אהוד מנור ז"ל היה נותן לכספי ציון גבוה על הטקסט הזה: "והיום במלוא כוחו/ מפיח געגוע שנלכד/ בקצה מבט עיניך/ חיוכך סמוי ומעורר/ פרוש כרשת/ על גופי המתפרץ/ שבוי בסערה". ואללה, כספי. זו אינה פזמונאות. זו שירה מהסוג הצרוף. נגינת
וארייטי שאו אישי, הפקה מוסיקלית מחניפה של משה לוי. והסלט מתובל בבוזוקי ב"אצל ציון", קצת צרפתי ב"פצוע אהבתנו", אוונגרד ב"אף אחד לא יודע", צליל מערבונים ב"שואף לאפס". יש שירים שהמלל מתרחק מהמוסיקה, כמו "גומרים על אופנוען". יש שהמנגינה עושה עימם
מול הקונטרה-טנור של ד’אור, אנקרי היתה צריכה "להתגמד", אבל היא יצאה מהמפגש יותר מבסדר. ד’אור הוא זמר שיודע להתחבר עם קול נמוך ומוציא מזה את הטוב, וכשהעיבוד נכון, קורה משהו יפה. מתברר שבין הסוליסטים המובהקים יש נקודות חיבור. "שיר לבת"
דואטים מולידים מומנטים מרגשים. "מה זאת אהבה" בביצוע ריקי גל ומתי כספי מרגש עדיין. ריגוש הוא כמעט מוטו בדיסק. "מה איכפת לציפור" עם גידי גוב ודנה ברגר, "כשזה עמוק" עם קורין אלאל ואביתר בנאי. "זה כל הקסם" עם נמרוד לב
היא קצת מריה קארי וקצת סלין דיון מקומית, מסוגלת לעשות פופ, דאנס, סול ופאנקי ברמות גבוהות. אפילו רמי קליינשטין ומומ לוי נרתמו לספק לה תחמושת, בנוסף למקצוענים כפיני ארונבייב (מי שכתב לה את שיר האירוויזיון), ליאור שושן, אודי תורג’מן, אייל ליאון
פיטר רוט מעמיס את השפעותיו ואהבותיו על אלבום הבכורה שלו. זה כמו שתשאל מישהו – איזו מוסיקה אתה אוהב, והוא יענה לך: אני אוהב כמעט הכול. אצל רוט, רב-נגן, מעבד בחסד, איש "מוניקה סקס", אפשר לשמוע ביץ’ בוייס וגם "כוורת". "כוורת"
האלבום הכפול נפתח במפתיע בשני קטעים אינסטרומנטליים של רביעיית סוליס מנאפולי – נעימת "אורי" וקטע שנקרא .Minuano אני מבין שעורכי הדיסק ביקשו להישאר נאמנים לסדר הקטעים של הערב (שהוקלט השנה במסגרת פסטיבל "ימי זמר" בחולון), אבל הם שכחו, או שלא, שדיסק הוא
אז מהי רומנטיקה עתידנית לפי משינה 2005? לפי המוסיקה, משינה נמצאת חזק בעברה. השירים זורמים בקלילות פופית נחמדה וידידותית, לא מכבידים על האוזן גם לא מאתגרים אותה. יובל בנאי ממשיך לחפש תשובות לשאלות חיים פשוטות, "מנוחה לנפש פצועה", ועם אובדן
אחרי עשרים קטעים ארוכים וקצרים, אחר שפע הזה של מקצבים רובם מוגשים עם רוח גבית סוערת, אפשר לומר, שדבר נפל בסצינת ההיפ והראפ המקומית. קוראים לו קאשי. עשרים קטעים שבהם הנחתי את עטיפת המילים על ברכי ורצתי איתו לפעמים מהר, וכדי
הדיסק נפתח בשיר על הפחד מפני שינויים במצבי הרוח, מפני הפנים הרבות המשתלטות על הבנאדם. המוסיקה? קליינשטין נהייה יותר ויותר אלטונג’וני בשילוב של שירה-פסנתר. קליינשטיין של השנים האחרונות הולך על קו מיינסטרימי מינורי-מרוכך-רגשני-רומנטי, בדרך כלל בלי לגלוש לדביק. זה יוצא לו
מיקי גבריאלוב נע בין כמה עולמות. המוטיב הים-תיכוני אוריינטלי שולט באלבום במגוון של לחנים עממים ומקוריים. הוא נע בין חופי פיראוס לערבות הבלקן, בין מקצב חפלאי אופטימי למנגינה נוגה ושובת לב. הוא משלב קולות נשיים (בתו שירה ב"לכלוכית" דואט עם אורטל אופק
זאב נחמה שר שיש משהו טוב בארץ רחוקה, אם כי לפעמים זה רק חלום, אלא ש"החיים הם לא אמריקה". לא גילה לנו את אמריקה, אבל אולי זה אופייני לנחמה לעשות קצב דאנס קליט ואלקטרוני על אמיתות באנאליות. כמה שהמוסיקה של אתניקס
"11א" הוא חיבור בין ברי סחרוף, אולי הרוקיסט האותנטי ביותר שצמח כאן, ובין רע מוכיח, יוצר רב גוני, מוסיקאי ואיש סאונד מהמדרגה הראשונה. הצליל הוא סינתזה של רוק גיטרות, דאנס הזוי (פסיכודלי), מוסיקה אלקטרונית עם אלמנטים של צליל מזרחי והאוס. סחרוף שר על רוח
מירי מסיקה שרה על האהבה, שברונה, אובדנה, אכזריותה. הרבה דמעות ועצב. מזלה הגדול – שהיא מצליחה להטעין את רוב השירים בעוצמות רגש אותנטיות, כולל הטקסט הבאנאלי ביותר. זמרת נשמה ששרה במינונים נכונים, עולה בסולם האוקטבות במקום שצריך, מנמיכה במקום שדורש
ישנו ברוזה שהתחבר לרוח ה"מייק לאב נו וור" ב"יהיה טוב", ויש ברוזה שניסה להעביר רוח הפלמנקו של לואיס דה גונגוס ופאקו איבנז ב"הילדה הכי יפה בכפר" . ישנו ברוזה שניסה להשיב רוח מדברית בסיפור אהבה אקזוטי ב"שיר אהבה בדואי". מיהו
"תגיד לי אם אתה שמח כמו שאני", שרה אנקרי. האיפוק והעידון בשיר הפותח מחלחלים עמוק. זוהי גדולתה של זמרת. להביע רגשות, לא לצעוק אותן, לא לרוץ לפני השיר. התחושהה"ברזילאית" שקיימת כאן נמצאת גם ב "מלכויות" ו"כיסופים". זוהי אתי אנקר ירב-סגנונית.
מאור כהן ואורן לוטנברג, "זקני צפת" לשעבר התאפרו חזק, כדי לדפוק שאו רוק אלקטרוני, אולי נסיוני, יותר מיומרני, שהוליד בסופו של דבר אחרי 75 דקות של בלגן לא מאורגן, שפע סגנונות, צלילים ומילים. זה מאור כהן שאחרי זקני צפת ולפני
הגם שהיו לו כמה "מלחיני בית" כמו הירש, כספי, שרעבי, מנור הגיע כמעט לכולם, גם לרוב הזמרים. מה"שוקולדה" ("אולי על שפת הים") ועד נינט טייב ("בסוף העולם") אבל מתוך ה-105 אני יכול לערוך שני אלבומים של של המרגשים-מחלחלים ביותר, ולא לשכוח את הלחן שבלעדיו
באלבומם החמישי , רן אלמליח ויורם חזן נשמעים בשלים מלודית יותר מכול אלבומיהם הקודמים, עושים שימוש בקצבים קליטים כואלס. מצטטים סיקסטיז. ויש להם מוסיקה מקורית. לראשונה, נדמה לי, השניים לקחו על עצמם את ההפקה המוסיקלית ועשו שירות טוב לשירים. מול
שני דיסקים, סוג של סיכום דרך. הראשון – אינסטרומנטלי, שהוקלט ב"ג’אז, בלוז, וידאוטייפ 2002". השני – אוסף הלהיטים. את ה"מסע המוסיקלי" שמעתי בחי, או ליתר דיוק חלקים ממנו, והנה הדיסק, מצליח להעביר את כל הערב בהקלטה משובחת. "פעם בגליל" מבליט
גידי גוב לוקח כול שיר חדש לחלקה המאוד אינטימית שלו. זו אינה האינטרפרטציה כמו צבע הטון והפרייזינג, שקובעים את האווירה בשיר. עמיר בניון כתב לו שבעה שירים לאלבום. הראשון – שיר עצוב על ליצן שיודע כי האור יכול להיות יפה
את "בואי" היפהפה, מקבלים בשתי גירסאות: המלאה והמוכרת. במלאה מנסה רייכל בעזרת עברי לידר להוסיף תבלינים אתניים, כולל שירה אמהרית. רייכל התאהב בפיוז’נים האתניים בסגנון ה"וורלד מיוסיק" שכבשו את אולפני ההקלטות בעולם. "בואי" הזכיר לי את DEEP FOREST, ואמנם כמעט אינסטיקטיבית
33 שנה אחרי מותה של המשוררת, מנסות זמרות-יוצרות לפרשן שיריה בלחנים חדשים. החוט המקשר בין השירים: חסרונה של האהבה, מצב שהוליד שירים אירוניים צובטי לב.הלחנת שירי משוררים שלא נכתבו להלחנה הוא אתגר מוסיקלי ממדרגה ראשונה, והתוצאה, הגם שאינה מושלמת –
לפחות בארבעה שירים זהו גרוניך רומנטי, רך, נוגה, סנטימנטלי, גרוניך אוהב ומאוהב, גרוניך של הארה גדולה, שמזמר ברגש טקסטים בין פשטות לפשטנות. האם להאמין לו? אני מאמין. זה עדיין לא אומר שאני מתרפק לפי סולם הלב שלו. גרוניך מגיע אל
אסף אמדורסקי ניסה לעטר את השירים של ארצי בעיבודים מחודשים. הטכנולוגיה של היום מאפשרת להתערב בהקלטות ישנות. חיפשתי את המקומות, שהוא הצליח לא רק לחדש אלא לשדרג. מדובר בנגיעות. מדובר בשיפור סאונד כמו התכנות הקצבי ב"פתאום כלא באת". יש תוספות
"קול הגלגל" הפותח נשמע קרוב יותר לפרוייקט של רייכל מאשר לפרוייקט של עמית כרמלי ושות’. שיר מלודי, הרמוני מושר בטון עגמומי לירי. הקטע מתארך והופך כמעט למעין ריטואל קוסמופוליטי. שוטי הנבואה הרחיבו את גבולות המוסיקה שלהם. יש הכול: היפ הופ,
"תלמדי לנשום בספירה לאחור", שרה קינן. "תלמדי להיות נאמנה כעורב". שיר על כשלון קשר אישי, אנושי. אחרי "הקול שקורא לי חוזר", שתורגם לפי הרשום על גבי העטיפה מגרסה אנגלית, מגיעה גרסה ל "מיהו המיילל ברוח", קלסיקה ארצישראלית לפי מילים של
"יש בשקט יתרון, גם אם אין לי הסבר זה מתאים לי יותר, וזה מרגיש לי נכון" המילים מתוך "השיר האחרון" הנכלל בכפול החדש של שלום. בלוז קברטי. הדיסק מתמצת את השורה הזו. בגרסת האנפלאגד האקוסטית (שלום – גיטרה אקוסטית, משה
"פשוט נשבר לי מהכל/למות רציתי לא לסבול/אבל למות אני תמיד יכול" שלום פותח בבלוז. בלוז לא נוגה. בין השורות, הוא אפילו מצליח להגניב חיוך, והבלוז מקבל מימד הרמוני-נוסטלגי סטייל סיקסטיז. אור ישראלי אומר "אני כאן, אבל בסוף העולם". אור ישראלי
