ככה זה ברוק הבריטי. מגיעה חבורה של ילדים משומקום (למעשה, מפרבר בשפילד, תאריך הקמה – 2002, אלכס טרנר – קול ראשי, ג'יימי קוק בגיטרה, מט הלדרס – תופים, ניק או'מאלי –גיטרת בס) ועושה אלבום ביכורים שנמכר מסחרר, מועמד לשני גראמי,
שירים: בנות, טיפה טיפה, תמונה מטושטשת, בקרקס הזה, פעם 530, באה אליכם, שלום לאמונות, שוב תודה, שירה, ברכת המלך, עכשיו אתה חוזר, אם זאת האהבה שלך, מפלס מצב הרוח, נובמבר. הדרנים: אף אחת, ממי, לשם, שיר תקווה. משתתפים: אורי זך –
אווירת העגמומיות והמלנכוליה של Misery Is A Butterfly הוחלפה במעין מסע מיסטי שבו מורגשות אנרגיות חדשות. זה אומר מוסיקה יותר הרמונית, צליל יותר סופט, יותר הרמוני. קולה הדק של היפנית קאזו מאקינו נהייה יותר הזוי, ריחופי. ספירה אחרת, וגם המנגינות
כמה מיוחדים. כמה אחרים. להקת האינדי רוק הזו מניו-יורק (הוקמה ע"י קאזו מקינו + מאקי טאקאשי היפניים, והאחים האיטלקיים – סיימון ואמדיאו פאצ'ה והפכה לטריו מינוס טאקאשי) באלבום האולפן השישי שלה. צריכים לצלול לתוך הטקסטים האלה. הזויים, מסתובבים אי שם בתוך
קול סופראנו גבוה מאוד מטפס מעל תזמורים מעורבים של הבי מטאל, קלטי, מקהלתי. להרכב ההולנדי הדביקו תווית של סגנון "מטאל גותי". מה ששומעים הוא סוג מאוד פופולארי של שירת פופ אופראית של זמרת העונה לשם שרון אדל, שההבעה המאוד דרמטית
לג'ימי סקוט יש הקול הכי נשי בבבלוז-ג'אז. מתערב שלא תבחינו שמדובר בזמר זכר. סקוט לקה בילדותו בתסמונת הורמונלית שעצרה את התפתחותו והותירה אותו איש קטן עם קול גבוה. אירוני, אבל זה מה שהוביל אותו לקריירה גדולה כזמר שראשיתה בשנות ה-40.
אני שומע צלילי דאב פריכים מאוד בטרייק הפתיחה הנקרא CHILDREN OF ZION . הנגנים אינם ראסטאפריס בני ג'מיי'קה. הם אשכרה בני ציון, והבני ציון האלה הם חיים לרוז ושות' שעושים עבודה שלא הייתה מביישת ענקי דאב. קובי לוי איש "קרמבו
"לאן את הולכת מפה", שרה תמר גלעדי שיר שעוסק למעשה בבריחה. ימים קרים ומרים מגיעים וצריך רק להחליט לאן בורחים כדי להתחיל מחדש, אולי במקום שלנופו פתאום יחייכו הפנים. ואיך בורחים? מי שיכול לקחת אותה אחריו זה הצער, גם השיר
נו טוב, הרי ממנו מצפים לשיר כזה, מהסוג הנורא רומנטי. דניאל סלומון ממשיך לעסוק בשאלה "מהי אהבה". אין הרי תשובה אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא אלף. הוא מציע: "געגוע למשהו לא ידוע", שאני מאמץ בחום. אהבה זה גם עניין
אולארצ'יק מכין אותנו לקראת אלבומו הכפול החדש "רוק ורוך" שיצא בקרוב, והשיר הכפול הזה מדגמן את שני הצדדים. הטקסט – זה החיוך של אולארצ'יק. רואים לו בעיניים שהוא מאוהב. לה זה ברור שהוא שלה לעד. אבל מה שהיא רואה –
משינה בטראנס? ואללה. הסינגל יוצא לרגל האתר החדש של הלהקה. "קחי אותי את הקרקעית הכי גבוה שאני יכול", שר יובל. את השיר לקחו גבוה מעבדות האלקטרוניקה הדאנסית של "טריפולי" הלא הם סהר זנגילביץ, גיא יהודה ונועם ינקילביץ שאחראי למיקס. השלושה
צחקתי: בימים שא' זה קונוטציה למתלוננת על הנשיא קצב, הנה א' זה גם הקיצור של יסמין שדה לא למישהו שמסתתר מפני חשיפה תקשורתית, אלא פשוט אלהים, ומי שיגיד שגם הוא מסתתר מפני חשיפה תקשורתית – לא אתווכח איתו. אז מה
מה יפו מילות שיר השירים שיוצרים עכשוויים כה משתוקקים לשיר אותם בגרסה כזו ואחרת, לכתוב אותם קצת אחרת? "מה לך עיניים/ מה לך כי תבכי יונה צחורה? / פתחי את שערייך/ גלי לי סודותייך ואדע". ארז לב ארי תפר עיבוד רוק
שמעתי את אביגיל רוז בערב של ליאונרד כהן בפסטיבל ישראל בניהולו של דניאל סלומון. כתבתי אז – כמה שזה נשמע קשה – שהיא רצחה את ליאונרד כהן. עכשיו מגיע הסינגל הזה, והופה – בואו נשכח מליאונרד כהן, ותודה ליוני בלוך
נתחיל מהסוף: פינק מרטיני היא סוג של מוסיקה שמעוררת בי כל מיני דז'ה וויים, באיזה שלושת רבעי שעה של דיסק אחד. לוקחת אותי כמו תייר לסיור ברחבי המועדונים של פעם. מאחורי הסלט הרב-סגנוני-לאומי נוסטלגי עומד פסנתרן קלאסי – תומאס מ.
מה זה פופ מיוזיק? תשמעו את הגוסטס, תבינו. אני מסכים עם ההנחה שלכתוב פופ קליט זה לפעמים משימה לא יותר פשוטה מאשר לעשות רוק איכותי. והנה הגוסטס מייצרים משהו שהוא הרבה יותר מנוסחה: מנגינות ממותקות, קצב מאיץ, קולות גבוהים שעושים
איזה רוקיסט יכול לצעוק "רעננה!" "רעננה!" כמו "תל -אביב" או "יזראל", אבל לעובדה היא שרעננה היא שזכתה לקבל את אחת מהפעות הרוק שנערכו כאן. רעננה הייתה לערב אחד עיר שמארחת רוק איצטדיונים. זה התחיל כשאיימי לי פרצה לבמה כמו רוח
אלבום עשירי לרוקרים מניו-ג'רזי, שמגיע אחרי 'Have a Nice Day' מ-2005, הצליל יותר מלודי, ההשפעות יותר קאונטריות (ההפקה היא של שני מפיקי קאונטרי), אבל מבלי לזנוח את השורשים ההרד-רוקיים,, אם כי המוסיקה הזו לא ממש מציבה אותם בטופ של מכסחי
רבותי, ההיסטוריה חוזרת. מעניין אתכם לדעת מי הייתה הלהקה הצבאית הראשונה? מי שר לראשונה שירים כמו "שיר הרעות", "הן אפשר", "למדבר" – גדעון זינגר, נעמי פולני או רבקל'ה קרמר? אני מדפדף בחוברת שצורפה. הצ'יזבטרון (צירוף המילים צ'יזבט+תאטרון), היא להקת הפלמ"ח
אחרי Starting Here, Starting Now, סטרייסנד נרגשת מהתגובות החמות של הקהל. "ואהה", הוא פולטת קריאת התפעלות, אומרת דברים על כסף מהקונצרטים שיתרם למטרות נעלות. טוב הייתה לה סיבה: 2006 ציינה עבורה חזרה מלאה להופעות, ולא רק זה אלא שהיא שברה
לא. לא הלהיב אותי הדאנסהול סופרסטאר. שעתיים של ריצות, קריאות, קצב, די ג'יי, היפ הופ רגאיי. ארבע דאנס גירלז. דנסהול. אופנתי, מסחרי, כוחני. 2 ראפרים שעושים הרבה רעש וקצב, ואני בכלל לא בטוח ששון פול זקוק להם. "פיפל אופ יזראל!",
סלייד המפטון – טרומבון, סטיב דיוויס, אבי ליבוביץ' ויונתן וולצ'וק – טרומבון, עמית גולן – פסנתר, גלעד אברו – קונטרבס, דורון תירוש – תופים. שמו הוא המלט לוקלי וולינגטון המפטון, אבל הכי פשוט לקרוא לו כמו שהוא נקרא כבר
שון מי? שאלה מישהי בלובי של שרתון מוריה בת"א. אם היא הייתה עולה לקומה ה-18, הייתה קולטת שמדובר בשון חשוב, לפחות לפי כמות מצלמות הסטילס והוידאו שהיו בהיכון. נכון שמהקומה ה-18 רואים הרבה כחול של ים, אבל במסיבת העיתונאים ניצחה
אלבום שלישי של ריהאנה, ילידת ברבדוס, כולה 19, ריתם נ' בלוזית בדם, שרשרת להיטים מאחור (Pon De Replay, S.O.S) ועכשיו Umbrella. בשיתופו של ג'יי-זד, שיר על המטריה שכל אחד זקוק לה, כאשר הוא נמצא בצרה. היא כבר יודעת את מי
ניק אמר, Nik Ammar (גיטרה, מנדולינה, שירה), ג'וש ברסלו Josh Breslaw (תופים, כלי הקשה) ליאו בריינט Leo Bryant (בס, בס כפול), סטפן לוי Stephen Levi (קלרנית,שירה), למז לובאס, Lemez Lovas (חצוצרה, קלידים, שירה), אליס מקלפלין Alice Mclaughlin (שירה), אנה פואב
מלחמתו של קוואמי במיינסטרים נפתחת במשפט "אני לא מנגן את הטינופת של המוסיקה שלי בשביל להיות כוכב נולד". הזמר הוא אדם שפלן. ההמשך הוא יריות מילים בקצב שאוזן בלתי מזוינת אינה יכולה לעמוד בהן. היפ הופ, שמיפ פופ. אני לא
מה יהיה בסופנו? שאלה לאה גולדברג בשירה המפורסם. גם עופר מאירי מודאג מהסוף – מה יהיה איתו ואיך הכל יגמר. יש שאלות, אין תשובות. ו"רק שלא אפול ברחוב עייף מול כולם" ולפעמים – זה מוזר שאנחנו "מציירים קווים בין נקודות
