אחרי "תמימה", הסינגל הקודם, מתעטפת שירן אלעד בשקט בגעגועיה לאהבה. מילים של הרבה רגש. על הכאב שבחסר האהוב מכסה הרבה שקט. "עם השקט נעלמת" וגם "רק בשקט מתעטפת". ויש בשיר "לב שנשרף", "גוף עייף". מערבולת של תחושות טראומה בכתיבה מעט שבלונית
במונחים גלובליים, אד שירן אינו הפופ סטאר השגרתי, לא סמל סקס. לא מחובר לטורי רכילות בוחשים. מצד שני, הביקוש, למוסיקה של הסינגר-סונגרייטר הבריטי מראה כי אינך חייב להיות פופסטאר שגרתי כדי לזכות באהבת ענק. בחר מסלול פופ-רוק מאוד ידידותי
כשהיא תבוא אליו פתאום, הוא ילך על שביל זהב, תיכנס אליו ללב שהתכווץ עם הזמן. עכשיו הזמן לתפור בגדים לערב חג. עינן פרל שר את השיר בכנות וברכות יפה, הקצב והקולות המלווים הופכים את השיר מעין המנון. הד געגועים עולה
החמישי של הטרובדור-הרומנטיקן שהגיע מבתי הקפה של סאן דייגו שבקליפורניה לאצטדיונים ולאמפיתיאטרונים ולמעמד הגראמי. סימני זיהוי: מלודי חבל"ז, אינטימי להחריד. אקוסטי למהדרין. סנטימנטלי להפליא. הרמוני להמיס לבבות. נושאים, אהבה כמובן. פה ושם גם נגיעות בנושאים אקולוגיים. להגדיר סגנון? Mellow Folk-pop?
המעריצים שהמתינו לה – קיבלו את ההצגה. קייט בוש חזרה לבמה אחרי 35 שנה. השאגות של הקהל קיבלו אישה בת 56 לבושה בשחור ב – Apollo בלונדון. אחרי ארבעה שירים היא אמרה: "זו הייתה הרפתקה אמיתית עד כאן". היא פתחה
אורן דה-גרציה כורך סיפור יחסים של לילה אחד עם גורל אנשים צעירים שלא יחזרו הביתה מהמלחמה וגם עם עולם מתאבד-מתמוטט. כותב השיר עמס על מבצעו נרטיב שמגיע עד למשפט "ובבוקר היא ידעה עד כמה הייתה צמאה / למין לילה שכזה
לא שכחנו אותה. מה הם שנתיים (מאז Love Is) בתוך הזמן הגדול. דניאלה ספקטור שרה על הזמן הגדול, למעשה – על השכחה כחולשת חיים מצערת. הכשל לעצור בנקודה מסוימת להיאחז באירוע מכונן. להיות בו שוב. לחוות סיטואציות כפי שהיו בעת
סנדק האינדי רוק, לא הולך בתלם, כלומר הולך בתלמו שלו. אחרי 18 שירים (מהדורת הדלוקס), אפשר לבשר כי האלבום הזה יכנס לרשימת אלבומי החובה של מוריסי. נכון שלא מדובר בכל שיר ושיר, אבל יש כאן לפחות שבעה-שמונה, שבשבילם חוזרים לאמירה
אוסטריה איז קולינג. ביטים חוברים למוסיקת צ'יל. מתאים לימי קיץ נטולי טילים, מועדון אירופאי אלגנטי למבלים סולידיים. קבוצת ההפקה Klangkarussell הוקמה ב-2011. תחום התמחות: דאנס מיוזיק ומוסיקה אלקטרונית. אני הייתי מוסיף: אמביינט. דראם נ' באס. פופ האוס. נגיעות אפרו. קרוסאובר.
אם טקס חלוקת פרסי הגראמי נחשב לערב הגדול והחשוב ביותר בתעשיית המוסיקה, טקס חלוקת חלוקת פרסי הוידיאו של רשת המוסיקה MTV ה – MTV Video Music Awards (או בשמו המקוצר VMA) הוא האטרקטיבי והמסעיר ביותר כאירוע פופ, הבולט בהופעות הפתיחה
טום פטי בגיל 63 נשמע לגמרי טום פטי האותנטי. לא נטש את חלקת האדמה הותיקה שלו. אלבומו ה-13. יוצא ארבע שנים אחרי Mojo. "רציתי לעשות תקליט רוקנ'רול", אומר פטי הכי פשוט. "כבר הרבה זמן שלא עשיתי אלבום שלם של רוק
פס הקול של קיץ 2014? בין ערימות מוסיקת המועדונים, תגלו מחט בוהקת בנצנוץ יהלומים. הבריטים מפנים אלומת אור להרכב הקרוס קלטשר-אלקטרו-האוז-קלאסי הרענן הזה. פופ עם כל דבר. מסיב אטאק חוברים לסול טו סול לבייסמנט ג'אקס. קוקטייל ז'אנרים. מוצא: קיימברידג', במזרח
שיר על מידותיה. בול. כל כך תפור שאין בו שום הפתעות. זו היא. הרגש שרץ לפניה. אבל לא קונפקציה. לא שיר ממפעל שמייצר עבורה. שמעון בוסקילה אינו מהסוג שדופק כרטיס. נעם חורב יודע למי הוא עמל. הטקסט הדרמטי-כביכול: "באהבה הזאת
"מה הטיפוס שלך? אם אתה רוצה להיות החבר שלי, ספר לי מה בראש שלך. רוצה לדעת מי אתה. תזדרז חביבי, כי אני עלולה לשנות דעתי" האינסטנט טקסט הזה הולך עם מנגינה ועיבוד פאנקי מצועצעים על מצע סקסופון לוהט. לפי הקומוניקט,
שני עלים נידפים ברוח נפגשים, מחזרים על הפתחים. התחושות דומות. הייאוש המכרסם. בכל זאת יש הבדל. "אבל אני חייב להיות חזק", "רוב הזמן אני עסוק בלהשגיח על עצמי". ההבדל בין חיים על הקצה ובין הנפילה לתהום. שרון הולצמן שר את
זה כמעט בלוז. זה לא ממש בלוז. הקול העמוק בן שמונים שנה, רוצה לעשות בלוז, כי עולמנו מלא בלוז. מה שהוא ראה, מה שהוא חושב, מה שהוא מרגיש, המסקנה שהוא מגיע אליה: "אין אלוהים בגן העדן / אין גיהינום מתחת
המילים "איך אני מעז לפחד" – יש בהן מן הבחירה, כאילו יש לו אפשרות לא לפחד. למעשה – אשליה של בחירה, כי תחושת הפחד אינה שואלת אותו אם הוא מוכן לבחור בה. היא אינה רציונאלית. למרות ניסיונו הרב בחיים, למרות זוגתו
אחד המבקרים ניסה לשכנע: זו אינה להקת בנים! אחרי ששמעתי את ארבעת האוסטרלים, אין בעיה לקבוע: אחלה "בוי בנד" לתפארת. מה הבעיה: התעשייה מעוניינת. יש קהל לזה. בני עשרה לעולם לא יתעייפו מנערים חמודים ששרים שירי פופ קליטים על "נערות
בעקבות רצח דפנה בר ציון, פרסם וואלה רשימה של נדב מנוחין תחת הכותרת: "אילן בן עמי מכתים את הברירה הטבעית". אני שואל – איך ולמה? מדוע נגן הלהקה, הנחשד ברצח אהובתו, מכתים את שם להקת הברירה הטבעית ומנהיגה, שלמה בר? מה הכתם
"מסתובב"? פרומו לדה-וויס? במלחמות הרייטינג – הכל הרי מותר. הפעם אביב גפן מסתובב במסגרת חיפוש עצמי. מי שדלת ליבו סגורה מעמת עצמו מול המסביב: מי שאיתו, העולם (שחוגג מול השקט שלו) נשאר עם עצמו בתחושה שלא הכל אבוד ויש עוד תקווה.
במלחמה כמו במלחמה, שופכים דם. אביב גפן מרגיש בתוך מלחמה על איכות הזמר של הדור הבא, ולא איכפת לו לירות כדי להרוג. מפיקי התוכנית אוהבים את ה"באטל" Battle – שלו. זו מילה שאביב עצמו משתמש בה. על ההתמודדות בין ג'וש
חבר הלהקה גרי קמפ כתב את השיר בעקבות אהבה נכזבת. "רציתי לכתוב שיר בסגנון הסול של אל גרין ומרווין גיי. אני זוכר שישבתי על מיטת הורי, וכתבתי תוך כדי פריטה על הגיטרה. קראתי לאחי מרטין (נגן הבס של שפנדאו בלט)
ונפתח בפינת הלשון. מודה: יש לי חולשה לשפה העברית, ושגיאה עלולה לחרב לי שיר שלם. טל שגב שר "הכל נראה" (קמץ) בלשון עבר במקום – "הכל נִרְאֶה" בזמן הווה, בהתאם לכוונת השיר. מי שחפצה נפשו לכתוב שירים, פזמונים ולפרסמם ברבים
אנחנו בשלב ההדחות, אבל גם ההצלות. זהו מרכיב חדש. לשופטים נוסף כפתור Save, המאפשר להם "לגנוב" את המודח/ת אל הנבחרת שלהם. מה לא עושים כדי לייצר דרמה במשחק הריאליטי. מצד שני, זה נראה צעד חיוני כאשר מדובר בכישרונות, שחבל לאבד
הפתיחה הקצבית מזכירה את I Put A Spell On You, אלא שכאן שום כישוף לא יעזור. אין סיכוי שמשהו ישנה את האיש "המשונה והארור" שהיא עזבה. למרות זאת, היא שומעת עצה ממי שמביט על מצבה מהצד – "תחזרי אליו". הטקסט
על מה השמחה? מה פתאום עכשיו שמחה? לא רק שמחה אלא "מהפיכה של שמחה". לא פחות. על מה?! האזור בו אנו חיים רותח, עשרות משפחות באבל, איבדו בנים, אחים, בעלים, חברים, אבל החברים ליאור נרקיס את עומר אדם קוראים לכולם
מי אתה "אחיו של בנג'מין"? לפי דף הקומוניקט מדובר ב"האני האחר" (האלטר-אגו) כלומר – דאווין של מישהו שמשחק אותה אגו מסתורי לקידום האלבום שבדרך. למסתתר מאחורי האח של בנימין יש שיר על המקום שבין מציאות להזיה. אמצע הלילה, מזיע, שומע קולות,
שבעה אנשים עושים מוסיקה שאינה זקוקה להגדרה. מישהו כתב שמה שמפריע אצל הקולקטיב – שאין בהם קמצוץ ישראליות. לפחות טיפת מידל איסט בלוז. ישראליות היא מטבע עובר לסוחר בימי מלחמות, וזה הרי הזמן. אני אוהב את להקת הקולקטיב בזכות מה
אבהיר מיד: אני לא מאלה שהתחננו בקול זעקה ובבכי תחנונים (לפי דף היח"צ) בפני חברי אינפקציה לחזור להופיע. אני גם מוכן להודות שלא עליתי על הפולחן הזה, ואינני נמנה על קבוצות המעריצים שלהם. היום כל להקת רוק מצהיבה היא קאלט,
החיים בקובה מעולם לא היו קלים. המסיקה כמו בברזיל הייתה תמיד מקור שחרור, נחמה והצלה. כמו "בואנה ויסטה סושל קלאב" (*), "קאסה דה לה טרובה" הוא אוסף שחוזר למוסיקה הותיקה של קובה שלפני המהפכה החל משנות העשרים, לסגנונות הראשונים של
