יהודית תמיר נגן
הבלדה הזו עצובה, ואם נדייק – יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה. יהודית תמיר הזכירה לי תמיד זמרות יווניות קלאסיות, ששרות את תוגת החיים. קולה של יהודית תמיר זכור משיריה האלמותיים בשנות התשעים כמו "רומיאו" שהלחין פוליקר וכתבה צרויה
הבלדה הזו עצובה, ואם נדייק – יוצאת מפיה של אישה דאוגה ששרה לבנה. יהודית תמיר הזכירה לי תמיד זמרות יווניות קלאסיות, ששרות את תוגת החיים. קולה של יהודית תמיר זכור משיריה האלמותיים בשנות התשעים כמו "רומיאו" שהלחין פוליקר וכתבה צרויה
מה זה להיות ישראלי? נדמה לי שבמלחמה הזו חשפנו את הישראלי האמיתי. יש דבר כזה. ישראליות היא האופן בו אנו מתבוננים על עצמנו מהחוץ פנימה. להיות ישראלי זה לקטר על הארץ, להסתתר מאחורי זהות אחרת, כשאתה בחו"ל, ועם זאת להסכים
שירי מימון שרה-מתפללת לכוח עליון לשמירה ולהגנה על עצמה. השינוי שחל בה מילדה תמה לבוגרת מודעת חושף אותה לפחדים ולתחושת חוסר הגנה. מקור ההשראה לפי מימון (מידע חוץ שירי) הוא מצב החטופים בשבי החמאס באוריינטציה של – מי שומר עליהם.
השלישיה הזו מתה להמשיך את המסיבה שהופסקה בפסטיבל נובה. משפחות מוכות ושבורות וחברים נמצאים עדין בהלם, ממשיכים לקבור חיילים, ואליעד את ערן יוסף ויונתן שגב כבר רוקדים את אחרי המלחמה. לא, אני לא חושב שיש לחזור בכל מחיר לחיי הנהנתנות
ששון איפרם שאולוב ואודיה שרים מדם ליבם – "את/ אתה הדם שלי". יש כאן דרמה מזרחית, סרט טורקי, ים דמעות, רגשות שפורצים כמו מהר געש. אני בטוח שיש מי שמעפים לשמוע קולות כאלה מתנים אהב אחרי שעברו כבר הכל "ריבים
מה פשר הפטריוטיות הזו שזאב נחמה ואתניקס רוקדים בקצב ואלס? ההתפייטות הולכת רחוק לאחור עד טוב למות בעד ארצנו. אני מבין את הצורך הרגשי להזדהות עם המדינה בתקופה הקשה העוברת עליה, אבל התרפקות מתפייטת מהסוג הזה נשמעת לי אנכרוניזם. חיפשתי
בדרוגי ההשמעות הארציים השיר הזה תופס השבוע מקום ראשון לפי המצעד השבועי של "מדיה פורסט", אבל עיון בדירוג מראה שהוא נקבע רק על פי תחנת שידור אחת – רדיו דרום, שלא מהווה כמובן אינדיקציה לכלל התחנות בישראל. לעצם העניין: זה
צער לנו, צער להם, משתתפים בצערנו ובצערם על נפול היקירים. מצד אחד – "היוצרים" חגי ויובל חן, ומהצד השני – גאיידה הזמרת בת העדה הדרוזית. זה שיר על כאב וגורל משותף על רקע המלחמה הגובה מחירים קשים. הם שרים בשתי
דיכאון קליני? הייתי מעביר לאבחון פסיכולוגי. הזיות, פחד, כאב ביחד, שנאה מרה. מה קרה? דיכאון משולב עם לפחות אחד מהתסמינים הבאים: הזיות, מחשבות שווא, אילמות, הזנחה עצמית קיצונית. מצד שני מוצאים אצל אבשלום אריאל בשיר את המילה "תקווה" וגם .ציפייה
ותודה לשלמה ארצי על "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת". עומר אדם אימץ את המשפט. זו לבטח אינה המצאה מקורית. הוא מעולם לא חתר להמציא משהו חריג. מה כן? מאנפף בטון המתבכיין המוכר את מר אכזבתו מאהובתו. הדמעות נועדו "לשטוף את
השבת השחורה והמלחמה שבעקבותיה עוררו השראה אצל יוצרים רבים. אני מקבל למדור הזה עשרות. מנסה לברור את המוץ מהתבן. אביחי הולנדר ערבב בין הגות על מהות האדם הנלחם ובין מצוקתו האישית שגם ("ונותרתי פצוע/ כמה מוזר/ שלב שבור ממשיך לפעום")
אנשים שחיים בצללים, פועלים במסכות ובזהות שאולה, מפחדים מן הבדידות ומגיעים עד דכאון עמוק. אוהב וענבל ביבי שרים דואט פופ ראפ שמעורר מחשבה על חיינו כאן ועכשיו. השיר מתוך פרויקט "אלבום שקוף" שמסייע ללוחמים שמתמודדים עם פוסט טראומה .השיר מתאר
נו די לקפיצות, די לטרלול. אביהו פנחסוב חוזר סוף סוף לשפיות. הבדרן מסיר מסכה. הוא כתב שיר של פטריוט ציוני נרגש. יוצא מלב שבור, מדם ליבו. חובר להיסטוריה המשפחתית והלאומית על קצה המזלג כדי לשיר "כולנו פה ביחד". המוסיקה הזו
הקול העצוב מבקש את נפשו. זהו קול של סבל ותחינה. בפזמון מצטרף קול אנושי מנחם. ואז – קול עמוק שמדבר אל הילד הסובל. שלושת החלקים יוצרים שיר ראפ העוסק בתופעת הבריונות ומיגור החרמות בבתי הספר. להקת האולטראס מנצלים נפלא את
ליאור דטאוקר מתקרבן במילים שמגמדות את המציאות הנוראה. מול הזוועות והטרגדיות של ה-7 באוקטובר, כל הטקסט הזה מסתכם ב- אני רוצה לחזור לשגרה. השיר נשמע התבכיינות אישית בנאלית שאינה מתכתבת עם המציאות הנוראה. אנשים נרצחו, נטבחו, נאנסו ונחטפו, ודטאוקר מתמקד
"סטלה מאריס" להקת הארד רוק מודל שנות התשעים, מחדשת את הבלדה המוכרת מגרסת אריק איינשטיין במסגרת חגיגות 30 שנה ללהקה. "בבוקר לח בשנת תרל״ח", כך פתח יורם טהרלב את סיפור העליה על הקרקע של אם המושבות הלא היא פתח תקווה.
שלמה ארצי חובר לדואטים ששומרים אותו חזק בקונצנזוס. חלק מהרשימה: אריק איינשטיין, נתן גושן, עידן עמדי, שמעון בוסקילה, שלום חנוך, מוש בן ארי, יובל בנאי, ריטה, דיקלה, עומר אדם, דודו טסה. לעיתים מדובר בשירים שהוא בחר כדי לחלוק איתם דואט.
במילון הרפואי "הלום קרב": סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. המשורר מפרט בדרכו: בדמיונו כל מיטה היא אלונקה, וכשהוא צועק "חובש!" באמצע הלילה, נפתחות עיניו לעבר הלא נודע. הפציעה אינה מכדורי קלצ'ניקוב, לא מרימוני סרקו לא מפגזי טנק "מדושן עונג שנראה
הכל יחסי בחיים, ואנחנו בשר ודם, שעושים טעויות וחיים בבלאגן, ולא תמיד נמצאים בשליטה, ואין מה להתרגש, זה טבעי – אומר עידו מימון בעזרתם האדיבה של דור 3 לוס וג׳אזז. השמות האלה לא אומרים לי הרבה, אבל נעים מאוד –
יוסף בך שר מלכוד אישי, מצב נפשי שאינו יכול לצאת ממנו. מצד אחד – מתמכר לחומר, לתשוקה, מצד שני -מתבייש בעצמו ועם זאת קיים בו הרצון לשקם עצמו, אלא שהוא נמצא במעגל ללא פתח יציאה. הסיפור שלו עולה על הכביש
קשתות וזרימות של שיער מלאכים וטירות גלידה באוויר וקניוני נוצות בכל מקום, כך הסתכלתי על עננים אבל עכשיו הם רק חוסמים את השמש, יורד גשם ושלג על כולם כל כך הרבה דברים שהייתי עושה, אבל עננים הפריעו לי הסתכלתי עכשיו
מה שעובר בה ועוד יעבור. יש כאן סיפור: העמידה פנים שהיא בשבילו עם עזיבתו. עכשיו נותרה עם ההבטחה לעצמה שהוא עוד ישוב, ואם יש בו עוד קמצוץ געגוע, אז שידע שהיא נואשת, אבל עוד מחכה. האירוניה: הזמן העובר מקרב אותה
אברהם טל שר כאב של מצוקה, ייאוש, בקשת הצלה, מציאת אהבה. יש בשיר הזה שהוא שר ממעמקים בטון דואב אמת פשוטה שרבים מכירים – החיים תמיד יהיו עמוסים כאב וכישלון. ידידות ואהבה יהיו חבל הצלה. יש חדש? ממש לא, אבל
תזמורת ירושלים מזרח מערב ונינט מעניקים חמצן חדש ל"בואי הביתה", שירו של ברי סחרוף מתוך האלבום "חם על הירח", שיצא בסוף 1995. אני מקשיב לשיר בעיבוד דרמטי מסוער שאומר במעט מילים כל כך הרבה על שיבה הביתה. יש כאן ביטוי
דורון רפאלי המתופף והמוסיקאי, עידכן את הלהיט של עפרה חזה בהשראת אירועי השבת השחורה והמלחמה שבאה אחרי. תוספת הראפ היא פרשנות בשם הכלל (כולנו) שחי ברירת מחדל: "ניסינו לפרוח באדמה זרה ולא יכולנו לעזוב" לא כולם יסכימו לאופציה הזו, בעיקר
שירי הזדהות, צער, עידוד ונחמה ממשיכים לזרום בגלים שוצפים. מה שהמלחמה הזו עושה. נתיבי המיינסטרים מתמלאים בעצבות, חלקה הלא קטן שרבוטי אינסטנט. אייל גולן מייצג דאגה של הורים דואגים שילדיהם נמצאים במלחמה. הילד הוא כמובן "גיבור", אלוהים ישמור עליו, הדובר
הבלגן. זה מה שגורם לרביב כנר לזעוק. לא ברור מי האמא, מי האבא. הכל חשוך. והכל לא ברור. רק שיחזירו אותם. הביתה עכשיו. שמעתי את רביב בכיכר החטופים. לוחם מילואים שזועק מדם ליבו. בשיר הוא דואב, מלנכולי, טון נמוך, ואז
שובה של הלהקה הצבאית 2024. חברו את ארועי התקופה מאז מאז 7.10.2023.עם רוח התקווה לתקומה שממשיכה לנשוב בקרב עם חפץ חיים, ותקבלו שירה בנוסח הלהקה הצבאית של פעם. היוצרים נועם חורב (מילים) את עידן רייכל (לחן) את גלעד שמואלי (עיבוד
עננת עצבות יגון וכאב שירדה אחרי אסון ה-7 באוקטובר ממשיכה לרחף מעל עולם המוסיקה. יוצרים מוסיקה לא רק לאירוע טראומטי מסוים אלא למען תחושת החיבור לאחרים. השיר של גיא ויהל הוא כזה. מייצג אנשים רבים שחווים לילות ללא שינה, חוסר
"היא מסוג הבחורות שמצניעות אותך/ כשחברים נמצאים שם/ אתה מרגיש טיפש/ כשאתה אומר שהיא נראית טוב/ היא מתנהגת כאילו זה מובן/ היא מגניבה, או, או, אוי/ נערה, נערה, נערה" נחזור למחוזות אהבות נעורינו. כששמעתי את זה, כנער צעיר, זה פגע