לעדר שמדונה קראה לו Israel. Israel שילמה בוכטות של כסף של המדונה. תקוה אנוכי  ש –Israel  הרגישה אחרי כמעט שעתיים של מופע כי קיבלה תמורה נאותה לשקלים ששולמו על כל

"אני סקסית" שואלת הליידי את הקהל? איז שי א ליידי? שאל מישהו  שראה אותה מקרוב? ראיתי שני ילדים אולי נערים שהתעלפו וקיבלו טיפול על אלונקות מאחורי הבמה. אנשי מגן דוד אדום בדקו להם דופק. ראיתי המון ילדים שנלחצו כסרדינים. למה

הקהל רצה עוד ועוד ועוד, ובצדק. לא רק התמורה עבור מחיר הכרטיס. המוסיקה יצרה תחושה של אפשר ללכת על עוד. אל דאגה, הקלקסיקו הגיעו בשביל לתת עוד. אפילו העלו את אהוד בנאי על ספינתם להפלגה קצרה בסוף הערב בג'סטה שהראתה

“You know I get so blue And I go down like a deep sea diver, out like a Coltrane tenor-man, Lost like a Chinese war baby ? (gone, gone, gone!) Blewed like a Mississippi sharecropper, screwed like a high-school cheerleader,

אפילו להיטן פופ מתוחכם כמו נייל טנאנט לא היה חוזה שהאלקטרו דואו שלו שמכר כ-חמישים מיליון תקליטים. ישרוד 25 שנה ועוד יביא כזה קהל לתל-אביב, עשר שנים אחרי שהוא וחברו כריס לאו ביקרו כאן. ברוך בואכם להצגה של הפט שופ

היא פתחה עם Marlene on the Wall, ובהמשך הגיע Caramel.  שירים מעטים מהחדש Beauty And Crime . יודעת לרצות הקהל שבא בשביל הכי מוכרים. אנחנו בהופעה הנוספת של שש וחצי. קהל חם. בתשע וחצי סוזן וגה תעלה להופעה נוספת. את

אחרי האירוויזיון והדיסק המשותף מגיע המופע של השתיים. אנחנו ברידינג 3, נמל תל-אביב ההומה בשישי בלילה. נהרות בני הנוער וצעירים זורמים לכאן לבילוי סופשבוע. מחפשים לממש תאוות נעוריהם. הם יפגשו דורמנים בכניסה למועדון. ילדות בנות 14 ו-15 שמגיעות בחבורות, לבושות