משתתפים: אורי זוהר, יוסף בנאי, יונה עטרי, אבנר חיזקיהו, עמיקם גורביץ', ברכה צפירה, רחל אטאס, שלמה וייספיש, הלל רווה (אילקה) , יוסף גולנד, יעקב טימן, אלכסנדר יהלומי, אסתר גמליאלי, ברונקה זלצמן, שמואל רודנסקי, שלמה דרורי, חנה מרון, יוסף ידין, נעמי
אוספי מיטב של מלחינים פוריים כמו דובי זלצר מעוררים מחדש את השאלה – האם קיים משהו כמו "מוסיקה ישראלית" – בעלת תווי זיהוי מוגדרים משלה? זלצר, יליד רומניה, 1932, שעלה לארץ ב- 1947, הוא מוסיקאי פורה בתחום היצירה התיאטרלית, הקולנועית
לשמוע את ריטה ורמי שרים בדואט את "ברית עולם" של אהוד מנור ומתי כספי. למי שמחפש מומנטים אירוניים כאלה. טורי רכילות הרי לא מחפשים שירים. הם מחפשים את הזמרים. ההקלטה היא מה – 4 במרץ 1987 – ערב שערכה מחלקת
חמישה אלבומים שכולם שירים ופזמונים המבוססים על המקורות. אסופה כזו דורשת ממך לקחת יותר משלוש הפסקות כל אחת בת שעה לפחות שעה כדי להקשיב ולהבין מה למה ומדוע. ניסיתי תחילה להיעזר בהסברים של עפרה הלפמן, עורכת האוסף המחומש, אבל במקום
אחרי שמאור כהן שר "שיר יום של חולין" של אילנית ב"עבודה עברית" –אנחנו כנראה בפני גל של שיבת זמרות השישים והשבעים. היכונו להתקמבקות של שולה חן. שלפתי את אוסף האהבה של אילנית. אילנית כבר קול שכבר נמצא בפנתיאון של הזמר
דיסק 1: הנהר הירוק תמיד. דיסק 2: את חרותי. דיסק 3: תמיד עולה המנגינה – משירי הלהקות הצבאיות. דיסק 4: יעלה ויבוא – שירי הפסטיבלים. שם קולע ("אין כבר דרך חזרה") נתנו לאוסף של יורם טהרלב. בשורה התחתונה – השירים
אין לי רבע מושג לפי מה בנאדם נכנס לחנות תקליטים ובוחר אוסף. אביב גפן כותב בפתח החוברת המצורפת: לאן שלא תלכו, תמצאו שירים. הם שם כמו שלטים בצד הדרך, מלווים אותנו בחיים. ואוסף הוא אכן הרבה שלטים, שלא בטוח אם
הדיסק הכפול (אתמקד בערבי מוסיקה בלבד) מעיד על מעורבות מחלקת התרבות של גל"צ בראשותו של מולי שפירא בהפקת אירועים שונים בתרבות המקומית בעיקר בשנות השמונים. למעשה, התחנה נרתמה ליוזמות גם כדי ליצור מעין ערבי אלטרנטיבה שלא על-ידי מפיקים הפרטיים. לצד ערבי
הפקה מוסיקלית: נדב ביטון, שמוליק דניאל. עיבודים: נדב ביטון, שמוליק דניאל, עמיר בניון "פעם רציתי להיות/ כמו גיבור מלחמה רציתי להיות/כמו נביא משוגע רצית להיות/כמו סבי הזקן רציתי להיות/ מה יהיה" (עמיר בניון, אסף אטדגי) עמיר בניון מתעמת עם עברו.
המיתולוגיה עובדת שעות נוספות ב-2008. הנה: מעלים באוב את פורטיס, הרוקיסט שהקדים את זמנו. המהכפן. הפאנקיסט הראשון. זה הכל נכון. זה קרה. ואנחנו ממשיכים לחגוג את פורטיס של לפני 30 שנה. אבל וליתר ביטחון, לפני שיצאתי לבארבי לחגיגות השלושים לפלונטר, ניערתי
"סיכום ביניים" אומר משהו על אמצע דרך. ערן ליטוין שהחביר מילים כדי לסקור חמישה עשורי קריירה, כותב בסיום "ועוד ידו נטויה". כל מי שמכיר את דני ליטני של השנים האחרונות יודע ש"יד נטויה" אצל ליטני זה עניין מאוד יחסי. אבל
אהוד בנאי הוציא את התקליט הזה ב-1987, כשהיה בן 34 עם הרכב מיתולוגי. שניים ממנו כבר לא בין החיים – יוסי אלפנט ז"ל, זאן ז'אק גולדברג ז"ל ונעם זייד וגיל סמטנה יבל"א שהשתתפו באופרת הרוק "מאמי". בחרתי בתקליט הזה בין עשרת
"נוסע על כביש מהיר מגע החורף שבאוויר" מגע של חורף באוויר, הוא אחת הדרכים לתאר את השירים של דני רובס, באוסף שמתחיל ברגשנות מלודית קודרת: "פנים ושמות" הוא תמצית התחושה הנוסטלגית, קול רגשני ששר את שחש, את התמונות שעולות
אם יש מי שיכול לרשום פטנט על הז'אנר הים-תיכוני-מזרחי מקומי – זה אביהו מדינה. היו לי הרבה פגישות איתו בשנות השבעים, גם על רקע טענת הקיפוח ההסטורית. האחים ראובני נדמה לי עשו לי לראשונה הכרה עם המוסיקה שלו בחנות שלהם בשכונה.
"נשמה צוענית" הקטע הפותח (דגימת צליל למטה) הוא חיבור בין כינור מזרחי וגיטרת פלמנקו. נעים אך לא מקורי. נגני "בוסתן" נפגשים בצומת תרבויות כדי להראות שכל הגבולות פרוצים, אבל נדמה לי שהפעם הם נלכדו לא פעם במלכודת האקזוטיקה מזרחית המתחנפת
חיים רומנו – גיטרה, אורגן, מנדוילנה, מייק גבריאל – בס, שירה, רוב האקסלי – גיטרה, שירה, דני שושן – שירה קונגס, עמי טרייביש – תופים. בבריטניה כונתה הלהקה Jericho Jones, (לאנגלים פשוט לא היה נוח שקוראים ללהקה ע"ש מנהיגם
מתי נוצר פה לראשונה רוק ישראלי? יש טוענים, ואני לא אתווכח עם הטענה הזו למרות הסתייגותי ממנה – שלצ'רצ'ילים (שנקראו גם ג'ריקו ג'ונס לצורך הופעות בחו"ל) מגיעה זכות ראשונים. הצ'רצ'ילים הייתה להקת כלבו, שנסחפה לכיוונים שונים, מערבולת זרמים שלקחה אותם ל"הדלתות", סגנון המחתרת,
אני שוכב לי על הגב מביט על התקרה רואה כיצד חולפים ימי בבטלה גמורה אני שוכב לי על הגב חושב, חולם, הוזה והחיים יפים, יפים ממש כמו מחזה בלי להיות או לא להיות אני פשוט ישנו בלי שום דבר אשר
אני כותב על דיסק האוסף של מירי אלוני ערב מופע המחווה שעורכים לה במועדון "צוותא", וזאת במסגרת סרט דוקומנטרי שמצולם עליה בבימוי ניצן גלעדי. זוהי נקודה בזמן לחזור ולהתיייחס לזמרת שבשנים האחרונות מופיעה במופעי רחוב במדרחוב נחלת בנימין ובעוד מדרכות. האוסף הזה מעיד ללא
משתתפים: שולה אלבלק, חנוך אלבלק, שמעון אלוני, יורם אלוני, איציק ארד, תמר בן-יעקב, רויטל בן-אסתי, ניקה ברזק, רחלי גורדון, גדעון גוריון, אלה הריס, אמירה ידין, ירוני יוניש, אברהם לקס, קובי רון, דני שמעוני. נגנים מלווים: יוסי סינגולדה – גיטרה, אילן
הוא כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים, בטקסטים
יש לי בעיקר מילים טובות על הצמד, גם בפורמט הקולי הייחודי של יוסי חורי את ניסים מנחם, במחצית הראשונה של ימי הצמד, ואחרי כן בשילוב של אורי הרפז באוריינטציה של עיבודים עשירים, שהבליטה השימוש האפקטיבי והמצוין בגיטרות אקוסטיות. 22 השירים מתוך
תמיד אמרו עליו שהוא הבלוזיסט העברי היחיד. יכול להיות. יש כאלה שחושבים כי בלוזיסט יכול להיות רק מי ששורשיו הם בלוז, ואלה הם בדרך כלל אנשים שעורם שחור. אבל בטוח שדני ליטני גדל על בלוז כמו שהוא גדל על בוב
"מבדידות אנשים הופכים קשים/ מעטים יוצאים ממנה נשכרים/ יש הפוחד מהדממה/ יש המגלה בה נשמה" המילים (יהונתן גפן), המנגינה מציינים את אחד החיבורים המוצלחים של סוף השבעים, ואת אחד השירים היותר יפים שהלחין שלמה יידוב במסגרת ההרכב האלמותי – "קצת
פורטיס כפולחן רוק מקומי, מה שנקרא "קאלט רוק". ופורטיס משחק לידי החבר'ה שצועקים לעברו "משוגע". הריטואל הזה עובר מדור לדור. ליצן כזה, אחוז תזזית שהולך על השאו הקירקסי. מכנסיים שלושת רבעי מחחת לברכיים, נעלי התעמלות והצמה שמאחורי הקרחת החדשה, מגבת
השם "פרוייקט" קצת כבד ויומרני, אבל הקשבה לדיסק מראה שלדודי לוי יש כיסוי. משהו טוב קרה לו. זה לא דודי של נוער שולייים. זה דודי בוגר, ששר בטונים נוגים, את הסרקזם הבוטה של חנוך לווין. בתערובת של רוק, היפ הופ,
הוא מתבונן על שמי ג'נין ורמת-גן, שר על כאב המלחמות שלא תם, על אהבה שמוצאים עוד פה ושם. על הסתפקות במה שנשאר, למרות הכל. מלודיה וקצב שכרוכים זו בזה, קול מחוספס מאי-פעם, ועיבוד שמדגיש בדידות. זה אלבום של שאלות נצח.
הדיסק הוקלט בשתיים מהופעותיו החיות האחרונות – בהיכל התרבות ב – 10.3.1977 ובקיבוץ גבעת חיים ב – 20.3.1977 יוני רכטר היה ליד הפסנתר והוא גם מי שעשה את העיבודים המוסיקליים, אפרים שמיר – בגיטרה, אסתר שמיר – קולות רקע, למה
הערב שהיה אמור להיות נעים ומלטף, רובץ עלי כמו הר גדול מכביד על הכתף", שרה אלברשטיין בשיר הפותח שנקרא "העצב צריך חברה". הלחן – פשוט, נעים ומלטף. לא גיטרה חשמלית, אלא אקוסטית וקלאסית. הטון הוא הטון החם המוכר. ככה היא
היא רצתה אותו "מלך אמיתי", נתנה גופה בים קסמיו, אך הוא נעלם, ברח לה. ובשיר אחר הוא מופיע כמו מתוך האגדות, אבל זו היא שעושה שטויות. ו"אל תפרוש לי כנף, אל תאמר לי שלום". המילים, המילים. מה נלין ומה נדרוש.
