סינגלים חדשים

ענבל סמדר שואלת שאלות שהזמן אינו נותן עליהן תשובות (מתי זה גדול מדי, מתי זה מושלם מדי?), משאירה אותן פתוחות כדי להמשיך לזרום עם הזמן – "עוד מעט הרוח תיתן לך דחיפה בגב". זהו הזמן שאינו משנה מהותית את המצב

"החיים לוקחים אותי למקום בו אהיה מאושרת" דודו לוי שר את אמונתה/סיפורה של מי שויתרה על הליכה בתלם, כבר לא דואגת למחר, נמשכת סהרורית לתוך הלילה, מחפשת את הצל שלה… מאמינה ש"החיים" ייקחו אותה למקומות טובים. דודו לוי, טון נמוך,

שירה: יוני גנוט, גיטרות: איתי זנגי, פסנתר וקלידים: בני וילנר. גיטרה בס: דן אקרט. תופים: יניב כהן. כשבוחרים שיר לקאבר, יש לשאול – למה? למה "עוד לא אהבתי די". המאזין אמור לקבל את התשובה בביצוע עצמו. נתחיל בשיר עצמו:  שירה

איציק קלה מגיע להיכל התרבות בתל-אביב?! תנו לי לשפשף את עצמי. זה שאני לא מאמין, לא אומר שבעוד שבועיים לא יופיע במודעה – סולד אאוט, כל הכרטיסים נמכרו. גם קובי פרץ פוצץ את ההיכל. אז למה לא קלה? השתגעת, יגידו

לתמי ענבר קול נמוך, ייחודי. לא תמיד יש לבחון זמר או זמרת לפי טווח המנעד. יש קולות אלט בעלי גוון אחיד שלפעמים מצליחים לשדר תחושה, כמו בשיר הזה – תחושה שמעבירה דכדוך. האם זה מספיק? "חיכיתי/כל כך הרבה/ וניסיתי/ לא לכאוב

אני שומע שירים כאלה עשרים בחודש. על המשקל. שטנץ. חבל כי שי שרעבי יכול להגיע רחוק. חבל כי הוא מסתפק בחיקוי של החיקוי. חבל כי שירים כאלה לא יקנו לו יתרון על הסופרסטארים של הז'אנר. הדובר בשיר מחפש אהבה, לאהבה

יש משהו לא ייחודי, אפילו נדוש בשירים דידקטיים שפונים ל"אתה" בגוף שני – "מתי תבין, מתי תלמד/ שהזמן לא מחכה לאף אחד", מעין תדריך שמשמש מסקנת חיים לכל הבלגנים – כולל אכזבה מאישה (ש"קרעה אותו לחתיכות" – נו טוב, לא

סינגל שלישי של הג'ירף הנודע גלעד כהנא – חלק מפרויקט שיטוט הרחובות שלו בתל-אביב. תל-אביב היא עברית. למה בחר באנגלית? איזו מן שאלה. אנגלית כמעט עושה את ההבדל בכל. בטון, בסאבטקסט. המוסיקה נאראטיבית – "אנגלית", עידן הניו-ווייב, השירה נטולת דרמה,

עוד אחד מפירותיה הבאושים של סדרתה ה"אח הגדול" – ובלשון דף היח"צ שנשלח: מה קרה כשמעצבת החתונות הלאומית פנינה טורנה התאהבה בשיריו של הזמר והמחתן הלאומי רגב הוד. אז מה כבר קרה? את מה שקרה הייתי מכניס לספר הבדיחות הלאומי.

מעין כץ X 2. מכיר את האני השני שלו. את כל "התרגילים שהפכו להרגלים". נלחם בו. למדו מאותם מורים, אותה המחברת. תמה איזה צד ינצח. לפעמים אפילו מוכן להורגו, כדי להיות אחד. שיר על פיצול כתוב כמעט טוב. הייתי עובד

עמוס עבר-הדני – גיטרות ומדולינה. אלון נאדל – באס. גדי סרי ואורן בלבן – כלי הקשה. יניב טייכמן – סאז. עדי רנרט – פסנתר. איל סלע , ניצן עין-הבר ואמרי שהסאר – כלי נשיפה, סאניה קרויטר – כינור. רמיקס –

הטעות של זמרים לא מעטים שאני שומע – שהם מאמינים שהם יוצרים את המלודרמות של חייהם. אז נכון לומר – אשרי המאמין, ומאושר הוא מי שייתן אמון בדבר, אבל הוא יישאר כנראה במיעוט, כי קשה להאמין לו. לכתוב "אני כותב

"ישנה רק פעם ראשונה אחת/ האם תיקח את מה שיש/ האם תיתן לי לחוש ככוכב בלילה/אם אני מבטיחה לא לריב" תרגום חופשי מאנגלית. על העטיפה אף מילה בעברית. הקול, הדיקציה של יסמין אריאל משדרים – מוסיקה ליצוא. אחרי יעל דקלבאום, יכול

קפלן, יוצר ופרפורמר רוק עתיר שעות במה, חוזר חמש שנים אחרי "הזמן האבוד" כדי לזעוק את זעקתו של שרוט שכל יציאה שלו מהבית גורמת תחושה של יציאה לקרב. מצב קשה: "שד אוחז בך"… "קל ליפול למלכודות כשיש סמים שהם תרופות"…"נפש

מה חדש אצל יוני רועה? אז זהו שאין חדש. שני השירים בתקליטור הם חלק מאוסף שירים ("תחנת איסוף"), חידוש לשירים מוכרים, ביניהם כאלה שכתב לזמרים שונים. רועה, מלחין שרוח ים-תיכונית ערה מנשבת במפרשי יצירתו, לקח את מיטב נגני האולפן כדי

תומר אלבז – שירה, טמבורין, סניה קרויטר – כינור, אליוט דננברג – תופים, פיטר דננברג – גיטרות, בס, כלי הקשה. ג'ון וידגרן – פדל סטיל. טומי מנדל – המונד. גיל מוזס – קולות. "מי בכלל רוצה לשמור בלונים?" היא השאלה-מוטו

בן הנדלר: בס, חשמלית, אקוסטית, הקשה ומקלדות. גיא מר: שירה פטיפונים וסימפולים: ליאור רון – חצוצרה. אטרף משה אטרף – תופים. לא פשוט להמציא את עצמך מחדש, להביא בשורה לאומה, להיות נביא המחאה התורן. הכל הרי כבר נאמר. גם הראפרים

ים זה גם קיסריה, והנה מגיע עוד קיץ, ועם ישראל יצא לאמפי קיסריה לשיר עם שלומי שבת, משמח הלבבות הגדול של הקייצים האחרונים, מבלי להפחית במשהו מערכם ממשמחי לבבות כשרית, אייל ושלמה, שגם מקומם בקופות של קיסריה שמור היטב לקיץ

מעומק תסכולו ופגיעותו, הוא מודיע לה כי הוא מחזיר לה את כל שנתנה לו – "כי כל מה שבנינו לא שווה כלום". בהמשך השיר חיפשתי תשובה לשאלה – מה קרה? האם פגה האהבה? האם בגדה בו? פתע הכל לא שווה,

תיכנסו איתו לתל-אביב. הוא יראה לכם את נפלאות העיר. סאבלימינל על תקן מנכ"ל תאקט – אדריכלי היפ הופ ישראלי ממשיך לחזק המותג. חלק מזה להיות מעורב בכל מה שקורה. מאז 60 למדינה עם הגבעטרון, שמעוני רוצה ומצליח להיות מחובר. 100

"מה אבקש אלוהי?/ רק לא להיות אדישה לאהבה/ שהמוות לא ימצא אותי כואבת/ בודדה עצובה ונעזבת/ מה אבקש אלוהי/ רק לא להיות אדישה למלחמה/ זו מפלצת נוראה שרק הורסת/ את התמימות והחלום תמי דורסת" מיטל טרבלסי, זמרת נאווה ויפת תואר,

כל זמן שיהיו מלחמות, יהיו שירים נגד מלחמות, נגד מנהיגים נטולי החלטות ועל איך זה ש"בארץ הדבש מטילים פצצות". מה, לעשות טוקה, שהמציאות חזקה יותר מתמיהותיך, ובארץ הדבש כבר מזמן לא מלקקים מתוק, חיים על העוקץ והחרב, כולל חדרים אטומים,

כפיר אפשטיין מסר לאמיר פיי גוטמן טקסט עידוד עצמי. נסיעת לילה החזירה לו את האמון בעצמו אחרי ימים רבים של פיגועים אישיים. השתחרר מפחדים, מתחושות אשם. עכשיו הכל הולך להשתנות. לא עוד בלגנים. הטקסט כתוב פשטני משהו, למרות החריזה (השבלונית)

שילה פרבר שרה על תחושת הבדידות הקרה בלונדון של מי שהחליטה לנסות את העיר הזו כדי להימלט מכל האיחס המקומי. אבל במקום שמחה – יש עצב. מצד אחד, סוף-סוף היא בלונדון, ובשביל לונדון אפשר לוותר על החגים, החום והאלימות. סוף

כל הרזומה של רחל מאדורי קראוס (רקדנית פלמנקו, צאצאית לשושלת מוסיקאים אירופאית, בוגרת רימון, שיתוף פעולה עם גיטריסט הפלמנקו חואן סוקורו) כנראה לא עזר לה לעשות הגהה על הטקסט כדי לתקן את השגיאה "מגפיים גבוהות". לפני שניגשים למוסיקה – רצוי

הטון משדר משהו דחוף, היסטרי עד אגרסיווי: "אם תסתכלי עלי/ נסי שלא לצרוח/ מחזיק אותך ממש בכוח, לא עוזב" רועי טל כתב שיר שמונע מהפחד שהיא תברח ממנו. הטקסט הוא עימות קשה, סף אלימות, איומים. הסיום הצחיק אותי: אחרי כל

היפ הופ הוא תחום התמחות למקצוענים. באולפני ההקלטות המקומיים יש לא מעט חובבנים שמנסים לעלות על הגל ונשמעים יומרנים או שרלטנים. זה אינו אסף קוטלר. קוטלר יחד עם משה סלהוב עשו שיר שלוקח הרבה דברים טובים מהפקות ההיפ הופ האמריקניות

הרכב: אורי מוהליבר – גיטרה מובילה, אורן נחום – תופים, אדם אבולעפיה – בס, יונתן אברהמי – שירה וגיטרה. לא מצאתי מילים על עטיפת הסינגל? נכון שמילים במוסיקה נועדו לאוזן, אבל בל נקפח את העין הקוראת. הייתכן כי "מצוירים בסלון"

הטון המדוכדך מנסה לתהות על מחשבותיו-כוונותיו כלפיה אחרי כל הדיבורים שהיו ביניהם, כי מבחינתה – שישאיר הכל מאחור, גם את כל הדאגות, כי "אין כסף יש אהבה/ יש אותנו – לי זה מספיק". ואני תמה – האם המסקנה הנדושה הזו

בן ישראלי יקשט את הרחובות כמו בחגיגות העצמאות, אם היא רק תבוא אליו. בניגוד לטבע שנוהג כמנהגו – הציפורים שחוזרות בזמן, הכוכבים שזורחים – איתה זה לא הכי ברור, ומכל מקום הוא ישאיר לה אור – במקרה שהיא תבוא. בן