מוסיקה ישראלית פלוס

אהבתי, והיום שש שנים אחרי הביקורת דאז, אני נרגש עוד יותר. ככל שהקשבתי יותר, אהבתי יותר. אתי אנקרי עשתה אלבום שלם שהוא חיטוט נפש, שירים על הטראומות ששייכות לכל מי שחי כאן. אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש, מלכים ומשיחים מפוברקים,

אם זוהר היה המלך, זהבה היא המלכה, והחיבור למיטב הלהיטים שלו, לרגל עשור לפטירתו (1998), נשמע כתמצית היופי של הז'אנר שנקרא "זמר מזרחי". ללא ספק – לקט מנצח. אבל דווקא המיקבץ הזה מראה כמה לא נוצר כאן סגנון עממי שורשי. מה

פגישות מחודשות במוסיקה הם לעיתים יותר משאלת הקהל מאשר רצון האמנים, זיהוי של פוטנציאל הצלחה מסחרית מחודשת יותר מאשר ניסיון ליצור יצירה חדשה. ההתרפקות יותר מהתחדשות. אני מקשיב לשני תקליטים של ריקי גל ומתי כספי. "מה זאת אהבה" מ –

התזמורת הפילהרמונית הישראלית רקדה על הרבה חתונות קלילות במסגרת תוכנית הנושאת השם "קלאסיקה אחרת". תזמורת לכל עת, לכל זמר, לכל סגנון. הכל הולך בשם הפופוליזם. אבל אסתר עופרים היא שם נרדף לקלאסיקה. תרצו – קלאסיקה של הזמר הישראלי. אסתר עופרים בהיכל

אנחנו מזרחים, אנחנו רומנים, אנחנו יוונים ורוסים. אנחנו גם קצת אמריקאיים, וקצת איריים, ואנחנו אוהבים טראנס ורגאיי, ואם אפשר גם קצת ראפ והיפ והופ. ישראל ברייט והשמחות הוא ה"אנחנו", מכניסים הכל לסיר הבישול שלו ומערבבים. זה לא בלגן. זה בידור

גנבי הזמן טסו במנהרת הזמן במטרה לפגוש את אפרים שמיר מודל השבעים. בנקודת זמן מסוימת הם עצרו, הנה אפרים שמיר! צעיר יותר, רזה יותר. "מה אתם עושים כאן?" "באנו להחזיר אותך להווה" אמרו לו. "אבל אז הייתי צעיר ויפה יותר",

מה הייתה אומרת החותנת על האלבום? מהללת? או: מה עוללת לשירי? תמר גלעדי היתה כנראה מתה לשמוע את דעתה של נעמי שמר על כלתה (נשואה לאריאל הורוביץ בנה), אבל כמי שמכיר את פתיחותה – נדמה לי ששמר הייתה מתלהבת מעצם

בטח ששאלתי אם התקליט הזה יעורר בי צמרורים כמו פעם. התשובה: לא פחות. במצברוח מסוים – יותר. "כמו צמח בר" יצא  בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין  היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים של

גידי גוב יכול לדבר חצי שעה על הטי-שירט הכחול מתחת לחולצת הג'ינס שלו. שיחות חולין בקמלוט. הוא בא להנות. הוא בא לבדר. הוא בא לשיר ג'אז, אבל הוא מדבר גם על חצ'קון של לביאה ועל פילים מזדווגים בערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק.

נכנסתי לפיוז'ן כשברוזה שר "בנהר של סיביליה" מאת פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנז בגרסת יהונתן גפן. היה מפוצץ. רחש קהל באוויר. דיבורים התערבבו ברעשי אכילה. הזרקור היה על האיש הישוב במרכז הבמה ופורט את השיר האנדלוסי היפה הזה. "ילדתי אל

שנרקוד ואלס לצלילי "אהובתי יעל"? דיסק 2 באוסף המשולש. המילים של יורם טהרלב, הלחן של יוחנן זראי. הגששים מצרפים קולות. קולותיהם המצורפים ממשיכים להדהד מן העבר. בדרך כלל קונים גשש כדי לצחוק. כאן זה גשש בעיקר בשביל לשיר. 60 שירים.

גזוז, דודה ואולי עכשיו הגיע הזמן להחזיר את כוורת. גזוז הפכה בשנה האחרונה למופע הצדעה, מה שאומר שכאן יש ממש דרישה. דודה? עדיין בעיה? קוטנר בהקדמה, טוען שהקהל בזמנו לא היה מוכן לקבל את השינוי שדודה הציעה לעומת כוורת וגזוז

אל תוציאו ישן מפני חדש, אומר הפתגם. בלעז קוראים לישן The Israeli Songbook. בעברית: השיר הארצישראלי. לפי אחינועם ניני – שירים ישראלים מובחרים בליווי תזמורת סימפונית, ריח הישן באיכויות קלאסיות. אחינועם ניני, מביאה את הקול והפרשנות שלה לשירים שמעולם לא ימותו. משב

"מי זוכר ומי יודע/ את הדרך אל ביתי/ מי אשר קולי שומע/ הוא יבוא הביתה איתי" מי שר? יהורם גאון. השיר "סימני דרך" של נעמי שמר פותח את האוסף השלישי של "ארבע אחרי הצהרים" אחרי אות התוכנית (ה"בה דה דה

דני ליטני היה בשוק. לא סיפרו לו, או שהוא לא שמע (אמיתי, עפ"י מצב שמיעתו), או שהוא לא רצה לדעת. או שזו הייתה באמת הפתעה סודית. ערב מיוחד לכבודו? מה שנה משנתיים? למה ואיך? מה עולל? מה קרה? מה רוצים

1979. אולפני טריטון בתל-אביב, דני סנדרסון רושם פרק מפואר בעשייה האמנותית שלו. "כוורת" מאחור, הרכב חדש יוצא לדרך הנעורים החדשה. צליל סקסופונים מלווה שיר געגועים, גיל 16 רומן ראשון שמוביל לרומן שני. תשע בכיכר יום שישי. המוציאים לפועל את הפרק

דני סנדרסון חילק את האוסף לשני דיסקים – דיסק הלהיטים המכונה "הגלויים", ודיסק הלא-להיטים הנקרא "הנסתרים". השאלה למה לא ללכת רק על דיסק השלאגרים, היא שאלה טובה, שהתשובה עליה נמצאת בדיסק הנסתרים, שמכיל שירים מאותם אלבומים,  שלא ממש כבשו את

כששואלים מוסיקאים ויוצרים מקומיים על נעמי שמר, רוב הסיכויים שתיתקלו בעיקום אף, באיזו תגובת "בסדר אבל", ואם כבר שאלת – אז על סשה ארגוב שמעת? על סשה ארגוב שמעתי, אבל אודה ולא אבוש: כמו יוסי פרץ שמביא לנו אלבום משירי

ערן צור מחזיר את "עיוור בלב ים" (1995) לבמה לשתי הופעות בזאפה. צור מעיד כי בזמן העבודה על אלבומו "כל מה שאנושי" השתמש באלבום ההוא כנקודת התייחסות. במהלך השנים נוכח כי לאלבום הייתה השפעה על הרוק הישראלי. שלומי שבן, לפי

חוה אלברשטיין מקבלת פרס מפעל חיים מאקו"ם. זה לא הפרס האחרון שתקבל על מפעל חייה. לא גדול  עליה המושג "מפעל חיים". חוה היא מהסוג שאפשר להגיד עליה בלי להפריז – האחת והיחידה. לישראל היא כמו מרצדס סוסה לארגנטינה, כמו אדית פיאף

אצלי הבוידעם מתפוצץ ממוסיקה. בּוֹידֶעם, (ביידיש עליית גג), אותו מקום צדדי ובלתי נגיש לאחסון, שלא נעשה בו שימוש יום יומי. כשאני מפשפש בבוידעם, אני מוצא "אוצרות" מוסיקליים שממש בא לי לזרוק. מצד שני, כאלה שהם חתיכת היסטוריה, לעיתים עממית-מחויכת, כמו שבחר

כל השירים סיפורי חיים. תחנות בדרך, רגעים בזמן, שרה באקוסטית לאה שבת. שיר חדש. למעשה, החדש היחיד באוסף העשרים. הקצב, הטון, הקול הבהיר, הנשמה – לאה שבת המה. או כמו שהשיר אומר – "כל הרגש בפנים". האזנה ראשונה – ושירו

אני מסיר הניילון מעל המארז המפואר שיצא במדורה מוגבלת, ומברר תחילה מדוע הוא כבד כל כך. שלושה דיסקים לא אמורים לשקול חצי קילו. ב"סיבת המשקל" אני מעלעל עכשיו בסקרנות. זו הפעם הראשונה, שלהקה ישראלית מוציאה ספר עתיר סיפורים וצילומים, מחולק

פעם הייתה תלמה אליגון. היום מוסיפים "רוז" ומזהים אותה גם עם בתה, הזמרת הנפלאה אביגיל רוז. אני פותח עם אביגיל כי באוסף של תלמה יש שיר אחד מתוך אלבומה של אביגיל – "תם חורף" שאומר שני דברים: שלתלמה אליגון היו

הסיפור של שולה בחצר הוא אחד הסלסות העליזות שהושרו אי פעם בעברית, למרות שבסיפור הזה אין בדיוק סיבה לחגיגה כמו ב"מנגו בננה ומלון" במקצב צ'ה-צ'ה וב"יום סבבה". שולה הוא סיפור על זונה שמזדקנת לבדה בין בין הפחים והחתולים בחצר. אבל

דנה ברגר מנסה לנבור בנבכי הנפש בנושא הנצח של יחסים בינאישיים. הבינו והבינה שלעולם אינם מסתדרים. אני מזהה מתכונים: מצברוח ומזג אוויר אפרוריים, מטפורות שחוקות כ"נשארה רק שתיקה כואבת" בשיר "בוכה לך", קלישאות כמו "ואתה נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה"

אני רואה אותך מלמעלה גברת פוקס היקרה כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל אין מקום לשניים על עמוד חשמל אין מקום לשניים על עמוד חשמל אין מקום לשניים על עמוד חשמל אין מקום

כל שנה בשלהי הקיץ, תחילת הסתיו, מאיר, חוזרים אליך. תרצה מקפידה עם ערב הזיכרון. הזיכרון שלי לוקח אותי לערב אחד במרתף בדיזינגוף  של עשרים איש קהל. אני אתה ועוד כמה משוגעים לדבר. הזיכרון שלי מוביל במנהרת הזמן למופע על חוף