סינגלים חדשים

מי שברך את אבי ה' הוא יברך גם אותי ומי שברך את אמי ה' הוא יברך את ביתי יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך כל חטאי כמו סופה על הים באו ללא הועיל רק

איך, איך עשתה לו את זה. הוא – את השמיים ראה במבט שלה, חיים שלמים רצו לו בעיניים, ואילו היא אמרה ש"זה עוד רגע שיתנפץ לאלף כאבים". והנה – מכרה את ת'לב כאילו לא הייתה שם אהבה. שי דקל כתב

איך לקרוא לאהובה? ליאור נרקיס קורא לה "מתוקה". ניסן סימן-טוב מעדיף "מאמי", למעשה – אמא. כמו כל גבר ישראלי שני, הפך ניסן את ה"האני" (מתוקה) למאמי" (לא, זה אינו תסביך אמהות) מה שמתחרז  עם Honey בשיר, ככה שגם ה"מתוקה" של ליאור

"את מתוקה", שר בהתלהבות מופגנת ליאור נרקיס. כל מה שתרצה מוכן לתת לה, גם אם תכעס. "כל מה שתעשה – עדיין מתוקה". המילה "עדיין" במקומה? כי עדיין זה נכון לעכשיו. ומה יהיה בעוד נאמר חודשיים. גם אז יהיה האוהב מוכן לתת לה הכל,

הקסם שיוצא ממבטה, רוצה אותה מכל הלב, וגם "דמעה זולגת מעיניי" (נו, מנין זולגות דמעות, דודו?), בחר אותה לכל החיים. הקול המעודן הזה שיודע לזנק לגבהים בלי לזייף, אבל יש תחושה שמזייף הרגש.  כמה אפשר לחזור על אותם טקסטים. כמה

אהבתי את סי היימן לפני הרבה שנים, כאשר היא מילאה והטעינה משבצת של רוק נשי שחסר במחוזותינו. בשנים האחרונות התמסמסה. בזבזה פוטנציאל. בשיר הזה מנסה סי היימן להטעין מחדש מצברים. הטקסט – ניסיון להארה אישית באמצעות סיפור על יחסים. לא

"אתמול הייתה לה הרגשה/ של קרן שמש מתוקה/ מעל צמרות עצים גבוהים/ ישר לתוך העננים" הפסנתר המודגש בפתיחה מכניס לקצב רוק אינטנסיווי. שיר על נערה ש"האש שלה אולי בארץ רחוקה", אבל מנקודת מבטו – היא אינה יודעת כמה זה נפלא שהיא "אוהבת

תפאורה: לילה יורד, צל גדול, שמלה אפורה. מה הולך לקרות? תרגעו. שום דבר נורא. מאיה בוסקילה שרה לאהוב שנטש: "נשמתי … אם לא היית איתי לא הייתי אני" או במילים פשוטות – אם אין אתה לי – אני לא אני.

נשבר ליבו בקרבו אחרי שעזב אותה. המילים איבדו כל משמעות, "ואם לומר את כל האמת הייתי די הרוס/ הרוס כמו הפיאסטה הירוקה". מעניין מה היה מצבה של הפיאסטה הירוקה כדי שנוכל לקבל אמת מידה למצב נפשו של נוטש אהובתו לשעבר.

אביב גפן מבואס מהתקופה. אפשר לתמצת את תחושת הדכדוך במשפט אחד מהשיר "זה נראה כאילו אלהים סגר פה את האור". הבקרים עייפים, נהגים תקועים בפקק מצפצפים וחושבים כאילו רעשים יעבירו את הזמן, גם ילדים – כבר בגילם – העצב ניכר

הלב מתגעגע, העין דומעת, יד מציירת את דמותה. הבנאדם משתגע. "כבר לא מבחין בין טוב ורע". מה לא ייתן שתבוא אליו. יהיה נר לרגליה, משועבד טוטאל. אתם מנחשים את סוג המוסיקה? ניחשתם נכונה. אבל לפני שנגיע למצהלות, יש לנו הערה

הטאץ ' הקלאסי בפתיחה מוביל לקול נוגה, מדוכדך משהו שמנסה לייצר קשר טהור עם בת הזוג, היא – כפי שהיא, הוא כפי שהוא. שיר אהבה ישיר, חיספוס יפה. מרון מייליך, מעצב וצייר , בן 49, מתגעגע לאהבה. אנשים רואים שמיים, מחפשים

חרזני המוסיקה הים-תיכונית הישראלית אינם נחים. במלחמה הזו, כל מתכון חאפלה ממוחזר יכול לנצח. רק שיהיה קול טוב, סלסול ראוי, עיבוד והפקה משדרגים. והפעם – יניב הראל. למה יש לי תחושה שהוא נשמע כמו עוד אלף זמרים בז'אנר הזה? למה

אני לא מת על זה שהופכים את הקינה הזו לבידור. אני יודע שגם בוני אם עשו שישו ושמחו מ"על נהרות בבל"… זה לא אומר שאני מאושר לשמוע הרכב עברי מנסה לדנסס את הקינה. להזכירכם: 'על נהרות בבל' הוא מזמור הקינה

כבר פרויד טען כי אהבה היא אי שפיות זמנית, או במילים של השיר "לאהוב קצת יותר מדי"? אפשר למדוד את הפער בין לאהוב ללאהוב יותר מדי? "יותר מדי" גובל כנראה בבריאות, חולה אהבה קוראים לזה. כל מגע – אפילו של

האהבה ושברונה. הנה עוד שיר. אוריין רייס הייתה יכולה לחיות בלעדיו, ולו בגלל הטקסט המשמים שכתב לה גילי זכאי. לשיר "אני אוהבת אותי יותר מאשר אותך" הוא אנטי הברקה בעליל. חבוט. לא חייבים לחפש משפטים פסיכולוגיסטים באגורה שחוקה כדי לבטא

"עמוק בתוכי יש פושע שקט", שר אורי מארק בטון נטול חטאים. יש כאן רוק טוב, אבל הטון לא ממש לוקח לזירת פשע רוקיסטית מאיימת. בדפים שהגיעו עם הסינגל כבר מדברים על הפרק השני בסאגת אורי מארק. הראשון – "שלא לדבר

מתפתחת פה סינגר סונגרייטרית ישראלית בשפה האנגלית. הגיעה לבשלות. דקלבאום נשמעת כמי שדבר אחד לא היינו אומרים עליה – שהיא ישראלית. השיר הוא על מציאות של עליות ומורדות בחיים, מה שמוביל לסיפורה העצוב של אליס, שיצאה ל"חופשת ילדים" במקום רחוק והלכה

איזה בוקר פסטורלי. השמיים התבהרו, יש צליל באוויר, עולם בלי סכנות, הכוונות טהורות, הפחדים חלפו, פרח בשיער, הלב נגנב ויש אהבה ויש אפילו חתונה, אם לכך התכוון המשורר במילים "כלה על פני האדמה". לקנא בדרור שועלי. האם זו מציאות או

 "איך אני מנצח במלחמות של אחרים ואף פעם אין לי כוח להתמודד קצת עם עצמי". המשפט נשמע שיחה ("אתה יודע ש…"). לא שיר. זה נכון שאין בעיה להלחין שיחת חולין. אבל אני עדיין מצפה ששיר – גם בפשטותו – יהיה

הסינגל מגיע מתוך אלבום הלייב "נפגשנו" של השלישייה, למעשה שליש "כוורת", שרצה עם המופע כמה שנים טובות. להיט ותיק שמספר על ההתרגשות לרגל בואו לשכונה של הבחור החדש. קשור למחןזות "כוורת". ההומור שבמליצה הארכאית "קולי נאלם… שערי אשזור יפה… הומה נפשי

טונים דואבים, סולם הדכדוך, מנגינת העצבות. איתן שפירא מקונן על מצוקותיו, ויתור על האמת שלו – "אין לי יותר על מה לותר", "כל מה ששלי לא נשאר אצלי וצונח" ו"איך אפשר לגעת בלי לרגש". יותר גרוע – "מביט במראה אני

כבר הוכח שלא קל לכתוב סטירה בארצנו. הסיבה: אין גבול לציניות שקיימת במציאות. קשה להתחרות בה. כמעט על כל מה שאיזי שר על ראש הממשלה קראנו בשלוש השנים האחרונות בעיתון. למעשה – צירוף מדאיג של ראש הממשלה ונשיא גם יחד.

יוסי בן-דוד יצר בשביל שרית חדד מלודרמת אהבה בכיינית כתובה הכי נדוש שאפשר. הוא הבטיח לה עולמות, עכשיו חרב עליה עולמה, כשעדיין האהבה שורפת והנשמה נודדת אליו. נו, כמה אפשר עם הרחמים העצמיים האלה? אין משהו יותר מקורי לשרית? המזל

"מולכת ברחובות זרים/ שיכורה מעצב/ בעיניים עצומות/ מתמסרת בקלות לנשימה המשותפת/ לבכי ולצחוק/ שמחליפים ביניהם/ כאילו היו החברים הכי טובים" עיבוד ג'אז צועני נוסח דג’נגו ריינהרדט האגדי נבחר לתאר יחסים בלשון סרקסטית. כרמי זיסאפל וערן ויץ מחייכים בדואט, , שורקים

מסע של פעם בחיים כמסע עידוד לחיים באשר הם. אישית, לא מתחבר לשאנטיים האוטופיים האלה שאומרים "איזה כיף להפוך אדם מזאב רעב ללב אוהב שמתאהב ולא חושב". אבל ה"מסע" של דין דין את טל עם צעקת ה"יאהה" בפתיחה וה"ואללה" בהמשך היא

אחת השאלות שכל גבר מדסקס בינו לבין עצמו: כשאפקח את עיני – מי תהיה לצידי. אני לא בטוח מהטקסט הזה שיושי שדה וצוף סגורים על התשובה. האם הכוונה לאחת שכל מה שהם רוצים הוא שהיא תישאר לצידו עד רדת הסופה

השיר הוא תולדה של התהליך שעברה אנקרי – התקרבות אל האל. ובשביל לבטא אמונה "בכל מאודה" היא פונה לאחד מגדולי פייטני ימי הביניים. לפי רבי יהודה הלוי חשה הזמרת-מספרת כי הוא (האל) דודה והוא נרה והוא משען ומקור חיים. אהבתו בגלויה

מישהו הציע לי – די תפסיק לכתוב על השירים האלה. אתה טוחן מים. הרי מה כבר תצליח לשנות. אתה תכתוב, השירים ירוצו, ומה? מה עשית? הרי מתנהל פה אשכרה שוק מוסיקה. לא חורזים מקוריים, לא פייטנים,  אלא שוק של היצע

הקאבר לשירו המוכר של אסף אמדורסקי (מתוך אלבומה החדש של קרני פוסטל – "חדר") מעניק מימד הזוי משהו לשיר. השיר כמו האלבום הופקו כתיעוד של חזרה באולפן – בלי פירוטכניקה אולפנית, רק סאונד והפקה. היא שרה לו – אתה זקוק